חיה בעוצמות גבוהות: עדי עזרוני חושבת בגדול
עדי עזרוני הגיעה הקיץ לארץ לכבוד בכורת העונה השנייה של "חטופים", אבל ניצלה את חופשת המולדת לגיוס כסף ומשקיעים. אולם גם כעת, עם שני סרטים חדשים בהפקתה ובכיכובם של שחקנים הוליוודיים נחשבים, היא קצת מצטערת שלא הלכה בדרכה של איילת זורר
כיאה למי שמתגוררת בארה"ב בתשע השנים האחרונות, מבחינה עסקית עזרוני חושבת ופועלת באופן הכי אמריקאי: פורמלית ועניינית, ההיפך הגמור של "את כולם, את כולם אני מכיר", מהשיר של יוני בלוך. כבעלת חברת ההפקות "ספרינג פיקצ'רז" בניו יורק, היא נפגשת עם הרבה משקיעים, חלקם ישראלים, ומנסה לשכנע אותם להפקיד בידיה סכומים שנעים בין 500 אלף דולר למיליון דולר. סדר הגודל של התקציבים שהיא עובדת איתם הוא מתחת לעשרה מיליון דולר, "פינאטס" במונחים של תעשיית הסרטים האמריקאית, ועדיין מדובר בתקציבים שקולנוענית ישראלית מצויה יכולה רק לחלום עליהם.
במילים אחרות: בשביל לגייס מיליוני דולרים לא די בעיניים יפות, מה שאומר שעזרוני צריכה חתיכת דיעה במפגש עם בעל המאה. "השילוב של בחורה יפה וגבר שסוגר את העסקה הוא אופטימלי", אומרת עזרוני. "הקטע החיצוני עוזר לי לפתוח את הדלת, אבל אחר כך חובת ההוכחה עלי, ואני חושבת שמה שתופס את מי שפוגש אותי הוא דווקא משהו אחר. אני אוהבת אנשים, אוהבת את הנט־וורקינג, וההיכרות שלי עם עשיית סרטים מעמיקה".
ולראיה: לאחרונה הוקרן בפסטיבל טורונטו הסרט "A LATE QUARTET" בהפקתה, בכיכובם של פיליפ סימור הופמן, כריסטופר ווקן וקתרין קינר ולצדם מארק איוניר ולירז צ'רכי (הסרט יוצג בארץ בנובמבר הקרוב), והשנה צפוי לצאת גם סרט נוסף שהפיקה - "THE ENGLISH TEACHER", בכיכובם של ג'וליאן מור, גרג קניר ונייתן ליין. מדובר בשחקנים הוליוודיים נחשבים, וזו בהחלט סיבה לגאווה. אלא שלעתים גאווה, כפי שכתבה ג'יין אוסטין, כרוכה בדיעה קדומה, והקהל הישראלי זוכר אותה בעיקר ככוכבת ערוץ הילדים לשעבר.
עזרוני, 33, חתכה לניו יורק בשיא הצלחתה. בעבר סיפרה שהלכה למלצר בצ'לסי כי הייתה צריכה כסף, ושאף פוטרה, ועדיין הרגישה "יותר בנאדם מאשר בערוץ הילדים". מאז היא נראתה על מסכינו ב"מתי נתנשק" ו"חטופים". סביר להניח שאילו הייתה נשארת בארץ, היינו רואים אותה יותר, אבל יש מי שעבורו גם ההופעות הבודדות הללו הספיקו: "אני חייבת להגיד לך שאת אחת השחקניות הכי טובות, הכי יפות והכי אינטליגנטיות שראיתי על המסך", אומרת לה עוברת אורח. עזרוני מודה לה, ואז אומרת לי: "את החברים האמריקאים שלי נורא מצחיק שאני מוכרת פה".
השאלה היא, אם גם את עזרוני זה מצחיק. ובכן, לא ממש. השהות מאחורי הקלעים מחדדת עבורה את יתרונות הפרסום: "גם בעולם היזמות יש מוכרים יותר ופחות, אז יש לי בהחלט רצון להיות מוכרת, יותר מהבחינה שיצרתי פרויקטים שאני גאה בהם. אני רוצה שבשכבת אנשי העסקים יידעו שאם זה פרויקט שאני עושה, זה פרויקט טוב, ושיש לי את היכולות להרים דברים מעניינים", היא אומרת.
וכן, יש לה תסכול מכך שהיא לא עשתה כמעשה איילת
בית הספר שבו למדה הוא "סטלה אדלר", ובניגוד לישראליות אחרות, מכיוון שהתגוררה בילדותה בארה"ב בשל עבודתו של אביה, עזרוני לא נאלצה לעבוד על המבטא, כך שהיו לה הכלים לרדוף אחר החלום.
אלא שכמי שלמדה באוניברסיטה פסיכולוגיה ומדעי המדינה, יש לה גם הכלים להבין מדוע החלום לא הפך למציאות: "לפעמים החרדות הכי גדולות באות דווקא במקום שבו יש לנו את החלום הכי גדול. אז יצרתי לעצמי עוד מקום, כאילו אמרתי - אם זה לא יילך, אני יכולה לעשות עוד משהו. רק שברגע שהתחלתי להפיק, זה הקשה עלי להשקיע את הזמן והמרץ הנדרשים להתקדמות מבחינת משחק שם. במשחק צריך להשקיע את ה-100 אחוזים וכרגע רוב המרץ שלי מושקע ביזמות. למזלי, יצא לי בפוקס שיש לי עדיין את המשחק פה בארץ".
פוקס? לא אם שואלים את גדעון רף, יוצר "חטופים": "הגעתי לארץ אחרי תשע שנים בלוס אנג'לס", הוא אומר. "לא כל כך ידעתי מה קורה פה, אז עשיתי הרבה אודישנים, ראיתי עשרות שחקניות לפניה, והיו כמה מוכשרות מאוד, אבל כשראיתי את עדי הבנתי שזה זה. חיפשתי מישהי מאוד ספציפית לתפקיד יעל בן חורין, מין מושבניקית של פעם, שעוד לא התקלקלה, מישהי שתוכל לרגש אותנו, שיהיה לה את העומק הזה שקורע את הלב, ועדי היא כזאת. היא שחקנית רגישה ואמיצה, שמעיזה ללכת למקומות חשוכים, והיא הצליחה לעשות את זה בצורה שריגשה את הקהל. המתנה הכי גדולה לבמאי זה שחקן שסומך עליו ושמוכן לקפוץ איתו למים, ועדי נתנה לי את המתנה הזאת", מהלל רף.
בעונה הנוכחית, שעולה בשבוע הבא ב"קשת", הדמות של עזרוני עוברת מהפך, בניסיון לצאת מההקשר הכמעט זוגי שהיא מנהלת עם האח הנעדר (אסי כהן), בדיוק כשנודע שהוא בעצם חי. הסיבוך בעלילה, מודה רף, קשור גם לכך שהיה מרוצה מהחיבור בין עזרוני לדמות שהגה: "הייתה לה דמות טראגית בעונה הראשונה, והקהל רצה שיהיה לה רידמפשן (גאולה). היא דמות שמאוד מסקרנת אותי, בטח גם בגלל שעדי עושה אותה", הוא אומר, ומציין שבגלל שיש לעזרוני ניסיון גם כמפיקה, "היא מבינה טוב יותר את המדיום".
עזרוני מצדה חושבת שהניסיון שצברה מאחורי הקלעים משפר את איכות המשחק שלה מסיבה אחרת לגמרי: "אני שחקנית יותר טובה בגלל שאני חיה חיים אמיתיים", היא אומרת, "במיוחד שבאתי מתוך הבועה של ערוץ הילדים, כסף שנכנס כל חודש ופרסום. העובדה שאני חיה את החיים לא רק כשחקנית, נותנת לי איזשהו עומק. כשהגעתי לניו יורק חוויתי קושי כלכלי, כי הברז נסגר, ובאיזשהו מקום זה שיצאתי מהקומפורט זון (אזור הנוחות, תש"ק) שלי הפך אותי לשחקנית יותר טובה".
ואם כשהיא מדברת על התפקיד שלה ב"חטופים" ("יעל מייצגת את המקום של המאבק בין לחיות את האבל והאובדן, לעומת הצורך להשתחרר ממנו") יש לה מבט נוגה, הרי כשהיא מדברת על חברת ההפקות שלה מופיע בעיניה ניצוץ ממזרי. קשה לעצור אותה, היא בשוונג, עוד שנייה הייתי פותחת את הארנק ונותנת לה את הכסף שאין לי: "זה לא שקראתי לחברה שלי 'טרקטור' - יש במילה 'ספרינג' משהו קצת נשי. אביב, פריחה, נביעה של רעיונות. באנגלית זה גם קפיץ, וזה מגדיר אותנו בול. אני והשותפה שלי (מנדי תג'ר) לוקחות פרויקטים שמרגשים אותנו, ושגם מבחינה עסקית יש להם החזר יפה למשקיעים.
"האינטרס שלי הוא האינטרס של המשקיע, כי אם הוא לא יהיה מרוצה, הוא לא יחזור לתעשייה, ומכיוון שאני רואה בזה קריירה ארוכת שנים, חשוב לי שהמשקיעים יראו רווחים. נדל"ניסט מתרגש מבניין, ואני אומרת שיש רגעים בחיים שסרט משפיע עלייך בצורה כזאת, שמעט מאוד בניינים יצליחו להגיע לאותה השפעה. אז כשאני נפגשת עם משקיע, אני לא באה ממקום של כסף, לא מנסה למכור, כי כשנוצרת עסקה, זה כי שני הצדדים רוצים את אותו הדבר. בעצם, אחד נותן לשני הזדמנות. המשקיע נותן את הכסף, ואני את התוכן, הידע המקצועי והמוניטין".
המוניטין שלה כולל את "גלובל הירו אוורד", פרס מטעם מזכירת המדינה דאז, קונדוליזה רייס, עבור "הולי", הסרט הראשון בהפקתה, שעסק בסחר בילדות לצורכי מין, אבל מה שמרגש אותה כעת אלו הסרטים החדשים מבית היוצר של חברת ההפקות שלה. את ביקורה האחרון בארץ, שבמהלכו שהתה כאן שלושה חודשים, היא מכנה "סיבוב גיוס", אף שהסיבה המקורית להגעתה הייתה הפרמיירה של העונה השנייה של "חטופים", בנוכחות כוכבי "הומלנד", הגרסה האמריקאית זוכת האמי של הסדרה.
התפקיד שלה לא קיים בגרסה האמריקאית, ומבחינתה מדובר בהקלה: "היה לי קשה לראות את יעל בידיים אחרות", היא אומרת ברכושנות, "היא לגמרי שלי ואני לגמרי שלה. יעל שינתה אותי, כי היא אפשרה לי להיות במקומות הכי לא טבעיים שלי. אני אדם שנורא תופס את החיים, סופר נוכחת, לשה את המציאות ומכוונת אותה, ויעל היא בדיוק ההיפך. היא רוצה להיות בתוך קונכייה קטנה כשהגלים מעליה, ולהיות במקום שלה - זה משהו שלימד אותי את היופי שבהתכנסות. בעונה השנייה יעל מנסה לצאת מהמבצר, ואני מקווה שלא יקרו לה דברים רעים, כי זה יכול להיות מסוכן".
כהיפוכה, את מרגישה חשופה לסכנות?
"יזמות זו סכנה אחת גדולה. אין שום ודאות. אני מייצרת לעצמי את תווי הפעולה, ואם זה לא הולך, אני כולי בתוך זה. בטח, זה מאוד מסוכן. אין שום ביטחון, זה לא מקום חם ומחבק. העבודה שלי היא תהליך של בריאה. אני צריכה לגרום לדבר לקרות. יש בזה תחושה עוצמתית, אני זקוקה לעוצמות האלה, כי אני אדם שחי בעוצמות גבוהות. אני מונעת מאתגרים, יש בי משהו שכל הזמן מחפש את ההפוך מהומאוסטאזיס (איזון), כי במקומות של שינוי יש פוטנציאל צמיחה".
וכצמח בר הלכת לדרכך, אבל בארץ, את יודעת, שואלים בחורה בגילך מה עם ילדים.
"כן, בארץ זו שאלה שעולה. כבר במונית משדה התעופה הנהג שאל את זה, ואת יודעת מה, יש בזה משהו משחרר. בניו יורק רוב האנשים שאני פוגשת לא מדברים על ילדים, כי זה נתפס כנושא שלא קשור לעסקים, ופה יש איזושהי זליגה של החיים למקצוע. אבל את יודעת מה, זה לא מלחיץ אותי, זה דווקא משהו יפה בעיני, הזליגה הזאת. יש אנשים שיגידו, די, תפסיקו לשבת לי על הרחם, מה עם כל הדברים האחרים שאני עושה? אבל זה בסדר, זה לא מתנגש, והאמת היא שלגבי שחקנים הריון הפך לאקססורי, מצלמים שחקניות בהריון, מצלמים את התינוקות שלהן, אנג'לינה ג'ולי פרצה את הדרך. בקיצור, זה על הפרק, כשהאלים יחליטו זה יגיע".
האלים? זו החלטה שלך ושל בן זוגך.
"נכון, רצינו לתת זמן. בעלי אמר לי אחרי שהתחתנו שזה דווקא נחמד להיות זוג נשוי וליהנות מהזוגיות טרום הילדים, ואני מקבלת את זה".
את בעלה, מאט שומאן, במאי קליפים, שבקרוב עומד לעשות את הסרט העלילתי הראשון שלו, פגשה עזרוני על הסט של "הולי", שצולם בקמבודיה. אחרי הצילומים היא נתקעה בקמבודיה, משום שהרשויות שם לא אהבו את החיטוט בנושא הסחר בילדות, וכששומאן שמע שלא נותנים לה לצאת, הוא חזר להיות איתה: "היה בינינו רומן סטים שמעולם לא חשבתי שיסתיים בנישואים. בילינו את הזמן מתוך הבנה שכשנחזור לניו יורק, יש מצב שזה לא ימשיך. הוא זה שאמר לי שהוא ישמח שנמשיך להיפגש גם בניו יורק", היא משחזרת.
החתונה נערכה לפני שלוש שנים בגליל ים, ואליה הגיעו מחו"ל 40 מאורחיהם. על טבעות הנישואים של כל אחד מהם מוטבעת טביעת האצבע של האחר, ולדברי עזרוני השנים עושות להם רק טוב: "אנחנו הרבה יותר מאוהבים היום ממה שהיה בהתחלה. דווקא בגלל שאני נעה בין הארץ לניו יורק, הבית הוא אנחנו, הקשר שלנו הוא הקרקע שלי".
הדירה שלהם ממוקמת בצ'לסי, "ליד כל הגלריות", ולביקוריה התכופים בארץ ("אני על הקו") בעלה מרבה להצטרף. בביקור האחרון, למשל, הוא היה איתה כאן חודשיים וחצי: "השנה זו הייתה פעם ראשונה שהוא היה פה בימי הזיכרון, עמדנו יחד דום בחוץ. הנצחת האבל היא מקום שמזכיר לנו, הישראלים, שקיום בלבד אינו מספיק. חלק מזה זו היזמות המטורפת שיוצאת מהארץ, והעובדה שכל אחד פה צריך להיות ראש ממשלה.
"בגלל שישראל היא מדינה שהקיום שלה כל הזמן נמצא בבדיקה, כל אחד פה צריך לעשות משהו עם הקיום שלו. בקיום האמריקאי, לעומת זאת, יש משהו שכאילו, זה בסדר, תהיה פקיד בבנק, תגדל ילדים, תקנה את הטלוויזיה שלך וזה בסדר, לא צריך כל הזמן להוכיח. אני ומאט מדברים על זה המון, כי ההבדל במנטליות הוא גדול".
ואת מרגישה יותר ישראלית או יותר אמריקאית?
"הצורך להגדיר הוא יותר של אחרים. אני יכולה לומר רק שהבית שלי הוא החיים עם בן הזוג שלי, אבל אני בטוח יותר ישראלית מאשר אמריקאית. החיבור שלי לארץ הוא בלתי מעורער, אבל יש לי גם קשרים עסקיים וחבריים שם. לצערי זה עניין מעצבן שניו יורק ותל־אביב כל כך רחוקות אחת מהשנייה".
יש משהו חדש שאת מגלה בכל פעם שאת מגיעה לארץ?
"אני פה כל כמה חודשים, לא תגידי שעוברות שנים בין פעם לפעם, ואני כל הזמן מגלה דברים. למשל, סתם, שאני יכולה להתקשר ל-144 ולבקש טלפון של מסעדה, והבחורה בטלפון תמליץ לי על מסעדה אחרת. כאילו העניין הזה של הפמיליאריות - שלפעמים הוא נוראי, כי הוא פוסח על מקצועיות, ולפעמים הוא נורא נעים".
יש עוד הבדלים?
"כשאת חיה בניו יורק את מתרגלת שיש לך ספייס, את יכולה להחליט מתי את רוצה לקבל דיעה של מישהו אחר. רק אם את מבקשת את הדיעה, הבנאדם מולך ייתן אותה. וזה לטוב ולרע. מצד אחד, הישראלים הם כמו גוגל אנושי, חוקי הפרטיות לא קיימים, ומצד שני, לפעמים זה יכול לעזור לך, אנשים מיד מחברים אותך, עושים קונקשנז. לאמריקאי יש גבולות ברורים, הקשרים נבנים ברבדים, ועל פניו הוא יאמין לך, כי אין לו סיבה לחשוב שאתה מנסה לעשות עליו קומבינה. הישראלי קודם כל לא יאמין, ומצד שני, כשהוא מתאכזב ממשהו הוא יגיד, 'רגע, אבל חשבתי שאנחנו חברים', גם אם פגשת אותו פעמיים".
את מאושרת?
"אנשים חושבים שכשהם יגיעו לנקודה מסוימת הם יהיו מאושרים, וזה לא כך. את מגיעה לאיזשהו פיק, נחה על הרמה, ואז צריכה להתחיל מהתחלה. אושר זו בחירה, אנחנו עכשיו יכולות להגיד שהרגע הזה הוא מאושר: אנחנו מדברות, מזג האוויר מקסים, כאילו מה?".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם