דוקטור שקשוקה: הבת של עמוס עוז על המלחמות בעולם הילדים
גליה עוז, סופרת ילדים והבת של, מוציאה ספר רביעי בסדרה המצליחה "שקשוקה" ולא נותנת לנתוני המכירות לבלבל אותה. "זה תמיד נראה לי נס קטן שהם קוראים"
לאור נתוני מכירות, העומדים על יותר מ-80 אלף עותקים של שלושת הספרים הראשונים בסדרת "שקשוקה" פרי עטה (הוצאת כתר) וספר רביעי חדש-דנדש ששועט במרץ אל עבר חבריו, ההגדרה "הבת של" אכן מעט משונה. עוז הספיקה גם לכבוש את ברזיל ואת ספרד בתרגומים של ספרי הסדרה. סרט דוקומנטרי רביעי שלה נמצא בדרך אל המסכים.
"אף אחד לא קורא את 'שקשוקה' בגלל הייחוס", מזכירה עוז. "אף אחד בכלל לא קורא בגלל משהו שנקרא לו 'רכילותי'. כשקוראים משהו לא צריכים לדעת מי הסופר. במובן הזה אני מאוד אנטי סלבריטי. סופר הוא לא פרזנטור. כל מה שרציתי לחשוף - כתבתי. ברור שיש סקרנות לפגוש את האדם שמאחורי הספר, אבל זה לא חשוב. במפגשים עם ילדים בבתי ספר, כשהם אומרים לי 'שכחתי להביא את הספר מהבית. רציתי שתחתמי לי', אני עונה: 'חתימה זה לא חשוב. מה שחשוב זה אתה ואיך תפגוש את עצמך כשאתה קורא ספרים'".
ואחרי ששילמנו את מס עמוס עוז המוטל על כל כתב במדינת ישראל, אפשר להתפנות להקדשה הפותחת את הספר "שקשוקה והמלחמה העולמית בין הטובים לרעים". "לתסטרל ולואבו", מצוין בהקדשה. "זו בדיחה פרטית משפחתית", מסבירה עוז. "כשהילדים היו קצת יותר קטנים, הם היו מתחזים לדמויות בשמות האלו. בואי נגיד שאלו לא דמויות שהיית רוצה להיתקל בהן. הן לא באות מהצד המואר של הקיום האנושי. יצורים מוגבלים ואומללים, אבל די קומיים. אגב, אני יכולה להבין אנשים שאומרים שהם נגד הקדשות. הספר הוא של הקוראים, מה זה חשוב שתודה לדודה ולסבתא שלך שהביאוך עד הלום? אבל בכל זאת עשיתי את זה".
עוז (49), אם לשניים - אלון (18) ויעל (14) - חולקת את חייה ברמת השרון עם בן זוגה עמית רטר. בימים אלה קשה מאוד למצוא אותה מחוץ לכותלי חדר העריכה, שם היא עומלת לקראת צאת סרטה הדוקומנטרי הרביעי, שעוסק ברחובות דרום תל אביב וישודר ברצועת "הסיפור האמיתי" בערוץ 1. וחוץ מזה ישנם הספרים, שהם עולם שלם שאפשר לברוא פעם אחר פעם בצעדים זהירים ומדודים ומתוך תהייה מתמשכת מה לעשות כדי שהספר החדש יצליח כמו קודמו, אבל שלא יהיה זהה לו, ומה לעשות במקרה שהוא לא יצליח.
לסדרת "שקשוקה" קדמו ספרי פעוטות פרי עטה של עוז, אבל נדמה שהמקום הנוח ביותר עבורה הוא בתוך עולמם של ילדים בכיתות הנמוכות. בספר החדש בעריכת רחלה זנדבנק, המלווה באיוריה של תמר נהיר-ינאי, הגיבורה יולי מתוודעת לרגשות התוקפניים שבה, אבל גם לומדת שיעור או שניים על חלוקתם של אנשים ל"טובים" ול"רעים". עוז אינה מהססת לעסוק באלימות הקיימת גם בחיי החברה של ילדים במטרה להביא את הגיבורה שלה ואת חבריה למסקנה שאולי יש דרכים אחרות לפתור סכסוכים.
חברה הטוב של עוז, הסופר וחוקר ספרות הילדים יהודה אטלס, אמר כשקרא את הספר עוד ככתב יד: "זה ספר על מלחמה". "המלחמה כל הזמן קיימת. גם כשהיא לא אלימה היא נוכחת בצורה סובלימטיבית", מסבירה עוז. "כל המשחקים של הילדים הם חלק מהמלחמה. מ'תופסת
ומה התפקיד שלך?
"התפקיד שלי הוא לא לעזור לילדים ללעוס משהו בשביל התמודדות. לספר סיפור על מוות זה מאוד מפחיד. לאט לאט הרגשתי שהדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה לתת לילדים להמשיך להילחם או לשחק. במקרה הזה אלו מילים נרדפות. ילדים לא עוצרים את החיים לטובת האבל, הם ממשיכים לשחק. ולשחק זה לא להתעלם מזה, אלא לחיות בתוך זה. כשהעורכת שלי, רחלה זנדבק, קראה את כתב היד, היא מיד אמרה שזה החזיר אותה לשבעה על סבא שלה, כשהילדים השתוללו בחוץ ובכל פעם מישהו יצא וצעק עליהם שיהיו בשקט ושאל למה הם משחקים. היה מאוד ברור שלילדים אין מה לעשות אלא לשחק. כך אתה גדל וכך אתה מתעלה על עצמך בכל פעם".
"עם כל הכבוד להערכה ממבוגרים, זה לא עושה עליי רושם כמו ילדים", חורצת עוז. "ספרות ילדים זה לא פשוט. צריך לצלוח דור. איפה אני ואיפה עולם הפייסבוק, שהוא רוב הזמן העולם שלהם? 'שקשוקה' זה עולם של ילדים, חצר בית ספר, משחקים, חיי נפש, וזה שהם בכל זאת מתחברים לזה, רק אומר שילד צומח כבנאדם ואחר כך מערכת החינוך מרסקת אותו. לפעמים אין ספרים בסביבה. כל מה שמסביב שולח את הילדים לעשות דברים אחרים - ממערכת החינוך ועד הקפיטליזם - ואז אני באה עם ספרים, שהם זרים לעולם של הרבה ילדים. זה תמיד נראה לי נס קטן שהם קוראים".
גם בשביל נסים צריך לעבוד: החל משנת 2007 עוז נודדת בין בתי ספר בארץ ומדברת על ספריה. בשבועות עמוסים במיוחד היא פוגשת כ-400 תלמידים, ויש דבר אחד שעובר כחוט השני בין התלמידים: כנות. אחת השאלות החוזרות היא איך נהייתה סופרת. דווקא היא, שרצתה בכלל להיות נהגת שופל. "זה נראה לי תמיד מאוד מספק. אבל אני בטוחה שאני לא טובה בזה. אני אפס מבחינת אינטליגנציה מוטורית וטכנית. זו לא הצטנעות. זה להגיד 'אני אעשה רק את מה שאני יודעת, וזה בפירוש לא הרבה דברים'. אני עונה: 'אתה לא נהיה סופר, אתה פשוט כזה וזהו. אתה מספר סיפורים כי אתה לא מוכשר בשום דבר אחר'. אני לא כותבת עם השכל. התודעה שלי הולכת לישון כשאני כותבת. זה לא אינטלקטואלי, לא נשען על טעם של אחרים או על השאלה איך זה יסתדר עם טעמם של כל ילדי תבל. זה יצר שעובד במקומי".
ואז מגיעה גליה, לא היצר, ופוגשת את הילדים בעצמם.
"אני הולכת הביתה אחרי המפגש והילדים נשארים עם הספרים - לא רק עם שלי, ספרים בכלל - ופוגשים את עצמם. יש פה דבר שמערכת החינוך מכחישה לגמרי, וזו העובדה שלילדים יש נפש. גדעון סער לא שמע על זה. הרי מה שמשמיד את האהבה שיש לילדים לספרים מגיל צעיר זו העובדה שספרים נושאים צלב: תשתפר, תהיה אח יותר טוב, תהיה בן נאמן לארצך ומולדתך, תלמד מתמטיקה. רוב המורים לא מסוגלים להתרחק מזה כי זו מסורת קשה של שנים".
המסורת הזאת נולדה לפנייך ויש יסוד טוב להניח שתחזיק גם אחרי כולנו. מה בילדות שלך עיצב אצלך את התודעה באופן שונה?
"ברור שגדלתי ביקורתית וספקנית כי גדלתי בלינה משותפת בבית ילדים בקיבוץ. גם העניין של מלחמה לא היה זר לי. היה צריך להילחם כדי לשרוד, אבל החופש שיש לילדים ב'שקשוקה' זה משהו שזכיתי בו. אף אחד בספרים שלי לא חי מול מסך המחשב - זה רק בזכות הילדות שלי. הייתי עסוקה בלהתמרמר עליה ורק עכשיו אני יודעת מה היא עשתה לי. תמיד הייתי ילדה מרדנית, שלא יודעת שום דבר אחר".
תגדירי מרד.
"לא הצטרפתי לכת ולא עישנתי סמים. מרד זה לראות את הסביבה שלך ולחשוב שאפשר אחרת. להסתובב כל הזמן כמו מחתרת של בנאדם אחד. כשמתקיים טקס, אז או שאתה בפנים או שאתה בחוץ. אני תמיד הייתי בחוץ. אני לא מתעניינת בחיבור הזה לשרשרת הדורות, אני לא מוכרחה להיות אישה בין כל הנשים כל הזמן או להיות מודבקת לאיזשהו ציבור. אני חילונית מובהקת ומשגשגת בחולין, ואני יודעת שהוצאתי את הניצוץ מתוך העבודה ולא מתוך טקס או מסורת. אבל מסורת זה גם צ'כוב או טלוויזיה בריטית שעושה לי את זה או מערכונים של מונטי פייטון. אני מבינה שהחיים שלי הם כאן ועכשיו".
מאוד יהודי, מה שאמרת עכשיו.
"כן, אבל שוטפים לנו את המוח. אומרים לנו שיהדות זה להיות דבר מסוים. לעבוד כאילו אתה קרון ברכבת. יהודים באים ואומרים 'אני עושה את הדבר שלי' ובגלל זה הם נמצאים באמנות, במדע, בגלל זה הם מהפכנים. בכל מקום שיש מהפכה, יש יהודים. ואני יהודייה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם