אין קץ לילדות: מיכל ינאי חוזרת לעולם הילדים
15 שנה אחרי שכיהנה כמלכה הבלתי מעורערת של ילדי ישראל, וכשהיא כבר אם לשניים בעצמה, מיכל ינאי חוזרת להופיע מול זאטוטים. צעד לאחור? לא אם תשאלו אותה. עכשיו היא מספרת למה דווקא השלב הנוכחי בחייה הוא זה שהיא הכי נהנית ממנו
"התואר הזה, 'מלכת הילדים', הוא משהו שאף פעם לא הבנתי אותו", ינאי אומרת היום. "כלומר, הבנתי אותו מנטלית, אבל רגשית לא הייתי שם. לא הרגשתי מלכה, וגם לא הרגשתי שבנקודה מסוימת אני 'מעבירה את הכתר'. להופיע מול ילדים זה משהו שתמיד עשיתי ואהבתי לעשות, ואני חושבת שאף פעם לא באמת הפסקתי".
אבל בעוד שהיא עצמה לא מבינה על מה הרעש הגדול, בעיני אלה מאיתנו שגדלו והתבגרו כשדמותה של ינאי מהבהבת כל הזמן ברקע - בערוץ הילדים, בתוכניות אולפן סכריניות כמו "הקרנבל של מיכל" ו"קצפת", בפסטיגלים ובהצגות ילדים - חזרתה למגרש הזאטוטים היא בהחלט סוג של אירוע.
ינאי ביצעה את השיבה למחוזות הילדים כבר לפני מספר חודשים, כשהקימה לתחייה את המופע המיתולוגי שלה, שאיתו נהגה לחרוש את הארץ בשנות התשעים. אבל את הקאמבק הרשמי היא עושה בימים אלה עם תוכנית הילדים החדשה שלה, "חדר החלומות" (YES VOD), סדרה לגיל הרך שבה ינאי היא על תקן האומנת המגניבה, שמדריכה ילדים בנבכי החלומות שלהם, ועוזרת להם להגשים אותם.
"בהתחלה פנו אלי כדי שאייעץ
לא הייתה לך הרגשה שזה כמו חזרה לאחור, למקום שכבר עזבת?
"באמת שלא, כי אף פעם לא עזבתי. המשכתי לעשות דברים לילדים כל הזמן, זה לא שעשיתי איזו יציאה דרמטית מעולם הילדים, היו שנים שעשיתי יותר דברים אחרים פשוט. הדבר היחיד שהרגיש מוזר הוא לנסות להבין מי אני, בהקשר של דמות המנחה של התוכנית. פעם הייתי על תקן האחות הגדולה, וזה היה טבעי ובמקום, אבל היום אני כבר לא יכולה להיות האחות הגדולה של הילדים. אני בת 40, אמא לילדים בעצמי. חשבנו שאולי אני אהיה סוג של פיה, אבל זה לא הרגיש לי נכון. בסוף בחרנו בדמות הנני, האומנת, שהיא קצת אמא וקצת חברה וקצת אחות גדולה".
את יודעת, יהיו שיגידו שפשוט לא הלך לך כל כך בעולם המבוגרים, שאולי את צריכה את הכסף.
"אם יש משהו שלמדתי בכל השנים שאני נמצאת בעסק הזה, זה באמת, אבל באמת, שצריך לתת לאנשים להגיד מה שבא להם, ובינתיים להתרכז בעניינים שלך. אנשים תמיד אומרים, תמיד יגידו - מה אכפת לי? אף פעם לא חילקתי את הקריירה שלי ל'עבודה למבוגרים' ו'עבודה לילדים'. אני שחקנית, וכשחקנית תמיד חיפשתי אחרי העבודה הבאה, מקור הפרנסה הבא. תמיד שילבתי בין השניים - ילדים ומבוגרים. ניסו למתג אותי בתור 'מלכת הילדים', אבל אני לא הלכתי עם התואר הזה, וכל הזמן דחפתי קדימה. ברור שהיו שנים שמרדתי נגד זה, עשיתי את 'נייס גאי' (תוכנית פרובוקטיבית בהנחיית גיא מרוז ויוני להב), הצטלמתי לשער של עיתון עם ביריות. הייתי ילדה, רציתי להתנער מכל התוויות שהדביקו לי. רק בדיעבד אני מסתכלת לאחור ומבינה שאף פעם לא נפלתי לתוכן במילא".
ומה לגבי עניין הפרנסה?
"אני אגיד לך את זה הכי פשוט, ואת יכולה לבחור אם להאמין לי או לא: הכסף אף פעם, אבל אף פעם לא היה השיקול המרכזי. אני מעולם לא הפסקתי לעבוד ולהתפרנס, גם אם נדמה למישהו שנעלמתי באיזושהי צורה. כנראה כי הוא לא הולך לתיאטרון. ובלי קשר, אני נשואה לבחור מצליח, אז לא צריך לדאוג לי, ולא, לא חזרתי להנחות תוכנית לילדים כי אני צריכה את הכסף. לאורך השנים הציעו לי כל הזמן לעשות פסטיגלים והצגות ילדים, וזה פחות התאים. גם העובדה שבעצמי הפכתי לאמא גרמה לי לרצות לעשות את זה יותר. לעשות משהו שהילדים שלי גם יוכלו לצפות בו. בינתיים אלכס היא היחידה שראתה את התוכנית, והיא כבר שרה כל היום את שיר הנושא".
הייתם מצפים שאייקון כמו ינאי תיזכר בערגה בימים ההם, כשההצלחה וההיסטריה היו בשיאן. היו תקופות בשנות התשעים שבהן ינאי לא הייתה מסוגלת ללכת ברחוב מבלי שלהקות ילדים יתנפלו עליה - ודווקא אז התגוררה בשכירות במרכז תל־אביב. אבל היום, ממקום מושבה הבורגני ברמת השרון, נשואה לבן מוסקל, סמנכ"ל ב"מקאן אריקסון" ואם לשניים מהילדים הכובשים ביותר שתפגשו מימיכם, אלכס בת השלוש ויהלי בן השנה ועשרה חודשים - החיים מתנהלים על מי מנוחות, וינאי לא מתגעגעת במיוחד לימים עברו.
"כאילו מתבקש שאני אשב היום, אחשוב על פעם וארגיש שירדתי מגדולתי או משהו, נכון?", היא אומרת ומחייכת. "אבל רק מי שלא מכיר אותי חושב ככה. תביני, היה לא קל בתוך כל הדבר הזה שאת מתארת שהיה אז, ההצלחה או ההיסטריה או מה שזה לא יהיה. עבדתי, כל הזמן עבדתי, רצתי אחרי העבודה הבאה, ובעיקר שכחתי לעצור כדי ליהנות מהפירות של העבודה שלי. זה לא שהרגשתי על גג העולם, 'הנה, כבשתי את המדינה'.
"בטח, היו רגעים מדהימים, אבל הייתי ילדה, או אשה צעירה, שכל חייה הורכבו מעבודה. לא פיתחתי מערכות יחסים משמעותיות, לא היו לי חברות. גם עם בני הזוג שלי, לא ניהלנו מערכות יחסים עם אינטימיות אמיתית, רגשית. הכל היה על פני השטח, בכאילו. כי לא ידעתי איך לעשות את זה אחרת. רק העבודה עניינה אותי, ואני חושבת שבגלל זה גם נכוויתי לא מעט, בנישואים הראשונים שלי וגם בחברים שהיו לי אז, או בהחלטות מקצועיות שקיבלתי והיו לא נכונות בדיעבד.
"לא הייתי מחוברת לעצמי, הייתי סוס עבודה, והיה מאחורי גם מנוף כלכלי שלא הפסיק לדחוף אותי קדימה, כי בסך הכל עזרתי לפרנס לא מעט אנשים אחרים. אני זוכרת שפעם אחת, בהצגה 'הקוסם', קדחתי מחום, 41 מעלות או משהו כזה, והמפיקים קראו לרופא ואמרו לו להגיד לי שאני חייבת לעלות לבמה להופיע. ככה זה היה אז. אז אם אני מתגעגעת? ממש לא".
אבל הגשמת את הפנטזיה האולטימטיבית, היית מגה סטארית, וכל כך הרבה ילדות קטנות רצו להיות את. איך יכול להיות שלא העציב אותך לאבד את המקום הזה?
"כי אף פעם לא הרגשתי שחייתי אותו, כדי שיהיה לי מה לאבד. לא חייתי את ההערצה אלי, לא יכולתי בכלל להכיל אותה. אתה לא יכול. אתה חי בתוך עצמך, בפחדים ובדאגות שלך. אתה לא מתעורר בבוקר, מסתכל במראה ואומר לעצמך 'שיואו, איזה מצליחן אני! אני מפורסם!'. אז כן, נעשיתי מפורסמת מאוד, אז מה? אני עדיין אני, ויש לזה גם לא מעט חסרונות, סליחה על הקלישאה. האנשים האלה, שהולכים לריאליטי ונעשים מפורסמים אינסטנט - הם לא מבינים שזה מגיע עם מחיר. עובדה שעשיתי ילדים רק עכשיו, בשנים האחרונות, כי מה היה קורה אם הייתי מביאה אותם לעולם אז? את יכולה לתאר לעצמך איזה מין חיים היו להם? כמובן שזה לא נעשה במודע, אבל בדיעבד אני מבינה שההחלטה הייתה נכונה".
השינוי הפנימי של ינאי, זה שהוביל אותה לנקודה הנוכחית בחייה, אשת משפחה ואוהבת בריות, קרה לה כשחזרה מלוס אנג'לס, לשם נסעה בעקבות נישואיה לעופר רסלס, שעלו על שרטון. בתום שנה וחצי בניכר ומספר תפקידים שקיבלה בחו"ל ("בפעם הראשונה ידעתי שאני נבחרת בזכותי, בזכות הכישרון שלי, ולא כי אני 'מיכל ינאי'"), היא חזרה לישראל לתוך ריקנות שלא הכירה. "חזרתי ולא כל כך ידעתי מה אני רוצה לעשות. שכרתי דירה בתל אביב ואמרתי לעצמי, 'אוקיי, מה עכשיו?'. עשיתי אודישנים ל'אולי הפעם', וחיכיתי לתשובות והיה לי זמן פנוי, ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. ופתאום הבנתי שמשהו פה לא בסדר, שלא יכול להיות שאני אשה בת 34, שהולכת לאיבוד ברגע שאין לה עבודה".
ינאי פנתה למטפלת שמאנית, שעליה קיבלה המלצות חמות, ועברה תהליך של התחברות מחדש לעצמה ולרצונות שלה, שאינם בהכרח קשורים לתפקיד הגדול הבא. "לא רציתי ללכת לפסיכולוג, כי אני מרגישה שהדברים אצלי הם לא תמיד שכלתניים. אני יכולה להבין הכל - לנבור בילדות שלי ולפשפש בכל מיני זיכרונות, אבל זה לא אומר שזה ישנה אצלי משהו. אצל סוניה, המטפלת שלי, למדתי שיש לי את היכולת להזמין דברים לתוך החיים שלי. למדתי להוריד את המסכות ששמתי על עצמי, שאין לי באמת ממה לפחד.
"יכולתי להכניס אנשים לתוך הלב, באמת אבל, וככה גם הגיע בן, שהוא הנשמה התאומה שלי, הוא אני בגבר. זה לא ייאמן. כבר סיפרתי כמה פעמים שיצאתי איתו שנתיים קודם לכן ונפנפתי אותו, כי הוא צעיר ממני בחמש שנים, אבל זה רק מוכיח שהדברים מגיעים כשאנחנו מוכנים אליהם. וכשהוא בא שוב, הייתי מוכנה, והיום הוא החבר הכי טוב שלי. יש לי איתו משהו שלא היה לי אף פעם, וזה מדהים אותי בכל פעם מחדש".
קצת לפני פריחתה של הזוגיות בחייה, משהו נכון קרה גם לקריירה שלה. ינאי אומנם חוזרת ואומרת שלא עזבה את עולם הילדים בדרמטיות, אלא פשוט נסחפה אחר ההמשך הטבעי של הדברים, אבל השיבה מלוס אנג'לס פתחה אצלה גם את צ'אקרת המשחק, ואולי גם אצל הקהל הישראלי, שעד אז התקשה לקבל אותה בתפקידים למבוגרים.
שש שנים מאוחר יותר, הרזומה שלה כולל תפקידים בסדרות כמו "אולי הפעם", "רביעיית רן", ההצגות "אבניו קיו", "החותנת", ונכון להיום, "בעל למופת" בתיאטרון הקאמרי, וממש לאחרונה גם תפקיד משמעותי בסרטו החדש של דובר קוסאשווילי, "רווקה פלוס". במקביל, היא מנדבת את קולה להקראת סיפורי ילדים באפליקציה החדשה של סדרת הילדים VIPO, ולאחרונה מכרה פורמט טלוויזיוני פרי פיתוחה לאירופה. "אני תמיד מתנהלת מתוך איזה דרייב למצוא את הדבר הבא, את הפרויקט הבא", היא אומרת.
"תמיד שואלים אותי אם אני מרגישה צורך להוכיח שאני יכולה. אני אף פעם לא יודעת מה לענות על זה", ינאי מוסיפה. "אני חושבת שבתוך התעשייה מזהים אותי כשחקנית. יודעים שאני בוגרת בית צבי ויודעים שזו התשוקה האמיתית שלי, לשחק. אני גם לא מרגישה שהקהל בוחן אותי במשקפיים של 'בואו נראה איך ההיא מערוץ הילדים משחקת'. אני חושבת שבמדינה הקטנה שלנו, כבר התרגלו לכך ששחקנים עושים כל מיני דברים".
אבל לפעמים מרגישים ממך איזה חוסר החלטיות, במיוחד בעשור האחרון. רגע את משחקת בסדרה, רגע אחר כך מנחה תוכנית בחינוכית, פתאום את כותבת סדרה ליס ומעצבת ליין תכשיטים ל"פדני", ועכשיו הופס, את חוזרת לילדים.
"אבל זה מה שאני עושה, אני שחקנית. אני בסך הכל עושה את העבודה שלי, למה זה פחות לגיטימי מכך שאת תראייני אותי לכתבה ומחר תכתבי על קרם ידיים חדש?".
"אני לא חושבת שזה פתטי בכלל. אנחנו חיים במדינה קטנה שבה האפשרויות במקצוע שלי הן מצומצמות, ואם אני נתקלת בהצעה שמסקרנת אותי ומאתגרת אותי, אני אקח אותה בשתי ידיים, אם זה יהיה לקהל של בני 6 או בני 60. מה עדיף, שאני אשב על איזה הר ואחכה שאיזה במאי ירום הודו יציע לי את תפקיד חיי? יש גם חיים אמיתיים באמצע, והם כוללים הרבה מאוד חיתולים וקקי".
ינאי לא מיתממת, גם אם לרגעים נדמה כך. צריך להכיר אותה - וזה אולי המקום לציין שכותבת שורות אלה מכירה את ינאי היטב - כדי לדעת שבשנים האחרונות היא בכנות לא מתפשרת. האהבה למקצוע ולקהל הן באמת אלה שמניעות אותה, ולכן סביר להניח שנמשיך לראות אותה מזגזגת בין שלל תפקידים ועבודות, פשוט כי זה מה שהיא עושה. זו גם אולי ההתנהלות ששומרת עליה מפני נפילה לקלישאות, בין אם לקלישאת הכוכבת מהעבר שמנסה לשחזר את ימי התהילה שלה, ובין אם לקלישאת משבר גיל הארבעים.
ביוני האחרון ציינה ינאי את החלפת הקידומת הדרמטית, אבל זו דווקא עברה בשלום. "מאוד חיכיתי לגיל הזה", היא אומרת. "בעיקר לתפקידים שיגיעו איתו. הנה, עכשיו אני יכולה לשחק אמא סוף כל סוף, ובאמת קיבלתי תפקיד עכשיו שבו אני אמא לילד בן 17. יש איזו שלמות ונינוחות שמגיעות עם הגיל הזה, שלא הייתי מחליפה בעד שום הון שבעולם".
טוב, קל להגיד את זה כשאת נראית בת 28.
"תודה לגנים ההונגריים. בסך הכל לא מפחיד אותי להזדקן, אני לא מתרגשת מקצת קמטים. להיפך, היום אני מסתובבת עם הרבה פחות איפור מבעבר. את יודעת מה למדתי רק בשנים האחרונות? שהאמת בחיים האלה נמצאת אצל המשפחה שלך, אצל בעלך, אצל הילדים שלך. זה כל מה שחשוב, וגם כמובן - להגשים את עצמך מבחינת קריירה. ולהיות שלמה, מאושרת. כל היתר זה סתם, אפילו שזה נשמע כמו קלישאה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם