בצפר של החיים: המטאל הישראלי חי ובועט
להקת המטאל "בצפר" חתמה בלייבל הכי נחשב של הז'אנר, אבל זה לא אומר שהסולן, אביטל תמיר, יכול להתפטר ממשרת המתכנת. פרנסה, אתם יודעים
גרוטסק האימה ההיסטורי מובטח להיות פנינת טראש קומית ומענגת עבור חובבי הז'אנר, אך הוא מסמל במידה רבה את מאבקם המתמשך של תמיר וחבריו להבאת בשורת המטאל לישראל. לא לזו האנדרגראונדית, התל אביבית, בזו מתקיימת לה כבר שנים רבות סצינת מטאל תוססת ואדוקה, שנהנית מהיצע מקומי עשיר ומביקורים מחו"ל של להקות לוהטות בזמן אמת (בניגוד למיינסטרים, שנהנה בעיקר ממפגני גריאטריה מהוללים). אם תתנו לבצפר את המפתחות לעולם, הם כבר ילמדו אתכם את מה שבנורווגיה, שוודיה ופינלנד למדו כבר מזמן: מטאל הוא יותר מפאזת גיל נעורים חולפת, ויש בו הרבה יותר נשמה מכל שיר של קובי פרץ. רוב המטאליסטים הם אנשים אינטילגנטים ורהוטים, הניחנים בחוש הומור עצמי בריא. גם אם הוא עטוף בשיריון פירסינג ומניירות שיראו מעט ביזאריות לעין הבלתי מזוינת.
"לישראל יש דווקא פוטנציאל, אבל אנחנו מדינה צעירה. בסקנדינביה, שכל ומוזיקה הפכו להיות ענף הייצוא המרכזי", מנסה תמיר להסביר את היעדרם של אקטים מוזיקליים מכסחים יותר מתרבות הזרם המרכזי הישראלית. ההדרה, אגב, לא מובנת מאליה בהתחשב בהצלחתם המוכחת של כוחותינו בתחום: הרכבים כמו "בצפר", "אורפנד לנד" ו"שונאי אדם" כבר מזמן עושים את זה בגדול בחו"ל, מוחתמים על חוזים בינלאומיים יוקרתיים ויוצאים לסיבובי הופעות ארוכים בעולם. ובארץ? נו, בדרך כלל זה מסתכם בהופעה בבארבי.
אולי הציניות הישראלית לא מאפשרת לכם להפוך ליותר מקוריוז?
"יש משהו מגניב בתרבות שוליים, ואני חושב שדווקא יש לזה סיכוי פה, אני מקווה שבתור חברה נדע באמת לתת את התמיכה לאנשים האלה. אני יכול להגיד שכשאני הייתי קטן, להיות בלהקה לא נתפס כמשהו רציני. ההורים שלי לקחו את זה בקלות: 'אתה מוזיקאי? אוקיי, אבל אתה גם צריך למצוא עבודה'. היום כבר הסתובב איזה סוויץ' ומתחיל להיות מקובל שלהקות ישראליות מעולות מסתובבות עם חוזים בינלאומיים בעולם ונותנות עבודה".
אתה מדבר על חוזים בינלאומיים, אני מדבר על הכרה ישראלית.
"אבל חוזה הופך את העיסוק המוזיקה למשהו נורמלי. כשחתמנו על חוזה ב'רואד ראנר' (לשעבר אחת מחברות התקליטים הגדולות בז'אנר. ע.פ) זה היה עניין גדול גם פה, והייתה כתבה ענקית בעיתון. פתאום להקה ישראלית שאף אחד לא שמע עליה חותמת בלייבל הכי גדול בעולם וכולם שואלים 'איך פתאום אתם באים לנו בדלת האחורית?'.
"כל עוד אנחנו סוגרים את הגבולות אל השכנים שלנו ובוחרים במדיניות הבדלנית שסיגלנו לעצמנו, של להישאר מכונסים בתוך עצמנו, הלהקות פה די כלואות ונידונות לחוסר הכרה, במיוחד להקות שלא שרות בשפה העברית".
ומה לגבי כניסה לרדיו? יצירה מקומית באנגלית כבר יש בגלגלצ, אבל מטאל עוד אין שם.
"רדיו זה קצת מנטליות של דור ישן, היא לא תופסת בקרב צעירים. ברודקאסטינג זה לא העניין העיקרי בחיים של האנשים הללו, הם בעיקר מכירים יו טיוב, טורנטים ו-VOD. רוב התכנים שהם צורכים מגיעים דרך העולמות האלה. כשאני שואל היום ילדים איזה מוזיקה הם שומעים, הם עונים 'יו טיוב'. בגלל זה אני חושב שהרדיו הופך לפחות רלוונטי. הקידמה מנצחת".
אם מניחים את הקידמה בצד לרגע, גם תמיר וחבריו למועדון הדיסטורשן הכבד מודים שחלק גדול מהאפיל של סצינת המטאל, לצד קעקועים ושיער מטופח, מתבסס על נוסטלגיה. אם עברתם את גיל הגיוס ולא החלטתם עדיין אם אתם מעדיפים את מטאליקה של לפני האלבום השחור או אחריו (ברור שלפניו), רוב הסיכויים הם שנשארתם נאמנים למטאל ושתמשיכו לפקוד את ההופעות, המפגשים וערבי המחווה הרבים שמהם נהנים העוסקים במלאכה.
ערב מחווה בולט במיוחד הוא זה המתקיים מידי שנה לזכרו של דיימבאג דריל, גיטריסט להקת הקאלט "פנתרה", שנרצח על ידי מעריץ ב-2004 במהלך הופעה. הרצח, שהתרחש במקרה או שלא ב-8 בדצמבר (יום רציחתו של ג'ון לנון, כמו גם יום הולדות של תמיר) זעזע את חובבי הלהקה בכל העולם, והוליד מסורת ערבי זיכרון שנתיים המוקדשים למוזיקאי המנוח. ב-13 בדצמבר יתקיים בפעם השמינית במועדון הבארבי בתל אביב מופע ההנצחה השנתי, בהשתתפות אמנים כמו טל פרידמן, קובי פרחי מ"אורפנד לנד", גיא שמי מ"מרסדס בנד" וכמובן חברי בצפר, שחבים לאנשי "פנתרה" פיסה גדולה מהקריירה שלהם.
"האמת היא שמה שממש יפה בערב הזה הוא ש"פנתרה" הייתה חלק חשוב מההווי של כל מי שגדל בשנים האלה, בניינטיז. אנשים שהחיים שלהם נעצרו שם, בגיל 17, עם הלהקה הזו. יש כל כך הרבה אנשים כאלה" מסביר תמיר ומודה שחלק גדול מהעניין פה מלווה ברצון עז לסרב להתבגר. "בעיניי, מה שיפה בערבים האלה זה לראות את המאסות של הילדים בגילאי 15-17 שמצטרפים לעניין הזה כל שנה. אני חשבתי שזה יהיה משהו ארכאי עבורם, אבל זה לא. המוזיקה היא כל כך על זמנית שזה באמת מדבר גם לילדים האלה, זה משהו בחינוך המוזיקלי שלהם".
את "בצפר" (שחברים בה גם מתן כהן, רועי ברמן ורותם ענבר) הקים תמיר בשנת 1998, עוד כשהיה תלמיד תיכון במכבים-רעות. מה שהחל כלהקת דאחקה למסיבות, כולל קאברים לפיץ העכבר וללני קרביץ, הפך עם השנים לתופעת קאלט שסחפה עמה גם ראשי חברות תקליטים וקהלים רבים בחו"ל.
השנים האחרונות בחיי ההרכב היו רוויות הופעות וטורים ארוכים עם הרכבים כמו ספולטורה, Fear Factory ולאמב אוף גוף מצד אחד, וגם הופעות מול 50 איש בפאבים מקומיים מצד שני. הדיסוננס הזה ממשיך להוות אלמנט חשוב בחייו של הסולן שחי ברוקנ'רול אבל גם סופר את הימים עד לטיול בעולם עם אשתו. רגע אחד הוא חיית במה מקועקעת ורגע אחר מתכנת שעוסק בהנדסת רשת והקמת אתרים. ועוד לא הגענו לחיבתו העזה לג'סטין טימברלייק ולמדונה.
להודות בחיבה לפופ נחשב לשיקוץ בעולם המטאל. לא מסתכלים עליך מוזר קצת בגלל זה?
"גם הפנים שלי מקועקעות, אז נוטים להסתכל עליי מוזר לפעמים. מאז שאני זוכר את עצמי אהבתי את כל סוגי המוזיקה. אני קם בבוקר ושם מוזיקה קובנית, ומבחינתי אמביאנט והאוס הם סגנונות אהובים באותה מידה, זה עניין של מצבי רוח. המון אנשים בסצנת המטאל מחפשים את ההגדרה העצמית שלהם דרך הלהקות שהם שומעים ורוצים להיות הבן אדם הראשון ששמע את הלהקה הזו או להקה אחרת, ועכשיו כשכולם אוהבים אותה זה כבר לא מגניב. יש מי שיגיד שאני, בתור מטאליסט, לא יכול לשמוע מדונה, אבל שאת הביץ' בויז זה כן בסדר שאשמע. למה? אני מוזיקאי, ואני גם בן אדם, קודם כל. אני אוהב את החיים, אוהב ליהנות ולא לבקר".
יכול להיות שזה מודל ההצלחה שאתה מחפש אצלם?
"דווקא מודל ההצלחה הוא לא האישיו פה. אני לא מסתכל על ג'סטין טימברלייק וחושב כמה הייתי רוצה להיות כמוהו. אולי רק ברמה של איך שהוא רוקד, שר, מגנן גיטרה ופסנתר. אני לא חושב על עצמי בתור דמות כל כך ציבורית, זה דווקא משהו שמגיע בעל כורחי ואני לומד להתמודד איתו, אבל לא הייתי מזמין לעצמי חיים כאלה. זה לא העניין. זה מה שאני מביא ליצירה הזו, אני מניח. האוזן שלי תמיד מחפשת משהו יותר נגיש, אני אוהב מוזיקה נגישה".
וגם אחרי 14 שנים, "בצפר" היא עדיין לא מקור הכנסה עבורכם. אתם מסתכלים על "אורפנד לנד" בקנאה?
"קודם כל בעניין 'אורפנד לנד', לא צריך להסתכל כל כך רחוק אחורה כדי לראות איך אחרי איזושהי תקופה של רגיעה, פתאום הם נכנסו לתקופה הכי עמוסה בחיים שלהם. זכינו להתפרנס מ"בצפר" במשך כמה שנים כשהיינו בטור מאוד אינטנסיבי. אחר כך הייתה תקופה של דעיכה ועכשיו עוד פעם קורים לנו דברים גדולים. שום דבר לא מבטיח ל'אורפנד לנד' שבעוד שנתיים הם ימשיכו להתפרנס מזה. אין הבטחות, גם לא לחברות תקליטים כמו 'רואד ראנר' שעמדו בשיא של העולם וחשבו שהם בטופ ועכשיו הם סוגרים את המשרדים שלהם. זה שואו ביזנס".
יוסי סאסי מ"אורפנד לנד" עזב את ההייטק והתמסר למוזיקה.
"כי היה צריך והגיע הזמן. מתן ואני עצמאיים כבר כמה שנים. בשנה האחרונה לא עבדתי עם מחשבים בכלל, התעסקתי רק במוזיקה. החלטתי שאני לוקח חופש של שנה ורוצה להשקיע את עצמי רק בזה. למדתי לנגן על שני כלים חדשים והפקתי את התקליט של רוני פיטרסון - אנאלוגי לגמרי, בלי מחשב. יצא לי לעשות כמה דברים אדירים בשנה האחרונה. זה לא רק עניין של לפרנס, זה גם עניין של הגשמה עצמית. מעבר לעשיית מוזיקה, יש פה עניין של לחיות, לאסוף חוויות, לעשות עוד דברים. בן אדם צריך לדאוג לעצמו. זה עניין חומרי ורוחני באותה מידה".
אין לך לפעמים את ההרגשה שאתם נותנים פול גז בניוטרל?
"לא חושב שהרגשנו ככה. הייתה אולי איזו תקופה שחיפשנו את עצמנו בין 2007 ל-2011, אחרי שהתקליט הראשון שלנו יצא. היינו צריכים לעכל את המציאות שהדבר הזה קורה, אנחנו להקה בינלאומית אמנם, אבל זה לא כל מה שסיפרו לנו בניינטיז. העולם הזה כבר לא עובד ככה. להקות כבר לא יכולות באמת לעשות כסף, גם אם הן הבייבי של הלייבל והלהקה החדשה שמטפחים. המצב בשוק הוא כזה שהעבודה עצמה עוד לא קיבלה אופי חדש, וגם חברות התקליטים לא יודעות בדיוק מה לעשות. חתמנו עם רואד ראנר, כשמבחינתנו כל השנים זו הייתה השאיפה – לחתום בלייבל הכי גדול שיש, ועכשיו אנחנו עדיין קיימים, והלייבל נסגר. כל הפרדיגמה השתנתה. העולם העסקי היה כאפה שאכלנו, אבל זה הכריח אותנו להיות סופר מעורבים בכל מה שקורה איתנו. זה לאו דווקא דבר טוב או רע. הרי זה שהחברות הגדולות מאבדות כסף, רק אומר שהלהקות עכשיו יכולות להרוויח אותו".
אז זהו, שבמטאל אין ממש כסף גדול. אפילו לאינדי יש פסטיבל גדול.
"היו כמה פסטיבלים של מטאל שקמו ונפלו פה, אבל אני בטוח שלא ייקח הרבה זמן עד שעוד בן אדם ירים את הכפפה על משהו ענק. זה מעניין לראות את זה צומח, ואני בטוח שזה עניין של זמן. מה שדווקא יכול לעזור זה שלום אזורי. אני בטוח שזה לא יזיק".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם