הזירה הלשונית: הקרב על ראשת הממשלה
האקדמיה הולכת לקראת הנשים, אבל קשה לעכל את השינוי. אנשי השמאל הפכו לסמולנים והאם השפה ב"למלא את החלל" תואמת את המציאות?
בעקבות החלטת האקדמיה ללשון לקרוא לראש ממשלה אשה "ראשה", כותב אורי הייטנר: "האקדמיה ללשון העברית מציעה, בצדק, להגדיר תפקידים בלשון נקבה: אלופה, סגנית, שרה וכו'. כך נהוג בעברית מימים ימימה - מלכה, נסיכה, שופטת. אבל 'רֹאשת ממשלה' ו'ראשת עיר'? זה נשמע לי כמו שתי שקל. אין דבר כזה 'ראשה'.
אישה העומדת בראש, היא ראש. שפה חיה מתאימה, לעתים, את חוקיה לשפת הדיבור. אבל במקרה הזה, גם בשפת הדיבור מדברים על ראש העיר וראש הממשלה כאשר מדובר באישה. זהו שתל בלתי טבעי בשפה העברית, וזה גם נשמע כמו רֹאשן".
להגנתה של האקדמיה
בדרגות הצבאיות יש דרגות נקבה כמו טוראית (בנג'מין), סמלת סעד, וגם משקית ת"ש. "סגנית" או "סגנית משנה" שלא לומר "סרנית" נשמע רע. אורנה ברביבאי יצרה אתגר כשהתמנתה לדרגת אלוף, והיא נקראת לסירוגין אלוף, אלופה וגם "האלופה".
מי שמשך את האקדמיה לפסוק בעניין היתה מרים נאור, כאשר מונתה למשנה לנשיא בית המשפט העליון, והתעקשה לקרוא לעצמה "משנָה". "משנה" מזכיר לנו את שישה סדרי משנה ולכן עורר התנגדות, אבל נאור זכתה במאבק. בעיה פשוטה פחות היא צורת הנקבה של "אב בית הדין".
האקדמיה אינה פוסלת את "אם בית הדין", אך מסיבות שונות ונסתרות זה אינו תופס. מצד שני, גם הציטוט "בית המשפט המחוזי לנוער בנצרת בראשות אב בית הדין השופטת אסתר הלמן" נשמע רע.
ומה באשר לראשת הממשלה? בגרמניה עמדו בפני דילמה דומה כאשר אנג'לה מרקל נבחרה לקנצלר ראשון ממין נקבה, ולשם כך חודשה המילה 'קנצלרין'. האקדמיה כבר הכניסה למילונים את המונח "עיר ראשה", כלומר, העיר המרכזית במדינה, ובמקרא מוכר הביטוי "האבן הראשה".
בניגוד לשרה ולשופטת, יש משהו ב'ראשה' שמקשה עלינו לקבל לאפשרות הזו, בעוד 'ראש' נראית מתאימה לשני המינים. בכל מקרה, בישראל השאלה בשלב זה תיאורטי, אף כי כבר נרשמת התקוטטות בין שלי יחימוביץ לציפי לבני מי תהיה ראשת הממשלה.
"נשארו במדינה רק ארבעה שמאלנים, שניים במשפחה שלי", אמר משה פייגלין. סטטיסטית כדאי שפייגלין יערוך מדגם מייצג מעט יותר, באזור מגורי היכן שתזרוק אבן תמצא ארבעה שמאלנים סביב ספל קפוצ'ינו, אבל זו בסך הכל עיר קטנה ושולית בשם תל אביב. מבחינה לשונית, מכל מקום, המשפט הזה חובר לסיסמה המתחכמת של מרץ "שמאלנים הביתה", ולגלגולי המילה "שמאלנים".
עד לפני כמה עשרות שנים זו היתה מילת גנאי בתוך מחנה השמאל: 'שמאלן' או 'שמאלני' הוא מי שהולך שמאלה מדי, במקביל לצמד לאומי/לאומני. אפילו בתנועת השומר הצעיר דובר על "סטייה שמאלנית". עם הזמן נעלמה התגית 'שמאלי' מהנוף הלשוני, וכל מי שהוא שמאלה מהמרכז הוא שמאלני, ובלגלוג אינטרנטי "סמולני" (או מה שקורא דורון רוזנבלום אסמול").
היום, כך נראה, שמאלני הוא מותג גאווה של מיעוט נרדף, במשפחת מילים כמו "דוס", "הומו" ועוד.
דני דנון, הפתעת הבחירות המוקדמות בליכוד, נבחר למקום החמישי, ואמר שהבחירה בו היא "הכרת הטוב". דנון אינו אדם דתי, אבל הביטוי "הכרת הטוב" עובר בשיח היהודי של היום כאש בשדה קוצים. מציגים אותו כערך יסוד ביהדות, מלמדים אותו בבתי מדרש ובתנועת בני עקיבא. זאת למרות שאין לערך הזה שורשים ברורים בקבוצות כללים ועיקרים בשלבים מוקדמים של היהדות.
נראה שיש כאן גלגול של הציווי המעשי של "הכרת טובה", שלה יש דווקא שורשים עמוקים ביהדות, ואולי גם בעיקרי הרמב"ם בעיקר "משלם גמול טוב למי שמקיים מצוות".
בספר ירמיהו נכתב: "כַּתְּאֵנִים הַטֹּבוֹת הָאֵלֶּה כֵּן אַכִּיר אֶת גָּלוּת יְהוּדָה אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּי מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶרֶץ כַּשְׂדִּים לְטוֹבָה", ורש"י כותב: "נותנין לב להכיר טובה שעושין עמהם בני ארץ ישראל". הביטוי "הכיר תודה" הוא גלגול חדש של "הכיר טובה". אז דני דנון מודה לכל אלה שהכירו לו טובה (או תודה) על מעשיו הטובים בכנסת, ואולי גם לרוקחי הדילים.
שפה חרדית כל-ישראלית כזו אפשר לשמוע גם בסרט החם של הזמן האחרון, "למלא את החלל", שיצרה הבמאית החרדית רמה בורשטיין. בורשטיין היא חוזרת בתשובה והבחירה בשפה כזו נראית טבעית, אך השאלה האם היא אכן משקפת את השפה הנהוגה בתוככי הקהילה החרדית נותרת פתוחה.
ולהלן מקבץ משפטים מ"למלא את החלל", שלא היו נשמעים זרים מפי בני תשחורת תל אביביים.
רבקה על אברך הראוי לשידוך: "קוֹפּי אבא שלו".
אב על מכת התאומים שניחתה עליו מסביר לרב: "כל שנה, שניים במכה".
שירה על התעוררות האהבה: "זה היה כל כך חזק, בא לי לצעוק מההתלהבות".
הרב שטרייכר מתנה את צרותיו במשפט רב תרבותי: "לא נשאר שקל. משהו מזעזע. מה שייתן הגביר זה יהיה פנטסטי".
ר' דוד: היא... חולה בנפש. אני לא עומד בעומס. אני קורס.
בלהה: אני קרועה מזה, רבקה.
יוחאי: זה היה רעיון שלך? מאיפה הבאת את זה?
רבקה: תגיד לי איך אני שורדת את זה.
שירה: (לשאלה על מצבה של אמה) לא משהו.
פרידה: אני לא יכולה כבר עם כל הביזיונות האלה, אני רק בן אדם.
רבקה: אני לא כועסת עלייך, שירה. שירה עונה: זה לא מרגיש ככה. השימוש ב"מרגיש" במשמעות "מעורר הרגשה" חוזר שוב ושוב.
שירה ליוחאי: תדע לך שהשם אוהב אותך. יוחאי עונה: זה לא מרגיש ככה.
ומילת סלנג מתוחכמת. שירה אומרת ליוחאי: זה לא מתאים לך. להתמַסכֵּן.
בין המשפטים הכה ישראליים האלה צצים ב"למלא את החלל" משפטים ומונחים חרדיים מובהקים, בפי אותן דמויות, לעיתים באותו דיאלוג.
אסתר: זה לא צנוע, מתוקה שלי.
יוחאי משיב לשירה שאומרת שהיא תצעק כי בא לה: תצעקי להשם.
אסתר: דבר ראשון, את חייבת לשמור על רגיעות.
שיפי: יש לי חדשות. אני כלה. אני כלה. אני כלה, שירה.
יוחאי לאסתר: אַת הכול בשבילי. את התורה שלי.
ר' שטרייכר: ר' אהרון, שידוכים לא דוחים, שמא יחטפנה אחר.
הרבי: במקום שיש כל כך הרבה ייסורים, יש הרבה קרבת השם.
שירה: זה לא עניין של רגש. יש משימה לעשות.
בחור שהגיע לשידוך, משיב בסלנג חרדי לשאלת שירה איזו אשה היה רוצה: כמוני, פלפלית, בלעבוסטע.
והמשפט המהדהד ביותר בסרט, מפי יוחאי לשירה: "את חתיכת אכזריות". 'חתיכת' כאן הוא גלגול של 'שטיק' מיידיש, (א שטיק דרעק), 'אכזריות' כהגדרה לאדם היא כבר בשפה חרדית טהורה.
יש סממנים חרדיים רבים נוספים, מעט יידיש, הרבה שירי חג, אבל מדובר בשפה מעורבבת. אם אכן היא מייצגת, החרדים המקומיים הרבה יותר ישראלים ממה שהציבור הרחב מייחס להם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם