הטוב, הרע והשנה שעברה
חוץ מהטאבלטים, שהשתלטו על חיינו, קרו ב-2012 עוד כמה דברים. הנה כל מה שעשה לנו את השנה החולפת, ומה שביאס לנו אותה. ומה הבחירות שלכם?
אחרי עונה מדשדשת של "מד מן", מחצית עונת סיום סדרה בינונית של "שובר שורות", עונה פושרת
של "משחקי הכס" ועונה לא פחות ממופרכת של "הומלנד", נותרה סדרה אחת ששמרה על הסטנדרטים
המצופים בימינו מטלוויזיית עילית, "אימפריית הפשע". בעונה השלישית שלה הצליחה הסדרה, שצמרת היוצרים שלה מורכבת מיוצאי "הסופרנוס", להזכיר את סדרת האם המופתית ובחלק מהזמן אף לייצר רגעים שלא היו מביישים את יצירת הטלוויזיה הגדולה של זמננו. בית הספר למשחק ע"ש סטיב בושמי ובית הספר לתסריטאות ע"ש טרנס ווינטר הצליחו להראות השנה את העורף לכל סדרות האיכות היריבות ולמקם את "אימפריית הפשע" כשפניה אל העתיד, שם שוכן הנצח הטלוויזיוני.
גנגנם סטייל: הציבור מטומטם לכן הציבור מקליק
יותר מאשר להעיד על קסמו של השיר ועל גאונותו של יוצרו, מעיד המקרה המוזר של "גנגנם סטייל" על הטמטום הבלתי נסבל של הוויראליות ברשת ועל הניגוד המוחלט שבין מסה קריטית לחוכמת ההמון. זה לא שההמון מטומטם וזה לא שרשת האינטרנט היא אוטוסטרדה שמשנעת בעיקר אוויליזם. זה ש... בעצם, זה בדיוק זה. יוטיוב הוא עדיין מנוע חיפוש סרטוני הווידיאו החשוב והעשיר בעולם, אולם הטרנדים היחידים שבכוחו לייצר אינם מועילים לתרבות, אינם מעשירים אותה ואינם מתגמלים את האנושות בשום צורה. המשל על הצלחתו של "גנגנם סטייל" של סיי הוא משל על טעם ועל ריח שאיתם אין טעם להתווכח - מכיוון שמיליארד בעלי עכבר לא טועים. ואם הם לא טועים, מה זה אומר עלינו? לא דברים טובים.
שי גולדן
השיר "אלנבי 40" של יוני ליבנה הוא לא פחות מבשורה. לגמרי במקרה נתקלתי בשיר הזה ובמשך יום שלם האזנתי לו כשאני מנסה לפענח את הקסם הבלתי נגמר שלו. בסוף הבנתי את העניין: הטקסט, שנכתב על ידי משוררת בשם לורן מילק, הוא מסוג הטקסטים שיכולים לשמש גם כמכתב התאבדות
וגם כשיר. וכמה שירים שיכולים להיות מכתב התאבדות ראוי אתם מכירים? בכלל, השיר הזה משתייך לקטגוריית השירים שאם היה צריך לתייג אותם היית מכניס אותם לתיקייה "אחר". כמו
השרים ללא תיק שהמציאה ממשלת ישראל, כך המציא ליבנה קונספט חדש של שיר ללא תיקייה. שיר נטול קטגוריה, נטול שיוך, כזה שאינך יכול להגיד מהיכן הגיע ולאן הוא הולך. וזה הדבר הכי נהדר שיכול לקרות לשיר.
דנה רון: "הבוקר של דנה" בלילה. איזה חושך
אני משתייך לזן מאוד מסוים של צופי טלוויזיה: "צופים ליליים". במהלך היום איני צופה כלל, ורק כשאני מגיע בלילה למיטה אני מדליק את המקלט. בשעות האלה (בין חצות לשלוש בלילה) משודרים שלל שידורים חוזרים, והצופה הלילי מודע לכך שמדובר באוף-אוף-אוף-פריים-טיים שאינו מושקע במיוחד. ועדיין, גם צופה לילי בעל ניסיון רב, כמוני, שואל את עצמו "לאן הידרדרנו?" כשהוא נתקל בשידור חוזר של תוכנית הבוקר של דנה רון, "הבוקר של דנה". בראש גם עולים הרהורים משניים, כמו מי היה האדם שאישר את התוכנית הזאת? מה האיי.קיו שלו? האם זה קרה בחדר ישיבות? כמה אנשים היו שם? האם היה זה חדר ללא עישון? האם היו בקבוקי אלכוהול על השולחן? ואם כן - איזה? הרבה שאלות עולות.
ליאור דיין
הרבה ספרים מצוינים ראו אור השנה, ובכל זאת, אחד מהם, "הצ'ופצ'יק של הקומקום" בהוצאת כנרת, עשה לי את זה יותר מכולם. הספר מרכז לראשונה את שיריו הנפלאים של דן אלמגור - מ"בוא אלינו לים" דרך "כל הכבוד" (מתוך "קזבלן") ועד "דמיין" (הנוסח העברי לשירו המפורסם של ג'ון לנון). דפדוף בו הוא למעשה דפדוף בספר הזיכרונות הקולקטיבי שלנו, ואלמגור - במיוחד עכשיו, כשאהוד מנור, נעמי שמר וחיים חפר מסתכלים עלינו מלמעלה - הוא איש המילים הפעיל היחיד שנשאר מהדור שיצר פה נכסי תרבות אמיתיים ונצחיים.
ארבע במאה: מי סופר את הסופר?
במדינה שבה גם עמוד ענן וגם ארבע במאה נופלים על קטגוריה של מבצע, מובן שעדיף ספר טוב, ועוד יותר עדיף שאחרי הקנייה יישאר לך עודף בכיס. אחד פלוס אחד, השני בחצי מחיר ודומיהם הם תענוג עבור חובב הספרות, אבל לסיפור הזה יש גם צד שני, זה של המחברים ושל הוצאות הספרים. קשה להיות סופר בארץ הזאת, אפילו אם אתה פורה ומוכשר. תשאלו את גבי ניצן. תהליך כתיבת ספר הוא משימה שבה מתערבבים יכולת ביטוי ודמיון, תעצומות נפש וגם מחיר כלכלי. אם אחרי כל זה ארנקו של סופר מצליח נותר ריק, לא ברור איך הקורא יכול להרשות לעצמו להירדם בלילה עם ספר ביד.
ערן אלדר
השעה 23:00. כמו זוג זקנים אנחנו מביטים בערגה אל רצועת הלילה הממכרת של ערוץ 10, עם האנשים שהתרגלנו לאהוב וקשה עלינו השינה בלעדיהם. תמיד אמרו שערוץ 10 הקטן רוצה להיות ערוץ 2, אבל העובדה היא ששם, בין הקשתות והרשתות, ניסו בכל מאודם לשים גוש חוסם ללילה של 10,
ולא הצליחו. "היום שהיה", "לילה כלכלי ו"צינור לילה" הן שלוש תוכניות טלוויזיה מצוינות לשעת לילה די מאוחרת, שעל כולן מנצח נדב בורנשטיין, שהופך את הרצועה ללילה טוב אחד. זה כבר הגיע
למצב שבו אני לא יכול לסיים לילה בלי הפינה של רבקה מיכאלי אצל גיא לרר. יותר מזה: אני פשוט לא רוצה שזה ייגמר. מצדי, שיימשך עד הבוקר.
שבוע האופנה הישראלי: תל אביב זה כאן. העולם זה שם
מוטי רייף ופועלי הבניין של גינדי הרימו שבוע אופנה שמשך אליו המוני תל אביבים חובבי גלאם ופפראצי, אלא שכולם שם בעיקר התבשמו מעצמם. שלא יהיו טעויות: יש לנו כאן מעצבים כישרוניים, אפילו מאוד, הבעיה היא ששבוע האופנה הישראלי היה בעיקר שבוע אופנה תל אביבי. הוא לא משך אליו שום קניינות בינלאומית ולא הביא את בשורת המעצבים הישראלים לעולם. אולי אם היו בוחרים למקם את שבוע האופנה מחוץ לבועה, נניח בשדרות, היתה בכך מעין התרסה לעולם החיצון שעשה השנה קולות של חרם בוטה, אבל כנראה המרחק בין שדרות לתל אביב גדול יותר מהמרחק שבין שדרת המעצבים במנהטן לישראל.
אפי אליסי
בזמן שהאולפנים בהוליווד המשיכו לנסות לשפר את חוויית הצפייה ברמה הטכנית כדי שאנשים ייצאו מההום סינמה שלהם ויגיעו לקולנוע, רמת הסרטים האמריקאיים רק הלכה וירדה. הקולנוע האיכותי באמת ממשיך להגיע ממקומות אחרים. למשל מטורקיה. ליתר דיוק, הסרט הטורקי "היו זמנים באנטוליה". בלי אפקטים מיוחדים ובלי פירוטכניקה מהדהדת רקם הבמאי נורי בילה ג'יילן יצירת מופת. קולנוע מינימליסטי, יפהפה, מאופק, אפי, חודר עמוק. מדובר בסרט שעוסק בפענוח פרשת פשע, ואגב כך לא מתבייש להיות אטי, מהורהר ונוסךשלווה. לי, באופן אישי, הוא הזכיר את הקולנוע הנפלא, מעורר הגעגועים,שיצר ז'אן פייר מלוויל הצרפתי בשנות השישים והשבעים. כן, היו זמנים גם בקולנוע.
ההופעה של מדונה: אויש, תחזרי לאייטיז
ב-1993 היא העניקה לנו הופעה מרתקת בפארק הירקון, אבל מאז צנחו מניותיה של המלכה עוד ועוד ועוד. הופעתה ב-2009, במסגרת הסיבוב של “Sticky and Sweet", היתה מעין קרקס מוזיקלי אקסטרווגנטי, שלא לומר יריד הבלים הזוי ומופרך. והנה, במאי השנה היא חזרה לכאן עם “MDNA" - מופע מופק ומושקע, עם המון אפקטים, תפאורות, רקדנים-זמרים-ניצבים, ומה לא. רגע, מה לא? הכל לא. זה פשוט לא עבד. שלא לדבר על העובדה שאנחנו מופלים על ידה לרעה יחסית לשאר העולם ומקבלים הופעות צנועות וחסודות. כזכור, שבוע אחרי ההופעה אצלנו היא חשפה פטמה על הבמה באיסטנבול. לא פייר.
נחום מוכיח
אם 2010 היתה שנת הקאמבקים של להקות הבנים שהתפרקו, הרי ש-2012 היתה השנה שבה הקונספט עצמו התקמבק: דה וונטד צברו תאוצה עם דאנס האקורדיון שלהם, ולהקת נשורת האודישנים של "אקס פקטור" הבריטית, וואן דירקשן, הפכה ללהקה הבריטית הראשונה שאלבום הבכורה שלה התברג בראש מצעד הבילבורד האמריקאי. חברי להקות הבנים בגרסאותיהן החדשות צעירים ויפים יותר, וגם משבצת החתיך האקזוטי השתכללה (זיין מאליק הוא מוסלמי, השם ישמור!). בקיצור, אם יש משהו ש-2012 יכולה לזקוף לזכותה - ולו רק כדי לכפר על הבושה שבמועמדות של
"Call Me Maybe" לגראמי בקטגוריית שיר השנה - זהו הקאמבק של להקות הבנים. כן, ל-2013 יש רף גבוה לשאוף אליו.
בריטני ספירס: דיבור, מתברר, אינו הצד החזק שלה
לאחרונה נשאל סיימון קאוול איך היה לעבוד עם בריטני ספירס על העונה השנייה והמקרטעת של "אקס פקטור". "כמו שהיא היתה אומרת - אמייזינג", הוא גיחך. כלומר גם קאוול יודע ש"אמייזינג" - המילה היחידה שהמנטורית בריטני ידעה להגיד למתמודדים - הוא הדבר האחרון שאפשר להגיד על יכולות השיפוט של נסיכת הפופ. האם מי שיודעת לאמץ כל שבוע רק שתי מילים בהטיות רנדומליות לטובת הביקורות שלה שווה כל כך הרבה כסף? לא בטוח. הרייטינג של העונה השנייה נמוך ברבע מזה של העונה הקודמת. בריטני היתה תאונת רכבת אילמת, פלופ מביך שהותיר אפילו את סיימון קאוול בלי מילים.
שירית טרוינר
רק דבר קטן אחד היה חסר בטלוויזיה האמריקאית עד כה - מושג הומני שעונה לשם "כנות" - אלא שאז הגיעה "גירלז" והפגיזה את המסך בכמויות עצומות ממנו. לנה דנהאם, יוצרת הסדרה והגיבורה הראשית שלה, היא בחורה ממוצעת שלא מהססת להיחשף ותוך כדי זה לספק את הדמות המרעננת ביותר בארה"ב כיום. הנרטיב פשוט: צעירה ניו יורקית מאבדת יום אחד את המימון ההורי שלה. כתוצאה מכך היא נאלצת להתחיל להתמודד עם המשמעות של הביטוי "להיות מבוגר", ומשם נסללת הדרך אל השיגועים בעיר הגדולה. הגאונות, אפוא, נמצאת בפרספקטיבה הנצמדת לגובה העיניים, כמו גם בהיפוך היוצרות בכל הנוגע למה שנחשב עד כה לפאתטי. "גירלז" הפכה את הפאתטי למגניב החדש.
"בנות הזהב": הבדיחה, בנות, היא אתן
אם "גירלז" היא הקול של הדור שלנו, אז "בנות הזהב" היא הקול של האישה הזקנה שמציצה מהחלון וצועקת על הילדים בשכונה שלא יעשו רעש. הרימייק המקומי של "בנות הזהב" הוא חלק מטרנד ("המשרד", "נשואים פלוס") של זימון רוחות מהעבר שיעשו את מה שהן עשו פעם, רק בעברית. המסקנה, אם כן, מתבקשת: מוטב להשקיע ביצירה מקורית, חדשה, במקום במסטיק בזוקה משומש שתוקפו פג בשלהי 1989.
נילי אפפלבאום
נכון, אנחנו כבר מזמן לא באייטיז, אבל 2012 עשתה המון חשק לחזור לשם. ליתר דיוק, היה זה האירוויזיון - כן, אותה תחרות שירים נלעגת - שהשיב את הצבע ללחיים של שנות השמונים האבודות. לורין ושירה "Euphoria", שזכה השנה בתחרות, כבשו את אירופה בסערה: מקום ראשון במצעדים בגרמניה, בהולנד, ברוסיה, בנורבגיה, בבלגיה, באוסטריה ובמדינות רבות נוספות. אה, וגם, במיוחד עבור המצקצקים - מקום שלישי בבריטניה, פלוס הצלחה לא מעטה באוסטרליה, ביפן, בארה"ב וגם כאן, בישראל. בקיצור, השנה שוב התברר ששווה לזכות באירוויזיון. או, לחלופין, להיות שבדים.
מישל טלו: לא זוכרים אותו? לא נורא
עד שהגיע הלהיט הנורא והאיום ההוא מקוריאה והשחית כל חלקה טובה על פני הגלובוס כולנו חשנו כאן את נחת זרועו של להיט ויראלי אחר, לא פחות מעיק ומזיק מ"גנגנם סטייל", אם לא הרבה יותר. זוכרים את מישל טלו ואת “Ai se eu te pego"? ברור שלא. הלהיט הקוריאני הנ"ל פרמט לכם את המוח. במילים אחרות, לפחות דבר טוב אחד יצא מהגנגנם.
גיא שחר
רבים ציפו לפלופ נוסף מפס הייצור של היהודי הנוירוטי, אלא שאז הגיע "לרומא באהבה" - אחד הסרטים הטובים של וודי אלן זה שנים. אחרי שסיפק שלל פיצ'רים איומים, בהם "מלינדה מלינדה" ו"כל דבר אחר", פתאום חזר הבמאי הפורה אל החלומות הגדולים של האנשים הקטנים, אל שיחות הרחוב הפשוטות, אל הנשיקות הגנובות, אל ההחמצות המייסרות, אל האירוניה הדקה ואל הגרוטסקה המיוחדת ההיא, שגורמת לך להתגלגל מצחוק ומיד אחר כך להתחרט על זה שצחקת קודם, ולהתמלא בחמלה.
ג'ון קליז: הבריז לנו באמצע הקריז
איך פספסנו את זה. איך החמצנו את הליהוק המפתיע ביותר של הקולנוע הישראלי אי פעם. ג'ון קליז, מגדולי הקומיקאים בכל הזמנים ("המלון של פולטי", "מונטי פייתון"), היה אמור לגלם לורד אנגלי בסרטו החדש של רשף לוי "לצוד פילים". מערכות החדשות הופתעו, בכירים בתעשייה נדהמו, שמפניות נפתחו ומבקרי תרבות השתוללו. ומי לא בא? יום לפני תחילת הצילומים נמסר שקליז סובל מהפרעות חמורות בקצב הלב ושרופאיו אסרו עליו לנסוע. קליז אמנם סייע במציאת מחליף - פטריק סטיוארט - אבל סטיוארט, שחקן נפלא כשלעצמו, הוא לא ג'ון קליז. וכך, במקום הומור בריטי משובח, נקבל דיקציה שייקספירית מצוחצחת ותה פושר עם חלב. חבל.
יונתן גת
ב-1984 יצר מלך הגותיקה טים ברטון סרט קצר בשחור-לבן בשם "Frankenweenie". הקרנתו גרמה לפיטוריו של ברטון מדיסני, כיוון שלטענתם הוא בזבז את משאבי החברה על יצירת סרט אפל ומאיים מדי עבור ילדים. לקח להם, לאנשי דיסני, כמעט 30 שנה לאפשר לברטון ליצור רימייק לאותו סרט ממש, שכן ברטון עמד על כך שהסרט יצולם שוב בשחור-לבן וייעשה בטכניקת סטופ-מושן – כלומר ללא עזרת מחשב (לוקחים בובות ומזיזים אותן קצת בכל פעם, ואז, כשמריצים את הסרט, נוצרת אשליית התנועה). ההחלטה להחיות את "פרנקנוויני" כסרט אנימציה אולי שנויה במחלוקת, אבל הנאמנות של ברטון לסגנונו מרגשת מאוד, וממש לא מובנת מאליה בעידן הנוכחי.
נינט: ג'יזס, את מבאסת
לפני כמה שבועות, בבארבי, כשנינט פגשה על הבמה את דה ג'יזס אנד מרי צ'יין ונתנה מקולה, היא גם סיפקה עדות לכך שבישראל 2012 אפשר - בעזות מצח אפילו - לשכנע המונים שמספיק לתייג זמרת חסרת כיוון כ"אלטרנטיבית" כדי שיאמינו שהיא אכן כזאת. זה לא שלנינט אין קול וזה לא שנינט, על יופייה וקימוריה, לא שדרגה את מקדם האקשן הדל שרחש על הבמה, אבל האם מישהו יכול להגיד היכן טמון הקשר הרגשי-תרבותי-רוקנ'רולי בין הג'יזסים לבין טייב? לא, באמת, מה הקשר? אולי בירה נשר.
בועז גולדברג
בוקר אחד ניעור הסרט הדוקומנטרי אל שגרת יומו וגילה שמישהו גנב לו את הזהות. על המרקע ריצדה תוכנית בשם "אנשים", החותרת תחתיו במשנה מרץ. "מגזין דוקומנטרי יומי", קוראים לה יוצריה, ומככבים בה מעיין חודדה, קותי סבג וג'קי מנחם. זפזפ הדוקומנטרי הנבוך בשלטו, ואז גילה, במשבצת שידור נידחת, השתקפות שלו עצמו: "רצועה מהחיים" שמה. רצועה דוקומנטרית עשירה ועשויה היטב שעוסקת בדברים מעניינים כמו עולמו של מנתח מוח, ילדות בפנימייה, מצוות פרו ורבו של האישה החרדית ומסע הישרדות של ילדים ערבים בין אתרי זבל. שווה לשים לב אליה, גם אם לא קל, עקב שיבוצה הבעייתי.
סופרים בשקל או: הגרפומניה היא מגיפת השנה
אל תאמינו לשמועות. 2012 היתה שנתו הגדולה של הדפוס. אל מול מספידיו העגמומיים ניצבת המציאות, ובמציאות הזו אף אחד לא מת. להפך. חיים משוגעים יש בה. אחרת אי אפשר להסביר את העובדה שבתי דפוס רבים עטו מלבוש חדש וקבעו על דלתם שלט חגיגי ועליו המילים "הוצאה לאור". כתוצאה מכך מספר הכותבים שמשוכנעים כי סיפורם הוא הסיפור החשוב ביותר שייכתב אי פעם הולך ועולה. האנשים נדרשים לעמוד בשני תנאי קבלה נוקשים: האחד - שתימצא הפרוטה בכיסם, והשני - שיהיו בעלי דופק. כישרון? חחח.
כרמית ספיר ויץ
2012 היתה השנה שבה גילה העולם את קסמם של הדברים החמודים. גורי חתולים, כלבים, קיפודים וקרקלים אמנם חיים בעולמנו כבר אלפי שנים, אבל רק לאחרונה, כפועל יוצא של עידן האפליקציות הסלולריות, ובעיקר של שתיים כאלה - אינסטגרם ובאז פיד - הם החלו להציף באושר גדול גם את לבם של אנשים שהם לאו דווקא ילדות מפגרות בנות 11. קצת קשה להסביר במילים את העונג הדופמיני שחש אדם הצופה בקנגורו בן שבוע רודף אחרי דביבון, אבל די ברור שאין בכך כל תרומה לחיים הגשמיים. ובכל זאת, אני לא מצליח לדמיין כיצד חיי היו נראים בלי האפשרות לבהות בתמונות ובסרטונים של חיות חמודות בקיוט פיד לפני השינה. אני בהלם שבכלל הצלחתי להירדם כך פעם, בלי הסם הנפלא הזה.
גנגנם סטייל: נא לא להקליק. זה נייר
אני שמח, ואף גאה, להודות שעד היום הצלחתי להימנע מהיחשפות של יותר משלוש שניות לאיידס המוזיקלי שנקרא "גנגנם סטייל". אני עצוב, ואף נבוך, להודות שאני בכל זאת יודע שהדבר הזה קיים, ושאפילו ברגעים אלה ממש, תוך כדי הקלדה, אני חש בנוכחותו השטנית שמכרסמת בקרבי. הדבר הזה, שאני ממש לא שש לנקוב שוב בשמו ובשם יוצרו הקוריאני, לא היה סתם עוד שיר מפגר שסחף את ההמונים המטומטמים. הוא היה, ועודנו, נשורת גרעינית שמאיימת להשתלט על כל צורות החיים בעולמנו ולהופכן לגנגנם אחד גדול, מסריח ובלתי מזוהה. למעשה לא מדובר בשיר, בריקוד או באהבל קוריאני כזה או אחר. מדובר בסוף העולם. כן, הוא הגיע. מוקדם מהצפוי.
רועי בהריר
בואו נשחק רגע באסוציאציות: "בית ספר רימון". המממ... קרן פלס, איה כורם, מירי מסיקה. הלאה. "כוכב נולד". המממ... צביקה הדר, נינט, הלאה. "פייגלין". ימין קיצוני, זקן, ליכוד. אוקיי, מה יצא? איה זהבי פייגלין! אף על פי שעברה בשלוש התחנות הנ"ל, הבחורה הזאת היא כוכבת כריזמטית שהובילה השנה את להקת כל החתיכים אצלי לאלבום שני מעולה, תענוג לחובבי הדיסטורשן. החתיכים גם יצאו השנה לסיבוב הופעות ברחבי הארץ, כמחווה ל"מסע הבחירות" המיתולוגי של מאיר אריאל, וכך צברו שעות רבות של ביחד. בכל מקרה, אם עדיין לא יצא לכם לשים יד על האלבום "#2", כדאי שתעשו מאמץ.
ז'וז'ה סאראמאגו: "קין" זה הבל
שמע, ז'וז'ה, שתהיה לי בריא. דווקא אחרי מותך אתה מאכזב ככה? לא מתאים לך. ממך ציפיתי ליותר מאשר "קין" כספר פרידה. במשך שנים החזקתי ממך הסופר הטוב בעולם (היום אתה כנראה הסופר הטוב בעולם הבא). בכל פעם שתורגם ספר חדש שלך, רצתי לחנות, אבל ב"קין", חבר, אכזבת. נכון שהלכת לעולמך בתקופה שבה הדאגה לסביבה הפכה לנחלת הכלל, אבל זה, ז'וז'ה, לא נותן לך לגיטימציה למחזר. את המאבק האידיאולוגי עם אלוהים ניצחת עוד ב"הבשורה על פי ישו", אז מדוע לכתוב שוב את אותו הדבר רק במילים אחרות? מאוד רציתי שתקנח את הקריירה הספרותית שלך בעוד יצירת מופת כמו "דברי ימי מנזר", "רפסודת האבן" או "על העיוורון", אבל עם מה נשארת? עם אות "קין".
יואב פרידמן
הרביעייה, למי שלא מכיר, היא סופר-גרופ המורכבת מנכסי צאן ברזל שעדיין לא הפכו לשווארמות. נמצאים שם שני יוצאי להקת כוורת (אלון אולארצ'יק ואפרים שמיר) ושני יוצאי ההרכבים צליל מכוון וקצת אחרת (שלמה יידוב ושם טוב לוי), והתוצאה היא חתיכת מפגש בין קצוות: שטותניקים שאוהבים רוקנ'רול לצד טיפוסים סגורים משהו, שמעדיפים מוזיקת עולם ורוק מתקדם. פעם הם היו ילדי הירח, היום כל אחד מהם הוא ילד מזדקן, אבל הרביעייה הזאת רק משתבחת עם השנים. עכשיו רק נותר לקוות לשיר חדש עם מילים ולחן של כל הארבעה ביחד
היחס לנחצ'ה היימן: תודה שתרמת, עכשיו עוף מפה
הסיפור של נחום (נחצ'ה) היימן, חתן פרס ישראל לזמר עברי ומי שאחראי לקלאסיקות כ"חופים", "כמו צמח בר", "עוד חוזר הניגון" ו"שירים עד כאן", ציער אותי השנה יותר מכל. בגיל 78 כיסו התרוקן ולבו התמלא בדאגה. יתרתו בבנק עמדה על אפס, הוא נותר ללא חסכונות ונכסים, והתמלוגים מאקו"ם לא הספיקו כדי לגמור את החודש. זאת ועוד: בשל הידרדרות במצבו הרפואי, הוא נזקק למטפל סיעודי – מה שלא היה באפשרותו לממן. "ישראל היא מדינה מזויינת שלא יודעת לתת כבוד ליוצרים הוותיקים שלה", האשים היימן בכעס בראיון ל"מעריב", "לא אכפת לה מהם ולכן רובם מתים בחוסר כל. אף אחד לא שם זין על תרבות במשרד התרבות ובמשרד החינוך".
שגיא בן נון
אלה היו רק ארבעה פרקים, בלחץ, אבל "הפרלמנט" הביאה למסך הרבה יותר מאשר סך דקות השידור שלה. מדויקת, שנונה, אלגנטית, ואפשר להמשיך עם הסופרלטיבים עד העונה הבאה. מגיע לה, מגיע לנו. סוף סוף נוסחה נכונה של סדרה קומית ישראלית אותנטית. מה הטריק? הומור משובח. זהו, פחות או יותר. בישראל, כידוע, חיים כל מיני סוגים של אנשים, ביניהם כאלה שלא צופים בטלוויזיה, כאלה שצופים רק בטלוויזיה מאמריקה, כאלה שמשום מה נקרעים מ"צחוק מעבודה", וגם, מתברר, כאלה שיודעים לזהות הומור טוב כשהם נתקלים באחד כזה - למשל ב"הפרלמנט". נכון, זה היה מעט מדי, מאוחר מדי, אבל עם אסי כהן. ועכשיו, כשכבר התרגלנו, יהיה קשה מאוד להעביר את 2013 בלי שחור קטן עם "הפרלמנט".
גנגנם סטייל: כן, עוד פעם. אשמתכם
מיליארד בני אדם - לא קופים, בני אדם - צפו ב"גנגנם סטייל". מיליארד יצורים תבוניים הגיעו למסקנה שזה לגמרי קול. פסיי, מצדו - הראפר הקוריאני עם השם שמזכיר ליין מסיבות טראנס בבאר שבע – בסך הכל חיבר פסקול לעדר עגלים מזן מערבי. הוא האכיל אותנו בשיט, צחק עלינו מלמעלה ולבסוף תלה לנו את האינטלקט על אנקול קצבים. הנחמה היחידה היא שבקרוב מאוד יגיע סאקר אחר (צ'צ'ני!), ו"גנגנם" יושלך, אחר כבוד, לימי הולדת בטבריה.
אלקנה שור
אחרי כל הבחישות, הלחישות, ההשמצות והדישות; בתוך שלל היריבויות, ההתנצחויות, ההתקטננויות, העלבונות, צחצוחי החרבות וקטטות המילים; בתום הקנאות, ככלות המפלצות הירוקות, עם קץ החקירות ובשוך התחקירים - יש איזה תענוג מיוחד בלהניח מן היד פר ולומר: וואלה, מגיע לו.
חטופים: לא נסלח על פרשת אריאנה מלמד
שאלה לאבי ניר: איך אדם שנפל קורבן לאלימות רק משום שביצע את תפקידו – לאשר תוכניות או לא לאשר אותן, על פי שיקול דעתו – נותן ידו למעשה אלים כל כך כלפי אישה אחרת, שכל חטאה הוא שביצעה את עבודתה? העלבון שהוטח במבקרת הטלוויזיה אריאנה מלמד במסגרת סצנה מתוך אחד מפרקי הסדרה "חטופים" הוא כתם עצוב, עלוב ופרובינציאלי על דש חולצתה של קשת, שעושה מאמצים כבירים כל כך כדי לשווק את עצמה כזכיינית העולם הגדול.
נעה ידלין
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם