לכבוד מיליארד (שלא) טועים: איך קרה שהספרות הסינית לא תפסה בישראל?
זכייתו בפרס נובל לספרות של מו יאן הסיני נתפסה בארץ כהפתעה גמורה. מדוע הספרות הסינית נתפסת בישראל כאזוטרית ונעדרת כמעט מהשיח הספרותי ומהמדפים? להלן התשובות
ערב,שקט;
עלה נושר,
סיני מת.
הזכייה של הסופר הסיני מו יאן גרמה לי לחשוב על השיר הזה, שכתב חנוך לוין. הסיבה לכך לא היתה התוגה על ששוב עמוס עוז לא זכה, וגם לא געגועים לימי ספטמבר מלאי החגים, אלא הטעות שיש בו. אף על פי שהשיר עוסק בסיני, הוא אינו מתכתב עם המסורת הסינית, אלא עם זו היפנית - לפי סגנון השירה המכונה הייקו כתב לוין את שירו.
נדמה שמה שלוין עשה בתור בדיחה, או לצורך שמירת המשקל הנכון, מאפיין גישה כללית יותר שרווחת בספרות הישראלית כלפי סין. בניגוד לספרויות אחרות, שבהן למסורת הספרותית הסינית ואף לכתיבה העכשווית מסין יש נוכחות, במקרה הישראלי מדובר על מקום שולי למדי. קשה לזכור מתי ספר שתורגם מסינית זכה לתשומת לב מרובה. ושלא כמו הספרות היפנית, שהשפיעה לא רק על לוין אלא גם על יוצרים כמו רועי צ'יקי ארד, יואל הופמן ודרור בורשטיין, קשה למצוא יוצר ישראלי ששאב השראה מהעולם הספרותי הסיני.
בניגוד לתחושתי על חולשת הספרות הסינית בארץ, יהונתן נדב, עורך מנוסה ומבעלי הוצאת חרגול, מתאר את המצב באופן מעט שונה: "לגבי ההיקף של הספרות הסינית בישראל, אין לי מושג ממשי. מדובר בספרות עצומה. זו מדינת ענק עם אוכלוסייה ענקית ועומק תרבותי שיש מעטים כמוהו, ולכן גם בלי נתונים אין לי ספק שלגבי הספרות הסינית המודרנית אנחנו נוגעים בארץ רק באפס קצהו של מה שמתפרסם שם. אבל בכל הנוגע לקלאסיקה סינית מתורגמת, אפשר בהחלט להשתבח בכמות התרגומים לעברית, לדעתי היא מרשימה".
למה יש עכשיו יותר עניין בסין?
"נדמה לי שהעניין בסין עולה בישראל כל הזמן. החוגים ללימודי סין וסינית גדושים בסטודנטים שלומדים סינית ואף מנסים לשהות בסין ולהתערות בתרבות המקומית. יש משהו מסקרן ומיוחד בתרבות הסינית הן מבחינת העומק, מימי קדם ועד ימינו, והן מבחינת צמיחת מעמדה בעולם היום. מבחינת הקורא בישראל, ולא רק מבחינתו, זו לא עוד מדינה או עוד שפה אחרת".
כאשר מדובר בספרות סינית, ישנה גם הבעיה הקשה של השפה. גם ספריו של זוכה פרס נובל מו יאן שיצאו בעברית, תורגמו, כמו רבים אחרים,
האדם שפתח את הדרך לתרגום סינית לעברית היה דן דאור ז"ל, שאת פועלו מגדיר נדב (שדאור היה שותפו בהוצאת חרגול) כך: "הוא, כמובן, היה מתרגם אחד ולא היחיד, אבל הוא היה אחד החלוצים בתחום, אדם שיש לו תרומה עצומה, שאי אפשר להפריז בחשיבותה גם בכמות וגם באיכות".
"יש מעט ספרויות בעולם שיש בהן רצף חי של אלפי שנים, כזה שלא נקבר במוזיאון או גודר באתר ארכיאולוגי", מסביר המשורר, המבקר והעורך אלי הירש, שבקרוב יוציא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד ספר לזכרו של דן דאור שייקרא "גני תל אביב התלויים". "ישנה העברית עם התנ"ך, ואפשר לומר שגם ליוונית עתיקה, ללטינית או לסנסקריט עדיין יש קיום מסוים, וכמובן לסינית. לכן מדובר בספרויות שאנשים רבים בתקופות שונות חזרו אליהן, שאבו מהן השראה וכתבו בהשפעתן".
ומה היתה תרומתו של דאור להבאת הקלאסיקה הסינית לקורא הישראלי?
"לפניו, הספרות הסינית תורגמה לעברית או נכחה בעברית בתיווכן של שפות אירופיות - אנגלית, צרפתית וכו'. מה שדני (דאור) עשה היה לפתוח גשר בין השפות בלי התיווך הזה, ליצור במובן מסוים סינית עברית שלא תישמע כמו סינית אנגלית. בעיקר היה צריך להתגבר על ההשפעות העצומות של נתן זך ושל בני דורו, שהשפה שלהן ייצגה את התיווך הזה. דן דאור יצר עברית חדשה, מיוחדת במינה, שהשפיעה באופן דרמטי על כניסת התרבות הסינית לישראל".
אז אמנם נראה שיש עניין בישראל בספרות הסינית ושהיו חלוצים שפתחו את הדלת והצליחו לגבש נוסח לתרגום סינית לעברית בלי שהתרגום יישמע מאולץ או לא מתאים לשפת היעד, אך התהייה שהצגתי בפתיחה נותרה על כנה - עדיין מדובר בספרות שנחשבת אזוטרית בישראל, עד כדי כך שזכייתו של מו יאן בפרס הנובל נתפסה כהפתעה גמורה.
ייתכן שמי שאשם בכך הן ההוצאות לאור, שבשל הכמות העצומה של הספרות הסינית ובשל המחסור במתרגמים צעירים וטובים משפה זאת לעברית, מסתפקים בתרגום קלאסיקה סינית או בוחרים לפרסם תרגום עברי מאנגלית, תרגום של תרגום, ולא משפת המקור. ייתכן שהאשמים הם גם אלו שכותבים על ספרות. אחרי הכל, כאשר הגיע אל ביתי בשנה שעברה ספרו של מו יאן, הנחתי אותו בצד בלי שאקרא אותו. היו הרבה ספרים אחרים שדרשו תשומת לב, וברגע שראיתי שמדובר בסופר סיני - ואיני יודע דבר על ספרות סינית - ושהספר עוד תורגם מאנגלית ולא משפת המקור, הרגשתי שחבל על הזמן. לא ידעתי אז שוועדת פרס נובל תחליט לעשות לי בעיות ולתת דווקא למו יאן את הפרס.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום ספרים וספרות-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם