מריח כמו צחנת נעורים: הגראנג' חוזר לחיינו
בשנת 1997 חשבנו לתומנו שהגראנג' עזב אותנו לתמיד. מתברר שסאונדגארדן, אליס אין צ'יינז, סטון טמפל פיילוטס וכו' לא חשבו ככה. הצילו
הסיפור הממוחזר והחם של הרגע הוא סיפורו של הגראנג' - הז'אנר המוזיקלי החשוב והפופולרי ביותר שיצרה התרבות האמריקאית בשנות התשעים, וכעת חוזר לחיינו בצלילי דיסטורשן לא מבוקרים. דור שלם של צעירים שיודעים לדקלם את השיר "Black" של פרל ג'אם מהסוף להתחלה מתוך שינה מברך על חזרתם לחיים של כמה מההרכבים שסייעו לעצב את עולמו המוזיקלי.
שנים לא מעטות אחרי שנעלמו מהתודעה (מתישהו בסביבות 1997, עם עלייתן של להקות הפוסט גראנג' הפחות אותנטיות מזן סילברצ‘ר ובוש ובמקביל לפריחתו של ז'אנר הבריט פופ באנגליה), שמות כמו כריס קורנל, קורטני לאב (סולנית הול, שהתאחדו ב-2009) מייק אינז, סטון גוסארד וסקוט ווילנד שבים לכותרות בסערה מינורית, שעושה רושם בעיקר על קהל אוהדיהם האדוקים, אלה שהחורים בג'ינס שלבשו הפכו לפערים אופנתיים ותרבותיים מביכים אל מול בני העשרה של היום.
גם שיטוט קצר בקטלוגים של רשתות האופנה המובילות בארץ ובעולם מגלה תפיסה עיצובית חדשה-ישנה, המתבססת בעיקר על צבעים דהויים, חולצות פלנל, צעיפים פרומים ומעילים מרושלי גזרה. במחווה לחולצות הפושטיות שניתן לרכוש היום רק במקומות אקסקלוסיביים כמו שוק הכרמל, גם רשתות האופנה מתגאות היום בליין של טי שירטס מהוהות, שמנציח את גיבורי התקופה המדובללת ביותר בהיסטוריה של הרוק.
הסיבה לקטע האופנתי הזה היא, כמו תמיד, תרבותית: ב-1 בינואר 2010 הודיע סולן להקת סאונדגארדן כריס קורנל על שובה של להקתו לפעילות. "12 שנות פרידה נגמרו, וכעת חזרנו לעניינים", צייץ קורנל בחשבון הטוויטר שלו, ולצד הצהרות כמו "אבירי שולחן הסאונד רוכבים יחד שוב"! פרסם לינק לאתר ובו תמונות הלהקה ואפשרות להירשם ולהתעדכן בזמן אמת בקורותיה של הלהקה המתחדשת.
"לחזור לנגן יחד נראה רעיון טוב, כי היתה לנו כימיה יצירתית טובה ונראה שהיא עדיין שם אחרי כל השנים בנפרד", אמר מתופף הלהקה מאט קמרון בראיון שהתקיים עמו לפני שנתיים, ומאוחר יותר הוסיף: "זה נחמד לחזור כשלכל אחד יש השפעות חדשות על הנגינה שלך, אבל הגרעין של היצירה המשותפת שלנו עדיין שם וזה לא השתנה כל כך".
בחודש שעבר שחררה הלהקה את - "Animal King" אלבומה הראשון מאז "Down on the Upside" המופתי מ-1996. למרבה הפלא הצליחה סאונדגארדן המבוגרת לשחזר את הצליל הייחודי שאפיין אותה אי אז, בימים שבהם קולו של קורנל עוד לא ניחן בצרידות השמורה רק לאלו שמאחוריהם שנות שתייה רבות.
עבור קורנל אפשר לומר שמדובר במהלך שבונה אמון מחודש: השנים האחרונות תרמו לא מעט להכתמת שמו הטוב של היפה שבאייקוני הגראנג': חיבור מוצלח בינו לבין להקת רייג' אגיינסט דה מאשין לפני כעשור אמנם הוליד אלבום מוצלח של ההרכב אודיוסלב (ועוד שניים שההדחקה נאה להם), אבל מאז הספיק קורנל להביך את עצמו באלבומי סולו חלשים עד הזויים, כולל חיבור למפיק טימבלנד, שלקח את שניהם להרפתקה הפקתית מפדחת, ובעיקר מתסכלת, עבור אוהדיו הוותיקים.
עוד בטרם החליט קורנל לשוב לשורשיו, הרכב אחר האיר מחדש את הסצנה הקפואה - אליס אין צ'יינז שמו. כשהלהקה התפרקה לה אי אז בשנת 1998 היא הותירה לא מעט מקום לאופטימיות: ג'רי קאנטרל, גיטריסט הלהקה והכוח המניע שלה, הוסיף לשחרר אלבומי סולו, וכמוהו גם סולנה האניגמטי ליין סטיילי.
אף שעמד לשחרר אלבום שני מחומריו האישיים והיה שקוע עמוק בשגרת סמים מסוכנת, סטיילי נותר אופטימי, ובמרס 2002 רמז על איחוד עתידי כשאמר בראיון: "כולנו עוד בסביבה, כך שהכל עוד אפשרי. אנחנו עוד יכולים לעשות משהו מתישהו, וכולי תקווה שיום אחד זה עוד יקרה".
אפשר בהחלט להניח כי איחוד של ההרכב האפל ביותר שידעה הסצנה היה אכן מתרחש אלמלא נמצא סטיילי, חודש לאחר אותו ראיון, ללא רוח חיים בדירתו כתוצאה משילוב קטלני של הרואין וקוקאין.
אך למרבה המזל, הסמים, הזמן או המוות מעולם לא עמדו בדרכם של רוקרים מזדקנים, ובשנת 2005 הודיעו אליס אין צ'יינז על חזרה לפעילות, ולנעליו הגדולות של סטיילי נכנס הזמר האפרו-אמריקאי עלום השם וויליאם דובאל. זה קרה אחרי שחברי ההרכב המקורי הנותרים, מיק אינז, שון קיניי וקנטרל, הופיעו יחד במופע התרמה למען נפגעי הצונאמי, הופעה שהפכה לסיבוב איחוד מלא.
דובאל,
"אם אתה בוחר להמשיך ללכת, לחיים יש דרך לתגמל אותך", הוסיף, "גם כשאתה הולך עיוור במדבר, בסופו של דבר תיתקל בנווה מדבר".
המוות, אגב, גם לא עמד בדרכם של חברי להקת מאדר לאב בון בדרכם לאיחוד המיוחל. מותו בטרם עת של אנדרו ווד כתוצאה ממנת יתר של הרואין זעזע את חבריו לסצנה כך שהקימו להקת מחווה מצליחה במיוחד שנועדה להנציח את זכרו - טמפל אוף דה דוג, והלהקה שלו שבה לחיים בשנת - 2010 כשארבעת חברי ההרכב ששרדו ניגנו יחד לראשונה מאז נפטר סולנם.
טמפל אוף דה דוג, שבה היו חברים כריס קורנל וחלק מהנגנים שיקימו לאחר מכן את פרל ג'אם, זכתה אף היא לעדנה מחודשת בשנים האחרונות: בשנת 2009 התארח קורנל בהופעה של פרל ג'אם (ממלכות הגראנג' היותר סתגלניות) ושר עמה את - "Strike Hunger" הלהיט הגדול שסיפקה סופרגרופ המחווה. בשנה שעברה שוב התארח קורנל בהופעה של פרל ג'אם ושר כמה שירים נוספים של טמפל אוף דה דוג.
אפילו היעדרו של מלך הסצנה הבלתי מעורער קורט קוביין לא נותר בגדר טאבו. קוביין אמנם לא נכח פיזית בהקלטות אלבומם האחרון של הפו פייטרז, להקתו המצליחה של מתופף נירוונה דייב גרוהל, אולם קאדר האמנים שהתכנס בהקלטות כלל, לראשונה מאז שנירוונה הוציאו את האלבום הקלאסי "Nevermind", את גרוהל, את הבסיסט כריס נובוסליץ' ואת המפיק האגדי בוץ' וויג בחדר אחד - כלומר כמעט נירוונה.
כשמוסיפים לכל אלה את חזרתם של האפגן וויגז לחיים, כמו גם את שובם אנשי סטון טמפל פיילוטס לפעילות משותפת בשנת 2008 (לאחר פרידתו של סולן הלהקה סקוט ווילנד מההרכב ולווט ריבולבר), מקבלים סצנה מבעבעת שמורכבת מכל מיני אנשים, מוכשרים יותר ופחות, שאיכשהו שרדו את המפגש עם העולם הבא והחליטו שזמנם עוד לא הגיע, או, לחלופין, ששוב, כמו פעם, לפני ימי תהילתם בשנות התשעים, אין להם מספיק כסף לסמים.
מה אם כן הביא לחזרתה של צורת החיים הנכחדת הזאת לחיינו ואת מי היא בכלל מעניינת? שאלה מצוינת. אפשר להניח שמדובר בתהליך הגיוני שנובע מהגיעם של גיבורי התקופה אל שנות ה-50 הלא פשוטות לחייהם.
אם להאמין לכריס קורנל, מדובר בהכרח שסיפקה המציאות: "כשמסתכלים על המצב של מוזיקת הפופ היום, מגלים שהעניינים לא יכלו להיות יותר גרועים", אמר לאחרונה בראיון. "אחת הסיבות העיקריות לעלייתו של הגראנג' במקור היתה הבחילה שאנשים חטפו מהמוזיקה שהיתה שם בחוץ. עכשיו המצב מאוד דומה, וזה אומר ששוב יש הזדמנות ליצירה של סצנת רוק בריאה ובועטת. שוב יש משהו להגיב לו".
אגב, זמרת הפופ היחידה שקורנל הצליח לפרגן לה היא אדל, שאותה הגדיר כ"נקודת האור" בתחום כרגע. בכלל, חברי סאונדגארדן שבים וטוענים בכל הזדמנות כי לא מדובר בניסיון לשחזר את הקסם של פעם, אלא ברצון לפנות לקהל חדש, כזה שלא חווה אותם בזמן אמת, במטרה ליצור לעצמם בסיס מעריצים טרי.
אם לשפוט על פי התגובות הראשוניות לאלבום החזרה של הלהקה, ייתכן בהחלט שהם עמדו במשימתם: בשבוע הראשון ליציאתו מכר אריך הנגן החדש של קורנל ושות' 83 אלף עותקים בארה"ב ונחת במקום החמישי במצעד הבילבורד האמריקאי.
גם האיחוד של אליס אין צ'יינז, אם כבר מדברים, עבר חלק יחסית וללא תלונות מצד המעריצים הוותיקים: "Black Gives Way to Blue", האלבום האחרון של הלהקה, מכר 126 אלף עותקים בשבוע הראשון לצאתו, התייצב במקום השני ברשימת אלבומי השנה של מגזין המטאל הנחשב "קראאנג'" והגיע למקום החמישי במצעד האלבומים האמריקאי.
בשורה התחתונה, יהיו הסיבות לתחייה אשר יהיו, עם הנתונים קשה להתווכח: הגראנג' שוב כאן, לטוב ולרע. האם מדובר בבשורה משמחת? נו, נגיד. האם זה אומר שלגברים שוב מותר להסתובב ברחובות בשיער ארוך, אסוף בקוקו, ובחולצות פלנל משובצות? חס ושלום.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום מצעדים וביקורות מוזיקה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם