שילם את חלקו בעסקה: גלעד שליט מול המצלמה
הדוקו המדובר "גלעד שליט אל מול המצלמה" רשם הישגים, אך רוב הסרט נעטף באריזת "לפני-אחרי" חסרת תכלית ותוכן, כשהתוצאה הסופית נעה בין קליפ סיכום מוזיקלי לראיון ראשון
עוד לפני ששודר זנב פרומו, הצליח סרטה של הבמאית טל גורן לעורר מהומה. זה טוען "כולה שלי", וזה טוען "הוא חתום אצלי". כיצד הגענו לזה? בעזרת הידרדרות מהירה אך צפויה. מחייל חטוף הפך גלעד שליט לילד של כולנו ומשם לבלעדי שלנו. כל זה בשביל מסמך דוקומנטרי דליל יחסית. קצת מהשגרה בשבי, המחשבות, רגעי השחרור. ופסנתרים, הרבה פסנתרים. ההתעסקות בריח, במגע - בחירות קלילות וסוחטות דמע - על חשבון התוכן הייתה בעוכרי "גלעד שליט אל מול המצלמה".
רגעי החטיפה, הימים שאחרי, החברים לצוות, הדיון הציבורי ועוד - הכל הושלך לטובת שידורים חוזרים. שוב פעם היסעורים מעל מצפה הילה, היציאה מהקומנדקר, הראיון ההוא. ואריק איינשטיין. פעמיים. לא סתם נראה הסרט הראשון והיחיד על שליט כמו סיכום תקופה פרחוני על רקע נינט. בכל זאת, בסמל עסקינן.
כבר בשבי חמאס הפך שליט לערך לאומי, מחזיק אידיאלים שכל ישראלי נושא בכיסו. בשם הערך "גלעד שליט" וקדושת המאבק לשחרורו, נרמס בגסות כל בדל ויכוח ציבורי. העיסוק בעיקרון סולק לטובת התפלשות ברגש. דיברת על שחרור מאות מחבלים? פגעת בנועם, באביבה, באלפי המתנדבים. אין פסול בהתגייסות המונית (מלבד נזקי פח לכמה ערכים בסיסיים), אולם יש לכך מחיר: שליט הפך למותג שבו לציבור, כלומר לכל אחד שהניף דגלון והתפלל עם שלמה ארצי לחזרתו, יש מניות, קשר רגשי.
כשחזר, ביקשה המשפחה שיניחו לה ולו. אי אפשר להטמיע סמל בלב ההמון ולשלוף אותו בן רגע לד' אמות. ההמון מצדו רוצה דיווידנד, סיפוק, קלוז'ר. בטח כששליט עצמו בוחר בפומביות. אלא שבעוד שליט (אולי) שואף להתמנגל כאדם מן השורה, הציבור עדיין רואה בו סמל לאומי. וכדרכם של סמלים לאומיים, גם "גלעד שליט" נוצר כדי שיופקע בלעדית.
ייתכן שראוי היה שייתן ראיון אחד משותף לשלושה ערוצים. אשרי המאמין. בפועל, הראשונה שהחתימה על הטפסים - במאית הסרט - זכתה. מחאותיו של נועם שליט בשם בנו נגד שידור הסרט ללא הסכמתו מנותקות מהמציאות. הסקרנות והצמא הציבורי למידע, כמו הצורך לספק אותו, אינם יודעים שובע. בטח כשמדובר בחטוף של המדינה. משפחת שליט למדה שלתמיכה הציבורית שקיבלה (שבמקרה זה חרגה מכל פרופורציה) יש מחיר. הציבור רוצה את חלקו בעסקה. ומה באמת חלקו של הציבור בעסקה? לדעת איך היה שם, בצינוק? היה טוב, תודה ששאלתם.
בסוף יושב לו הצופה מול סרט תיעודי ורואה את שליט החופשי מקבל נשיקה מאמא, משחק כדורסל. אח, לבו נצבט, היה שווה להילחם. והנה שליט מספר על השגרה בשבי, על התקוות. אויש, נאנחת הצופה בדמעות, מזל שיצאנו לצעדה. בזה הכל מסתכם. ברשרוש קטן בלב, סיפוק עצמי דל קלוריות, גאווה אינסטנט לשעה ופריים. ל"גלעד שליט אל מול המצלמה" היו הישגים. סיפור הצפייה המשותפת עם השומרים במשחק כדורגל, משחקי החברה בשבי. כל השאר נעטף לכדי מסמך "לפני-אחרי" מתרפק ונוגה במיוחד, אבל חסר תכלית ותוכן. קליפ סיכום מוזיקלי או ראיון ראשון? אין לדעת.
המידע שסיפק "נולד מחדש" היה שולי במיוחד. ובכל זאת, ספק אם חטוף אחר בעל סיפור קשה יותר היה מרתק ישראלים רבים כל כך. מדוע? משום שאתמול בערב ישב סמל לאומי, לא סתם חטוף, וסיפר "הכל" ו"לראשונה". שליט יידרש לתת עוד לבעלי המניות, בטח אחרי תנובה דלה כל כך. אבל לא רק סיפורי שבי, אלא עוד דואט בקיסריה ורב-מכר. בסיום הסרט נשאל על כוונותיו הרומנטיות. כך נסללה הדרך לרומן מתוקשר. מגיע לנו, שמנו צ'ק בכניסה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם