ההיסטוריה היא עניין אישי: סיפור ההתנקשות בחיי ריינהרד היידריך
ההתחברות הרגשית של הסופר לאנשי המחתרת הצ'כוסלובקים שלחמו בנאצים, כאילו פתח את עורקיו אל כלי הדם שלהם, גורפת את הקוראת אל הדפים, ומותירה מאחור את כלי הביקורת
דומה שלאורך כל התחקיר והכתיבה נאבק בינה בסערת רגש שהתערבבה בשפיעה מסחררת של עובדות. דווקא המאמץ למשטר את כתיבתו חושף את אנושיותו הסדוקה. יש לזכור שהוא כותב על פי תהום ליבו השבור. יותר משישים שנה אחרי שגיבוריו מתו, הוא חווה את מותם רגע אחר רגע ומתאבל כאח על אחיו הנערצים.
ההתחברות הרגשית של בינה לאנשי המחתרת שלחמו בנאצים, כאילו פתח את עורקיו אל כלי הדם שלהם, גרפה אותי אל הדפים, כשאני מותירה מאחור את כלי הביקורת. אני מחליטה לזקוף את חשיפת הדיאלוגים הפנימיים של המחבר ליראה הגדולה שלו מפני משגה כלפי המקודש בעיניו: חייהם האמיתיים של שני המתנקשים וחבריהם, הצנחנים הצ'כים והסלובקים.
נימוק נוסף להחלטה שלי ללכת ללא הסתייגות עם בינה בדרך שבה בחר: זהו ספרו הראשון, ושמץ הבוסריות שחובר כאן למודעות עצמית גבוהה מדי ("אמונותי הספרותיות חשובות כקליפת בהשוואה למה שעומד כאן על הפרק"), נסלח לחלוטין. כותב הלוקה ברמת מודעות עצמית שכזאת עלול להגיע לשיתוק, אבל בינה לחם בעצמו מתוך הכרח לחצוב את הספר מתוכו. ובסופו של דבר כתב ספר היסטוריה מבריק, שעובר בהצטיינות גם את המבחן הספרותי. זהו ספר מתח פואטי המתעד את השטניות לצד הגבורה. אהבתו הלא מאופקת של הכותב לקוביש וגבצ'יק, שני המתנקשים, היא כוח ההנצחה שנטל על עצמו. "קוביש מת. צר לי שעלי לכתוב זאת. הייתי מעדיף להכיר אותו, הייתי רוצה להיות מסוגל להציל אותו".
בזכות המחויבות האישית, הלא מדעית, עשה בינה עבודה מדעית יסודית. התחקיר שלו, שגם את מהלכו הוא חושף, כולל טעויות, ספקות, התלבטויות והחלטות שרירותיות (למשל, בנוגע לצבע המרצדס של היידריך), משכנע דווקא בשל ההודאה בפרטיו הפריכים. הרי גם אחרי שכתיבת הספר מסתיימת, בינה ממשיך לגלות עובדות נוראות על אירועים בסגנון הרייך, שקדמו להתנקשות ונוצרו אחריה. מותו של היידריך תשעה ימים לאחר ההתנקשות, כתוצאה מאלח דם, לא קטע את הסיוט. יורשיו ורעיו המשיכו להמציא סוגים של מוות, ובינה מאזכר אותם. למשל, כדי ללמוד על הסיבות לאלח הדם שהמית את היידריך, בצעו רופאים נאצים פגיעות דומות באסירות.
כנותו של בינה גוברת לבסוף על ספקותיו של הקורא הציני. הכותב באמת כל כך מעורב בפרשה, שאין לקורא ברירה אלא להבין לליבו. הסטן שנתקע בידיו של גבצ'יק ברגע המכריע הוא עובדה קיימת כמו הווידוי הבא של בינה: "הסיפור שלי מתקרב לסיומו ואני מרגיש ריק לגמרי, לא מרוקן אלא ריק". ואחרי זה הוא אומר: "האנשים שהשתתפו בסיפור הזה אינם דמויות, וגם אם הפכו לכאלה באשמתי, אני מסרב להתייחס אליהם כאל דמויות".
מעורבותו האישית של היסטוריון בתחקירו כבר אינה מביכה בעידן הפוסט-מודרני, ומבחינה זאת בינה אינו ראשון לנקוט בטכניקה הזאת. אך בהתחקות שלו אחר אותו אירוע דרמטי בעיקול הדרך באחד מרחובות פראג, הוא מזמין את הקורא למקום נדיר של אינטימיות בז'אנר הזה. בינה כותב את הסיפור שלו מתוך חדרו הסגור ביותר, והוא מצפה מהקורא שיתמצא בעובדות הבסיסיות על צמרת הרייך של היטלר ובמהלכי מלחמת העולם השנייה. מבחינתו, יש דברים מובנים מאליהם והוא לא רוצה לבזבז עליהם זמן או דפים, כי הוא ממהר לחבק את הצ'כים הנועזים שלו, רגע לפני שהם יורים בעצמם את הכדור האחרון.
"שוב אין הם מסוגלים להאמין שמותו של היידריך הועיל בדבר-מה," הוא כותב על יאושם של המתנקשים אחרי שנודע להם על טבח לידיצה, נקמת היטלר בבני עמם על מות "התליין מפראג". ואז הוא מוסיף משפט מצמרר: "אולי אני כותב את הספר הזה כדי להסביר להם שהם טועים."
הייתי שמחה לא להיתקל במכשולים קטנים בהתקנת הגרסה העברית ("להעפיל" במקום "להאפיל"), או משפטים מסורבלים אף לא מובנים ("שיכרון המפלצת אל מול אזכור הפלצות המתבשרות שהוא, היידריך, משמש לה כרוז"). נוכח כוחו הסוחף של הספר, אני מאזכרת אותם רק מפאת כבוד הסופר והספר, ומתעלמת מהם בשורה התחתונה. כי אם היה נחוץ ספר כדי להדגים עד כמה ההיסטוריה היא עניין אישי, הרי שלורן בינה, בנה של יהודיה וקומוניסט, כתב אותו.
לורן בינה, למוח של הימלר קוראים היידריך, מצרפתית: רמה איילון, כנרת זמורה-ביתן, 320 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם