כל אנשי הנשיא: מצאנו מחליפים ראויים לאובמה ורומני
אם האמריקאים לא יצליחו להכריע בין ברק אובמה למיט רומני בבחירות לנשיאות, יש לנו כמה אופציות אחרות בשבילם שיעבדו נהדר. בדוק
הנשיא מרקין מאפלי מ"דוקטור סטריינג'לאב" (1964) של סטנלי קובריק המנוח, אולי לא היה צולח עימות עם ברק אובמה, אבל יש מספיק דברים לזקוף לזכותו. מאפלי, שנאלץ להתמודד עם גחמותיו של הגנרל ג'ק ריפר, המחליט ליזום שואה גרעינית כחלק מהמלחמה נגד הקומוניזם, הצליח, למרות הכל, לשמש כמעין אי של שפיות. בסופו של דבר, מאפלי ידע שהוא היחיד שיכול לאשר
יש הטוענים שדמותו של מאפלי שאבה השראה מעדלי סטיבנסון, המועמד דמוקרטי לנשיאות ארה"ב, שרץ מול דווייט אייזנהאואר הרפובליקני ב-1952 ו-1956, שכיהן כשגריר ארצות הברית באו"ם בתחילת שנות השישים, ושימש בתפקיד מפתח במניעת עימות גרעיני בין ארה"ב לברית המועצות במהלך משבר הטילים בקובה ב-1962.
אומנם ברק אובמה ומיט רומני וכל קודמיהם בתפקיד מקפידים להציג לפנינו חיי משפחה מאושרים ומתפקדים, אבל קצת רומנטיקה אמיתית לא מזיקה אף פעם. בהיסטוריה של הנשיאות האמריקאית רק שני נשיאים מונו לתפקיד בהיותם רווקים ושלושה נוספים התאלמנו.
הנשיא אנדרו שפרד (מייקל דאגלאס), גם היה אלמן. בסוף הקדנציה הראשונה שלו בתפקיד, ובעידודה של בתו, החל שפרד לצאת עם אקטיבסטית למען איכותהסביבה (אנט בנינג) בשם סידני אלן ווייד. שפרד אולי הופך מאושר יותר בחייו הפרטיים, אבל הלוביסטים והעסקנים הפוליטיים שמסביבו מאוד לא מאושרים מהשידוך ומאיימים על כהונתו השנייה. בסוף, איך לא, האהבה מנצחת, וגם האידיאלים.
הבית הלבן שבשדרות פנסילבניה 1600 בוושינגטון הוא אולי אחד המבנים המזוהים ביותר בעולם, אבל למרות הסיקור הנרחב של גינת הירק של מישל אובמה, החדר הסגלגל וכל מה שקרה בחדרי חדרים בין ביל קלינטון למוניקה לוינסקי, מעולם לא התקרבו למה ש"הבית הלבן" (באנגלית: "האגף המערבי") העניקה לצופים במשך שבע עונות.
אפשר לומר שמרטין שין נכנס בקלילות לנעליו של נשיא ארה"ב, ג'ד באטלר (שבניית דמותו קיבלה השראה מרוחו של קלינטון), נשיא דמוקרטי שחייו האישיים והפוליטיים טופלו בהרחבה מכל זווית אפשרית, כולל מערכת בחירות סוערת, ניסיון התנקשות, מחלה, יחסיו עם רעייתו, עם יועציו ועם עוזרם בדרגות נמוכות יותר, שבארטלט התקשה לזכור את שמם. אבל בארטלט במהלך כהונתו הצליח להחזיר למוסד הנשיאות האמריקאי את הכבוד והחזון שאבדו כמעט לחלוטין במהלך שנוך כהונתו של ג'ורג' בוש הבן, וזו היתה חתיכת עבודה.
כן כן, דיפלומטיה, נאומים מעוררי השראה, עימותים, קמפיין מצליח ולבישה של מעיל טייסים במקרה של סופת הוריקן לא צפויה. הנשיאים האמריקאים אולי מקפידים על כושר, אבל אם לא היו נסמכים על קאדר מאבטחים קשוחים, לא בטוח שהיו מצליחים למנוע פעולת טרור במו ידיהם.
לנשיא ג'יימס מארשל בסרט "אייר פורס 1" (1997), לא ממש היתה ברירה. אחרי שנשא במוסקבה נאום שמשעותו אפס סבלנות כלפי טרטריסטים, נחטף המטוס הנשיאותי - כשמארשל, אשתו ובתו על המטוס, כאשר בכוונתם של חוטפיו להוציא להורג מדי שעה בן ערובה אחד, עד שדרישותיהם ייענו. מה שהם לא ידעו על הנשיא, זה שמארשל (בכל זאת, אינדיאנה ג'ונס), הוא חייל מעוטר לשעבר. בניסיונו להציל את המטוס ואת אמירקה, מארשל נאבק, פיזית עם הטרוריסט איוון קורשנוב (גארי אולדמן) אותו הוא זורק לבסוף מהמטוס. לבסוף משתלט מארשל לבדו על המטוס הנשיאותי, ואמריקה ניצלת ועל הדרך מקבלת חיזוק עצבני לאגו.
אם דמויות אחרות השתמשו להשראה בנשיאים אמיתיים, כאן ייתכן והדמות הפיקטיבית של פאלמר השפיעה דווקא על הציבור האמריקני, והכינה את הקרקע לבואו של אובמה, שלו אנחנו מאחלים שיסיים את חייו בצורה אופטימית יותר, ובעוד הרבה מאוד שנים.
פאלמר הדמוקרטי, שבעונה הראשונההופיע במועמד המפלגה וכנשיא החל מהעונה השנייה, שימש במקרים רבים דמות מפתח בימים הטרופים שעברו על ג'ק באואר (קיפר סאתרלנד). בעונה השנייה לדוגמה, היה זה ששכנע את באואר לחזור לשירות החשאי. זו היתה העונה בה נעשה ניסיון ההתנקשות הראשון בפאלמר, ממנו ניצל לבסוף. מההתנקשות בעונה החמישית, אותה ביצע צלף מיומן, פאלמר לא ניצל ומת במקום.
דמותו של פאלמר נבחרה כ"הנשיא האהוב ביותר על המסך" בסקר שערכה רשת בלוקבאסטר. ג'ון סטיארט, מנחה הדיילי שואו, ציין מיד לאחר ההכרזה על אובמה כמועמד לנשיאות ב-2008, ש"אובמה הוא המועמד האפרו-אמריקאי הראשון מאז דייויד פאלמר ב-'24'".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם