חומר לפריים טיים: "לוד - בין ייאוש לתקווה"
הסדרה הדוקומנטרית בנויה מן המסד לטפחות, אבל לא נגועה בטרחנות. היא תזזיתית ודרמטית, אבל לא זולה. קשה להסיט ממנה את המבט, במיוחד כשהצופה מבין שהמציאות הזו מבעבעת חמש דקות מהבשמים של הדיוטי-פרי
בתודעה הישראלית לוד דומה למחסן נשכח. עמוס גרוטאות, מטונף, מחכה לשווא לשיקום יסודי שיגיע, בטח יגיע, אולי אחרי החגים. גם העיסוק בעיר המעורבת ומוכת הפשע הוא אנטי-טלוויזיוני. נו, עוד פעם אלה? חיסולים, עוני, הזנחה - ראינו הכל ב"אולפן שישי." אבל את מה שמציגה "לוד - בין יאוש לתקווה", טרם ראיתם. אמנם סדרה דוקומנטרית על נושא מוכר, אבל תחת הטיפול הנכון היא הופכת לגחל בוער.
שכונות מוכות אלימות, משטרה חסרת אונים, חיכוך עדתי ומגזרי. רק העלילה לא מתוסרטת. לתוך התבשיל הזה צללו אורי רוזנווקס ואייל בלחסן. קשה להמעיט מערך המוצר שהפיקו השניים. סדרה דוקומנטרית בת שישה פרקים, שנוברת במורסות של לוד מכל כיוון, מכל צד. לא עוד "באנו-ראינו-לא תאמינו מה", שגור ומונוטוני.
הקונפליקט גר דלת מול דלת. 'בין ייאוש לתקווה' צילום: ערוץ 8
רוזנווקס ובלחסן נצמדו למאיר ניצן, ראש עיריית ראשל"צ לשעבר שמונה לראש הוועדה הממונה בלוד. אלא שהזווית השלטונית - גיבור מוניציפלי מגיע כדי לגאול את הילידים ולהפוך את לוד לגרסה אתנית של ראשון לציון מערב - היא רק נקודה בפסיפס הדוקומנטרי. בין היתר "מככבים" בו נער שנחשד בשיתוף פעולה עם המשטרה; סכסוך החמולות האלים בין חמולת אל-מרבוע לחמולת אבו-גריבה; תלמידי המכינה הקדם-צבאית; והכלב המשטרתי המגשש אחרי עוד חבילת "קריסטל" מוסלקת.
ישנן עוד זוויות - כולן מלמדות על הביצה העכורה שבה שקועה לוד, ביצה שספק אם אי פעם יצליחו לייבשה. נראה שלוד, מעבר לנסיבות ולגורמים הרגילים, מסובכת בעיקר בינה לבין עצמה. עיר מעורבת - ערבים מול יהודים, צברים מול עולים, אוכלוסייה חלשה מול יציבה יותר - כל זרוע מזרועותיה הופכת למוקד חיכוך.
הקונפליקט גר דלת מול דלת, גב אל גב.
"אנחנו לא פחדנו מהטילים של נסראללה," מודה אחד מבני חמולת אבו-גריבה ומכוון לאויבים מבית, "אז שנפחד מהטילים של אל-מרבוע?". זה הדם הרע (והחמוש) בתוך השכונות הערביות. אם מתרחקים מעגל אחד החוצה, העימות הופך ללאומני. "אתם אלו שתצאו מהאדמה הזו ולא אנחנו", צועק האימאם המקומי, טיפוס מלא תלונות כרימון על המשטרה, אבל מסית ומדיח בעצמו.
והנה, ראש הממשלה מגיע לביקור. מנכ"ל המכינה הקדם צבאית לא רוצה לבקש נדבות. "אני נזהר לא להגיע למקום של 'תן לי"', הוא מצהיר, אבל מול נתניהו אין ברירה אחרת, והוא מבקש את עזרת הממשלה. "לא חשבתי שזה לא יעלה לנו משהו", צוחק ראש הממשלה. כאילו מכיסו, לא מכיסנו, הוא מוציא. כאילו לוד - פצצה אנושית מתקתקת - לא יושבת כאבן ריחיים על צווארו, אלא היא בעיה של מישהו אחר - ראש הוועדה הקרואה, התושבים, מדורי הפלילים.
מבחינה טלוויזיונית, "לוד - בין ייאוש לתקווה" בנויה מן המסד לטפחות, אבל לא נגועה בטרחנות. היא תזזיתית ודרמטית, אבל לא זולה. קשה להסיט ממנה את המבט, במיוחד כאשר הצופה, שאינו תושב לוד, מבין שהמציאות הזו מבעבעת חמש דקות מהבשמים של הדיוטי-פרי, רבע שעה מעזריאלי. דוח מבקר המדינה שפורסם בשבוע שעבר חבט בתוכניות השיקום הממשלתיות וקבע שהן נכשלו, חרף סכומי העתק שהושקעו בעיר. זו אולי השורה התחתונה של הסדרה, שעל אף העבודה היסודית רחוקה מלשרטט את פתרון הבעיה. מודעות, לעומת זאת, היא יכולה לעורר.
"לוד - בין יאוש לתקווה", משודרת בערוץ 8 (המתחדש, וכנראה לטובה), אבל צריכה להגיע גם לצרכני הפריים-טיים בערוצים המסחריים.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום טלוויזיה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם