יוני ליבנה מדבר עם הקהל בגובה העיניים

אחרי שנים של נגינה באורגן קומתיים, האזנה למוזיקה קלאסית והופעות עם שירי משוררים, ליבנה הבין שהפופ נמצא בדם שלו: "ניסיתי לחנך את עצמי ליצור את התבניות הכי פשוטות"

רז ישראלי | 17/12/2012 11:12 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
מה שנדמה תחילה כסתירות ביצירה של יוני ליבנה מתבהר כניסיון אמיץ לתווך בין עולמות שונים: בין אמנות עמוקה לתוכן פופולרי, בין חינוך קלאסי למוזיקת פופ, בין נגינה על מקלדות ישנות ליצירת מוזיקה במאה ה-21. אלבום הבכורה שלו, "אל מכרות הסוכר" ייצא בעוד כחודשיים, ובינתיים סינגל הבכורה "אלנבי 40" כבר עושה גלים ברשת, בין השאר הודות לקליפ מקורי ויפה שצבר כבר כ-50 אלף צפיות ביוטיוב. בקליפ משולבים צילומים של 17 רקדני יוטיוב מרחבי הגלובוס, שכל אחד מהם קיבל את השיר במייל וצילם את עצמו רוקד לצליליו, במקום ובסגנון שבחר.

הרעיון לקליפ עלה בראשו של ליבנה כאמירה מנוגדת לטקסט של לורן מילק, שהתפרסם בזמן מחאת האוהלים של 2011. "את הטקסט מצאתי בשירון המהפכה", מספר ליבנה. "הוא מתאר מצב מעניין של מישהי שחיה באשליות של זוהר וככל שהשיר מתקדם מתברר שמצבה הכלכלי והנפשי מידרדר. היא מתחילה כדוגמנית וגומרת כמוכרת בגדים. בקליפ של השיר, שמבטא החלשה של אדם, ניסיתי ללכת נגד התוכן. הגיבורה בשיר נעשית רובוטית ומבודדת, ואני ניסיתי לעשות את ההפך: פניתי לרקדנים בניסיון ליצור משהו הכי גופני, קצת קהילתי, הפוך לגמרי מהשיר".
יוני ליבנה
יוני ליבנה צילום: ינאי יחיאל


ליבנה, 31, במקור מרעננה, מתפרנס מכתיבת ביקורות ספרות ומלימודי פסנתר, וגר עם בן זוגו זה 11 שנה בתל אביב. הוא הופיע כמה שנים עם ההרכב יוני והנבטים, ובשנתיים האחרונות הקליט את אלבום הבכורה שלו. הוא החל לנגן על אורגן קומתיים בכיתה ב,' וכלי הנגינה הזה ליווה אותו עד מבחן הבגרות במוזיקה. כשהיה בן 18 המורה שלו נהרגה בתאונת דרכים, ועד היום הוא רואה בה את הדמות שהשפיעה ביותר על יצירתו, שאותה הוא מכנה "פופ פרימיטיבי", בשל השימוש באורגניות ישנות, אלקטרוניקה בסיסית ומקצבים שבטיים.

"אם היא לא היתה מתה זה היה נמשך עד עכשיו", אומר ליבנה וצוחק במבוכה. "שרצתי אצלה המון, זו לא היתה מערכת יחסים רגילה של מורה ותלמיד. היינו הולכים מכות כי היא ניסתה ללמד אותי להיות יותר אגרסיבי בנגינה. באותה תקופה די התביישתי, זה נראה לי טעם רע לנגן על אורגן קומתיים בסוף שנות התשעים. אבל כשהתחלתי לעבוד על האלבום הבנתי שטעם רע זה כוח עצום - וחזרתי לאורגן.

"אגב, כשהתכוננתי לבחינת הבגרות היא היתה שמה לידי ברביות ואומרת לי שאלה הבוחנים, כדי שאתרגל ולא אתבייש. מאז אני מסתכל על הקהל ומדמיין ברביות". איך המוות שלה השפיע עליך?   "אחרי מותה שמעתי שוב ושוב את הרקוויאם של מוצרט, החדר היה מלא בממחטות. היא היתה הבן אדם הראשון שהיה קרוב אליי, וזו היתה הפעם הראשונה שהתאבלתי. היא עודדה אותי להלחין מגיל צעיר וגם להתחייב בצורה טוטאלית, להתרגש מדברים נחותים ולהכניס בהם יצירתיות. דווקא בגלל ההיצע היום אני מאמין שבזכותה אני יכול למצוא הרבה עניין וכנות גם בדברים נדושים".

ליבנה מספר כי כשהחל להופיע הוא התמקד בשירי משוררים. "הרבה לאה גולדברג, הרבה פסנתר, מאוד נוגה," הוא מעיד. "עכשיו אני ממש הולך הצדה, לכיוון פופי קצבי. היום אני מבין שזה הדנ"א שלי - האורגן, לנגן את הפופ הזה, התבניות המקובלות האלה, הלהיטים המאוסים. התפיסה המקובלת היא שיש לחנך ל'אמנות טובה', שמוזיקה איכותית חייבת להיות נוגה ומורכבת. אני ניסיתי לחנך את עצמי ליצור את התבניות הכי פשוטות, לדבר עם הקהל בגובה העיניים בלי לנסות להפתיע בחידושים ולצאת להרפתקאות, לתקשר בצורה מיידית.

"לצורך ההופעות החזרתי אורגניות משנות השמונים, שפיזית מתחילות להתפרק. הסאונד הזה פתאום נשמע נורא מעניין, לעבוד עם הצלילים המוגבלים האלה, לגרום למשהו כל כך סינתטי, כמו מסטיק בטעם תות, להישמע טוב. הקומתיים עדיין אצל ההורים, הם לא מוכנים למכור אותו. אני מפנטז להביא אותו להופעה יום אחד, כשאוכל לשכור סבלים".

הטקסטים שלך דוברים שפה אחרת, מלנכולית, זה לא סותר?
"רוב המוזיקה היום מלנכולית, זה משהו שטבוע בכולנו, אולי חוץ ממזרחית - האור של המוזיקה הישראלית היום. רוב המוזיקה הישראלית יושבת יפה על יום הזיכרון. זה שילוב של האישיות שלי ושל התקופה. לחיות בישראל של היום מכביד עליך מכל בחינה, וככותב טקסטים אין לי דרך לברוח מזה. מבחינת הלחן אני רוצה את התבניות החוזרות האלה, בית ופזמון, אבל אני כותב על מה שמעניין אותי. לא מנסה לפשט, אבל גם לא להגביה את מה שלא צריך.

"את הפסנתר ב'העיר המלוחה', השיר הראשון באלבום, הקלטנו אצלי בבית עם פסנתר צ'כוסלובקי עתיק. שני קלידים לא עובדים בו ונשמעים ממש רע,ניסיתי להשתמש בהם כמה שפחות למרות שהם דומיננטיים. הקירות של הדירה דקים ומי שיקשיב טוב יבחין ברעשים מהרחוב. ככל שהשיר מתקדם מבחינת הפקה, האלקטרוני משתלט על הפסנתר - וזה מה שניסיתי לעשות, לנסות לפתוח את המאזין שמכיר את שירי הפסנתר העצובים האלה למשהו אחר, לשרוף את הפסנתר ולהמשיך הלאה".

התפיסה הזאת מתבטאת במוזיקה שאתה שומע היום לעומת מה ששמעת פעם?
"פעם שמעתי המון קלאסית, היום קשה לי, אפילו מעורר אצלי אנטי. אני חורש ביוטיוב את הדברים הכי זולים ומצליחים, ולפעמים אני מוצא בהם הרבה תחכום וגם משהו ללמוד מהם. קח את המוזיקה של ריהאנה למשל, אף על פי שהיא מהונדסת ועברה המון עריכות והרבה ידיים, אפשר למצוא שם משהו אנושי מאוד. מה שמעניין אותי זה לראות איך מישהי כל כך צעירה, שאנשים אחרים לגמרי שולטים בכל מה שהיא אומרת ועושה, עדיין מוציאה משהו מהאישיות שלה לקהל".

כשהוא מתבקש למנות את האלבומים שהכי

השפיעו עליו הוא מזכיר את חוה אלברשטיין וסופיאן סטיבנס, אבל לא רואה בזה סתירה לסגנון ששולט במחשב שלו היום. "זה יותר קשור לאיך שאתה מציג את עצמך. אפילו בקולדפליי יש תחכום. אם היית לוקח שירים של קולדפליי ומנגן אותם עם בנג'ו זה היה מתקבל אחרת. סופיאן עדיין אמן פולק, ולא במקרה גם הנסיך של האינדי, אבל הוא יודע איך לשחק את המשחק של הפופ. והוא נורא חתיך כמובן, זה אף פעם לא מזיק", הוא אומר וצוחק.


ניתן לשמוע את האלבום במלואו ולראות את הקליפ באתר : allenby40.com

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום מצעדים וביקורות מוזיקה -
כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...
קבלו עיתון מעריב למשך שבועיים מתנה

עוד ב''מוזיקה''

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים