חאלאס:מסע בעקבות ''דאלאס''
במלאת חודש למותו של לארי הגמן, ג'יי אר בשבילכם, יצאנו למסע בעקבות הסדרה ששינתה את פני ההיסטוריה
בגין החליט שדי בכך כדי לקבל את השחקנים בכבוד רב, ובשיחה עמם הוא אף גילה בקיאות רבה באירועי הסדרה, וסיפר שהוא משתדל לצפות בה גם כשהוא עסוק מאוד בענייני המדינה. עוד סיפר שהדמות החביבה עליו בסדרה היא זו של האח הטוב בובי יואינג, ואילו האח הבכור והמרושע ג' יי-אר הוא הפחות חביב. ראש הממשלה הוסיף וביקש לדעת מי ירה בג' יי-אר - פתרון התעלומה כבר שודר בארה"ב שנה וחצי קודם לכן, אך טרם הגיע לישראל - והבטיח כי לא יחלוק עם אחרים את התשובה, בהטעימו כי הוא ידוע כשומר סודות עוד מימי המחתרת.
הפתרון נלחש על אוזנו, אף שהיה ידוע למאות מיליוני צופים ברחבי העולם. בסיום הפגישה העניק אחד השחקנים כובע בוקרים לבגין, וראש הממשלה חבש אותו מיד לשמחת כל הנוכחים, ובהם גם צלמי העיתונות.
התצלום גרם נזק פוליטי לבגין. הימים היו ימי עקירת חבל סיני וימית, ומתנגדי הנסיגה פרסמו בעיתונים מודעות שבהן נראה בגין חבוש בכובע הבוקרים, עם הכיתוב: "איזה חורבן עליז, איזו גלות משעשעת, וכמעט שכחנו את העיקר - כוכבי ?דאלאס' מבקרים בארץ. לא אחד כמר בגין יחמיץ אותם, שהרי זו שאלת השאלות - מי ירה בג' יי-אר".
בגין כבר מזמן איננו איתנו, ולפני שבועות אחדים הלך לעולמו גם שחקן הטלוויזיה לארי הגמן, ג' יי-אר בשבילכם. בן 81 היה במותו - ב-23 בנובמבר 2012 - ומאחוריו עשרות שנים של התמכרות קשה לאלכוהול, ניתוחים מסובכים וגם מאבק במחלת הסרטן. על אף מצב בריאותו הרעוע, היה הגמן עסוק בשנים האחרונות בצילומי סדרת המשך לאופרת הסבון שהעניקה לו את פרסומו הגדול
.
גם אם בגין ומעריצים רבים אחרים של דאלאס הסתייגו מהדמות שגילם הגמן, אי אפשר להתכחש לכך שהיא האצילה מרוחה על הסדרה כולה. שם המשחק בעלילה היה בוגדנות, שחיתות ושאיפת נקם. אלו הוצגו בכמויות שעד אז טרם נראו כמותן בסדרה אמריקנית כלשהי, לפחות לא אצל דמויות ראשיות בסדרה. דאלאס הצליחה לשקף כמעט כל מה שרע, חולה, מציק ומעוות בתא המשפחתי האמריקני השבע. בהצבתן בקדמת הבמה, כל התכונות המפוקפקות האלה קיבלו לגיטימציה.
"האדונים בסדרה 'דאלאס'
"דאלאס" שודרה בארצות הברית במשך 14 שנים, ב-357 פרקים . במושגים של היום, נראה שלא הייתה ארוכה במיוחד: אופרת הסבון "היפים והאמיצים", לדוגמה , מרצדת על המסכים כבר יותר מעשרים שנה ביותר מ-6,000 פרקים .
ההתחלה של דאלאס הייתה צנועה בהרבה. היא עלתה על המסך הקטן ב-1978 כמיני-סדרה בת לא יותר מחמישה פרקים, אך בשל הרייטינג הגבוה שזכתה לו הוחלט לשדר אותה בקביעות. האמריקנים נותרו מרותקים למסך במשך 13 עונות שידור, עד לסיומה של הסדרה בשנת 1991.
התסריטאי החתום על דאלאס הוא היהודי דיוויד ג'ייקובס, וגם המפיק שלה היה יהודי - לאונרד כצמן. נעימת הפתיחה המפורסמת נוצרה בידי ג' רולד אימל, המוזיקאי שיצר את נעימת הפתיחה של "הוואי חמש-אפס", וכמו במקרה ההוא גם אז הפך הפתיח לסמל המוזיקלי של המדינה שהעלילה מתרחשת בה.
לטובת מי ששכח או הפסיד לגמרי את דאלאס, כמה קווי יסוד: בני משפחת יואינג הם מיליונרים האוחזים בשדות נפט לפרנסתם, ומתגוררים בחווה פרטית בשם סאות'פורק, בואכה דאלאס שבטקסס. בראש המשפחה עומדים המיליונר המבוגר ג'וק ואשתו מיס אלי. כבעלי חווה לגידול בקר, הם סימלו לצופים מעין דמויות המשך לגיבורי סדרות המערבונים המצליחות "בוננזה" או "האיש מווירג' יניה", שבמרכזן בעלי חוות עשירים וקשוחים ששומרים על החוק בשטחיהם הענקיים.
לג'וק ולמיס אלי שלושה בנים: ג' יי-אר, גארי ובן הזקונים בובי )בגילומו של השחקן פטריק דאפי(. גארי הוא אלכוהוליסט שעוזב את החווה. ג' יי-אר, שמנהל את עסקי המשפחה ללא רחמים, הוא נוכל ונואף סדרתי. רעייתו סו-אלן, מלכת יופי לשעבר, הופכת גם היא לאלכוהוליסטית. בין ג' יי-אר לאחיו הצעיר בובי, המוסרי יחסית, יש מתחים, וההורים מתווכים ומפשרים. בובי נשוי לפמלה, שאביה הוא השותף העסקי בעבר והיריב בהווה של ג'וק יואינג, כך שתסבוכות יש בשפע.
עיסוקם העיקרי של בני המשפחה הוא לרקוח מזימות. מצטיין בכך במיוחד הבן הבכור ג' יי-אר, שגם מגוון את תחומי העניין שלו: כשאינו מציק ליריבים עסקיים הוא מציק לבני משפחתו, ולפעמים הוא עוסק בשני הדברים במקביל. לתשומת לב מיוחדת זכתה הסדרה כשג' יי-אר נורה בידי מתנקש אלמוני ונפצע. כמעט כל אחת מהדמויות בסדרה הייתה יכולה ללחוץ על ההדק, כי ג' יי-אר פגע בסובבים אותו ללא אבחנה.
התעלומה חתמה את העונה השנייה של הסדרה, וחלפו חודשים עד שחלה התקדמות לקראת פתרונה, בין השאר בגלל שביתת תסריטאים. האמריקנים הוגיעו את מוחותיהם במשך כמעט שנה בניסיון לגלות מי ניסה לחסל את האיש שכולם אהבו לשנוא, והמשפט "Who shot J.R" הפך למטבע לשון עממי ותקשורתי. בארה"ב נפוצו באותה תקופה סטיקרים בנוסח "ג' יי-אר לנשיאות". מגזין "טיים" המכובד הקדיש לסדרה כתבת שער, והציג את כל אפשרויות הפתרון הריאליות לשאלה מי ירה באיל הנפט.
עיתונים קטנים יותר ערכו הימורים במיליוני דולרים על זהות המחסל, ושבועון אחד אף גנב תסריט משולחנו של אחד המפיקים, אבל אלה הכריזו שהכינו כמה תסריטים, כי הם בעצמם טרם הכריעו בסוגיה החשובה. גם השחקנים, ואפילו חתן השמחה עצמו, לא ידעו את התשובה, עד שנחשפה בצילומים.
חלק ניכר מהעניין בדמותו של ג' יי-אר אפשר לזקוף לזכות השחקן שגילם אותו, לארי הגמן. המשחק שלו היה כה אמין, עד שהיו מי שהתבלבלו בין הבדיון למציאות: אישה אמריקנית שביקרה באתר צילומי הסדרה במסגרת טיול תיירים הבחינה בהגמן, קרבה אליו בצעדים מהירים, וחבטה בו שוב ושוב בתיק היד שלה. תוך כדי כך היא צעקה עליו שזה מה שמגיע לו, בשל מעשיו הרעים. הגמן במקרה הזה נהג כג' נטלמן וקיבל את התגובה הנסערת בחיוך מבויש.
בתקופה שבין הצגת תעלומת הירי לבין פתרונה ניהל הגמן - שאולי למד משהו מג' יי-אר - משא ומתן קשוח על העלאת שכרו. הוא אף איים שלא ימשיך לשחק בסדרה, מה שהיה הופך את ניסיון ההתנקשות בג' יי-אר לרצח של ממש. מכיוון שהשחקן זכה להעלאת שכר גדולה מאוד, איל הנפט שרד את הירי, ובא לאמריקה גואל. בפרק שגילה מיהו המתנקש - אל תהיו במתח, זו הייתה אחותה של אשתו - צפו 90 מיליון איש. ככה זה כשעוסקים בנושאים הרי גורל לעתיד היקום.
בפרקים החותמים את העונה האחרונה של הסדרה מצליח היריב הקבוע של המשפחה, קליף בארנס, להשתלט על חברת יואינג המושחתת. ג' יי-אר, שמוצא את עצמו מול אינסוף יריבים עסקיים ואישיים, שוקל להתאבד. הוא הוזה חיזיון שמראה לו כמה טוב היה לכולם אלמלא נולד. בעקבותיו יורה איל הנפט בעצמו, לכאורה, ואז האח בובי מתפרץ לחדר ומביט בגופה בתדהמה. כך מסתיימת הסדרה, מותירה את הצופים תוהים אם ג' יי-אר המרושע אכן עשה לטובה לכולם והתאבד.
שני סרטי המשך שהופקו לדאלאס, בשנים 1996 ו-1998, לימדו שבחיים יש אכזבות: ג' יי-אר הרשע רק ירה במראה. בעקבות התמוטטות האימפריה המשפחתית הוא עבר ללונדון, המשיך במזימותיו האפלות, וחזר כדי להשתלט על החברה של יריבו העסקי הגדול.
אופרות סבון שנוצרו אחרי דאלאס - כמו המתחרה "שושלת", או "היפים והאמיצים" - נבנו לפי אותו מודל: משפחה עשירה מאוד שעסקיה משגשגים, הורים מבוגרים שכוחם עוד במותניהם, בן (בדרך כלל הבכור) שמנהל את עסקי המשפחה ונחשק בקרב הנשים אך אינו מצטיין בטוב לב, ולעומתו בן טוב (בדרך כלל הצעיר).
היחסים בין האחים אינם מהמעולים, וברוב המקרים החיובי שבהם הוא שמובס. בעלילה תמיד יופיעו נשותיהם של השניים, מתחריהם העסקיים, והרבה בגידות, סכסוכים ומזימות.
דאלאס עצמה רשמה הצלחה גם מחוץ לגבולות ארצות הברית, ובד בבד הפכה לסמל האימפריאליזם התרבותי-האמריקני.
מעריכים שב-1985, שנת השיא שלה, הגיעה לפחות לתשעים מדינות. המשותף כמעט לכולן היה שבשעת שידורה של הסדרה, הרחובות התרוקנו. בזמן הפסקות הפרסומות נרשמה עלייה דרמטית במספר שיחות הטלפון ובשימוש במים - ככל הנראה בגלל הניאגרות בשירותים, שהופעלו בהמוניהן. המונים צפו מדי שבוע בעלילותיה של משפחת אילי הנפט ובאתוס האמריקני שלה - להרוויח (לעשות" כסף) בכל מחיר.
גם הם מצאו שיש משהו מושך ברשעות, וג' יי-אר הפך לאחד הנבלים האהובים בהיסטוריה של התרבות. במקומות מועטים בלבד לא זכתה דאלאס להצלחה: בברזיל, שבה כבר הייתה תעשייה מפותחת של הפקת טלנובלות, וביפן, שם התקשו להזדהות עם המודל המשפחתי שהוצג בסדרה ועם דרכי (אי) תפקודו. זה לא הפריע לדאלאס להפוך לתוכנית הטלוויזיה הפופולרית בעולם, ומשפחת יואינג המפורסמת הייתה לנושא מרכזי בכל שיחת ברזייה מסביב לגלובוס.
גם על ישראל לא פסחה כמובן היסטריית דאלאס. בערבי השידור שלה נרשמה צפייה של כמעט מאה אחוזים בערוץ היחיד דאז. קיבוצים נהגו לשנות את זמני "שיחות הקיבוץ" כדי לא לאלץ את החברים להפסיד פרקים. בתי הקולנוע סבלו מאובדן הכנסות, וניסיונותיהם לפתות את הצופים באמצעות מחירים מיוחדים לרוב לא צלחו.
מי שניסה לרתום את הטרנד לשירותו היה משרד התיירות שלנו, שבמרץ 1982 ארגן סיור ממלכתי בישראל לכוכבי דאלאס. המטרה הייתה לעודד את התיירות הנכנסת, בקמפיין שססמתו "בואו לישראל בעקבות משפחת יואינג". אם תפוחי זהב מיפו לא עוזרים לשיפור התדמית, אולי יעשו זאת אילי נפט בדיוניים. אלא שלמרבה הצער, אף אחד מבני משפחת יואינג עצמה לא השתתף בביקור המתוקשר; לכולם היו "התחייבויות קודמות".
ארבעת השחקנים שהגיעו לארץ היו זוטרים יחסית, ואף על פי כן הם זכו לכותרות ראשיות בעיתונים ולמאבטחים מטעם המדינה, וכנציגי הסדרה אף הוענק להם הפרס המכובד "כינור דוד". על מה ולמה? העניין נשאר עד עצם היום הזה בגדר תעלומה.
השיא היה מפגש של השחקנים האלמונים למחצה עם ראש הממשלה דאז מנחם בגין. הוא לא היה היחיד שנהנה לחבוש את כובע הבוקרים. ישראל נשטפה ב"אופנת דאלאס", ובחג הפורים של שנת 1982, שחל במהלך הביקור המסוקר, רבים התחפשו לג' יי-אר. ב-1983 הופיעו בהוצאת "יבנה" ארבעה ספרים המבוססים על פרקי הסדרה. גם משחק קופסה ששמו "דאלאס" נמכר בחנויות, וכן שוקולד עם פצפוצי אורז שכונה "ג' יי-אר".
להצלחה רבה זכה מוצר אחר שנקרא על שם דמות מהסדרה: נקניקיית "מיס לוסי". הנקניקייה - קצרה, עסיסית ולכאורה בעלת קסם אמריקני - רימזה ללוסי יואינג (בתו של גארי), שגילמה השחקנית שרלין טילטון, שקומתה מטר וחצי. בשנת 2008, לרגל חגיגות השישים למדינת ישראל, הוחלט לחדש את שיווקה. מי שמוצא קשר בין תקומת המדינה לנקניקיית לוסי מוזמן להעניק לעצמו פרס.
מה היה סוד ההצלחה? איך הפך ג' יי-אר לגיבור עולמי בעיני רבים? קשה לתת תשובה החלטית, אבל ייתכן שפניו הילדותייםמשהו של הגמן, והחיוך השובב שעלה עליהם בכל פעם שהכניס מרפק לעוד יריב אחד מני רבים, נשאו חן בעיני המעריצים. גם מי שאהב לשנוא אותו, לא הצליח להתעלם מהעוצמה של הדמות ומהכריזמה של הגמן.
היו שהסבירו שהמאבק בין האחים משקף דגמים מיתיים קדומים, שקיימים אפילו בספר בראשית - המאבק בין יעקב ועשו, למשל. אחרים אבחנו שהצופים מזדהים עם השאיפה ללכידות משפחתית, שיוצגה בעיקר באמצעות ההורים ג' וק ומיס אלי: למרות כל התככים והמזימות הפנימיות, הלכידות מוצגת בסדרה כערך נעלה עד כדי כך שלמענה מותר לבצע כל פשע ועברה.
מהעבר האחר, רבים מהמעריצים הזדהו דווקא עם דמויות שבאופן קיצוני עשו דברים שהצופה יכול רק יכול לחלום. אפשר לשער שבכך הם גם קיבלו לגיטימציה להעתיק את המעשים הללו לחייהם שלהם.
ברובד אחר היו היואינגים סמל לקפיטליזם האמריקני הבלתי מרוסן של ימי הנשיא רייגן, ולכל מה שהפך את ארה"ב לאומה החזקה בעולם. ג' יי-אר ייצג את עידן הטייקונים שנהנים לא רק לעשות כסף מאחורי הקלעים, אלא גם להפגין את עושרם ואת עוצמתם בכל דרך אפשרית (מי אמר דונלד טראמפ?) ושימותו הקנאים.
בכך פילס את הדרך לטיפוסים דומים שחיים בעולם המציאות, ולא רק על המסך.
בעוד מבקרים רבים מחו נגד המסרים הבעייתיים בדאלאס, אוהדי הסדרה טענו שהמסר האמיתי שלה הוא שגם העשירים הם בני אדם, שגם הם סובלים ושגם להם יש צרות ובעיות, בדיוק כמו לאדם הממוצע. ואם הצרות של העשירים גרועות ומוזרות יותר מאלה המוכרות לנו מחיי היומיום, הרי שדווקא משום כך יש לרחם עליהם.
תומכי הסדרה טענו עוד כי היא עזרה לארצות הברית לנצח את הקומוניזם במלחמה הקרה. לדבריהם, הקריקטורה הגסה שהציגה, של יוזמה חופשית גדושה במיניות ושתיינות, הקסימה לא רק את המערב אלא גם את הגוש המזרחי. דאלאס, כך לשיטתם, לא הייתה סתם סדרת טלוויזיה מצליחה, אלא כוח תרבותי ששינה את האטמוספרה התרבותית העולמית.
לדבריהם, הודות לדאלאס הפך הקפיטליזם הבלתי מרוסן לאופנתי, אחרי עשרות שנים של שליטה תקשורתית כמעט מוחלטת של השמאל האנטי-קפיטליסטי, שבתמיכת הגוש הקומוניסטי תקף את המיליונרים ואת אנשי העסקים הגדולים.
הצופים בעשרות המדינות שהסדרה שודרה בהן, כולל מדינות בגוש הקומוניסטי, הגיעו למסקנה שגם להם מגיעות מכוניות גדולות ובריכות שחייה עצומות ממדים, כמו אלה של בני משפחת יואינג. סטלין, כידוע, הקרין בארצו את הסרט האמריקני "ענבי זעם" כדי להראות לצופים עד כמה עלובים החיים בארצות הברית, אבל כל מה שהצופים הסיקו היה שבארה"ב גם לעניים יש מכוניות.
דבר דומה קרה ברומניה הקומוניסטית בשנות ה-80: הרודן צ' אושסקו, שבדרך כלל לא אישר לשדר בטלוויזיה המקומית סדרות אמריקניות, אפשר להעלות על המסכים את דאלאס כדי להראות לאזרחי ארצו כמה איומים ונוראים הם החיים בארצות הברית הקפיטליסטית, וכמה האנשים בה מרושעים.
אולם מה שהשיג היה בדיוק ההפך: עניי רומניה צפו בתאווה במנעמי החיים של העשירים מטקסס, ותהו מדוע עליהם לחכות עשור עד שהם משיגים מכונית עלובה מתוצרת מקומית, בזמן שבארצות הברית לכל קבצן יש מכונית. בשלב מסוים הבין צ'אושסקו את טעותו, ואסר את המשך הקרנת הסדרה. לאחר שהופל מכיסאו והוצא להורג, דאלאס הייתה אחת הסדרות הראשונות שהוקרנו בטלוויזיה של רומניה המשוחררת, הפעם ללא צנזורה כפי שהיה בימי משטרו.
בעקבות הפופולריות של ג' יי-אר כסמל האולטימטיבי של הקפיטליזם האמריקני, הפך הגמן לפרזנטור פופולרי בסרטי פרסומת של חברות במדינות הגוש הקומוניסטי לשעבר, ובהן חברת נפט רוסית. הוא הציג את החברות המפרסמות בפני קהל הצופים בתור "הבחירה היחידה של הטקסני האמיתי", וזאת כשלראשו כובע טקסני רחב שוליים.
בראיון עיתונאי טען פעם הגמן שהסדרה הייתה אחראית אפילו להתמוטטות ברית המועצות. "הם ראו אותנו ואמרו: ?למה לנו אין דברים כאלה?' דאלאס הביאה להפלת המשטר הקומוניסטי ".
והייתה כמובן גם השפעה תרבותית פנימית על החברה האמריקנית. היא (וכמוה המתחרה "שושלת") אפשרה לאנשי המעמד הבינוני והנמוך לפנטז על חיי הטייקונים שלא פגשו מעולם, והדבר התבטא למשל בכך שנשים רבות אימצו את סגנון הלבוש של בני משפחת יואינג.
בעידן הנשיא רונלד רייגן, שחקן לשעבר ומיליונר בזכות עצמו, דמויות כמו ג' יי-אר הפכו לדומיננטיות, הבושה שהתלוותה לחיי עושר ונהנתנות נעלמה, וקל היה להציג את גיבורי דאלאס כאנושיים למרות עושרם.
יש האומרים שאופרת הסבון תרמה לא מעט לבחירתם של הנשיאים מטקסס, ג' ורג' בוש האב וג' ורג' בוש הבן. בעבר סימלו הטקסנים בעיני שאר האמריקנים את הפרימיטיביות והאלימות, ונחשבו למי שמעולם לא יצאו מהמערב הפרוע - תדמית שהתעצמה עוד יותר בעקבות רצח הנשיא קנדי בעיר דאלאס. לינדון ג'ונסון,
יורשו של קנדי, היה אמנם טקסני, אך רבים סברו שהוא רק מחריף את התדמית הגרועה של מדינתו ברחבי ארה"ב. הסדרה דאלאס, לעומת זאת, העניקה לטקסנים תדמית חדשה של חיוניות, מנהיגות, חדשנות ועוצמה עסקית, שלא זכו לה בעבר.
יש לסדרות כאלו השפעה על איך שאנשים מתנהגים במציאות? למשל, הגברת ההערצה למצליחים והאהדה לאנשים בלתי סימפטיים?
"צריך להיות חוקר כדי לקבוע דבר כזה, אבל אין ספק שקיימת בציבור הערצה לאנשים כאלה. אתה יכול להצטער על זה, אבל זאת עובדת חיים. לכן שאולי היה הדמות המצליחה ביותר ב'כסף קטלני'. יש כאן לא רק התעניינות ברכילות, אלא גם סוג של שמחה לאיד. הציבור מחכה לנפילה הגדולה שלהם, כמו שקורה היום לדנקנר. אבל לומר את האמת? מכרתי אשליות. מה שרציתי באמת הוא להוכיח שכסף הוא קטלני, אשליה, שאין לו ערך. שהוא לא הדבר החשוב בחיים".
סדרות כמו דאלאס יכולות להצליח גם היום, בעידן המחאה החברתית?
"נראה לי שכן. החיים של העשירים תמיד מעניינים. ראה את 'מעושרות' - סדרת ריאליטי על חייהן של נשים עשירות ומוחצנות, שזכתה לרייטינג גבוה דווקא בשיא ימי המחאה החברתית. מאבקי כוח, אהבה וכסף תמיד יהיו מעניינים. הצופים אוהבים לראות איך אנשים כאלו נופלים וקמים מחדש. וכולנו רוצים להיות כמותם".
את הסיבוב הטלוויזיוני הראשון סיימה דאלאס ב-1991, במקביל לנפילת ברית המועצות. אחרי יותר מעשרים שנה היא קמה לתחייה באמצעות סדרת המשך שצולמה ב-2012. הסדרה החדשה עוסקת בדור הבא של משפחת יואינג, ומתברר שהתפוחים לא נפלו רחוק מהעצים, והם ממשיכים בסכסוכיהם הפנימיים.
בנו של ג' יי-אר, למשל, רוצה לקדוח בחוות סאות'פורק בחיפושיו אחר מרבצי נפט אדירים המבעבעים תחתיה. בן אחר במשפחה מעוניין בקידוחים אקולוגיים בלבד. ג' יי-אר קשישא, דייר בדיור מוגן, יוצא לסייע לבנו.
חייו של כוכב הטלוויזיה הגמן בשנים שבין לבין לא היו זוהרים כמו אלה של ג' ייאר. הוא לא ליקק דבש, אבל אלכוהול דווקא כן. מהאלכוהוליזם הוא נגמל בקושי רב, רק כשחייו היו בסכנה ממשית. לאחר שגילם את ג' יי-אר יואינג שוב לא הצליח הגמן לזכות בתפקיד טוב, והדמות הבדיונית והמרושעת שהשתלטה על שדות קידוח נפט ועל כל מי ומה שרק אפשר קמה גם על מי שגילם אותה.
הגמן עוד הספיק להשתתף בסדרה החדשה בטרם נדם לבו. העונה הבאה של דאלאס כבר תעסוק בהשלכות מותו של ג' יי-אר. נראה שבעידן הזה, של התנגדות גוברת והולכת לטייקונים נצלנים שעסקיהם חובקי עולם, דאלאס שוב לא תהיה הלהיט העולמי שהייתה בעבר. המוני צופים שהסיקו מגלגולה הראשון כי הדרך אל העושר עוברת במחוז הרשעות, וכי אפשר להיות נבזה וגם נערץ, כבר התבגרו.
מה גם שבמאה ה-21, כשהמודעות הסביבתית הולכת ומתעצמת, תעשיית הנפט אינה מושכת בעולם הבדיה הטלוויזיונית כמו בעולם המציאותי. ועם זאת, מורשתה המרכזית של דאלאס - הערצה עולמית לקפיטליזם וראיית החמדנות כתכונה חיובית - נותרה עד עצם היום הזה, וממשיכה להשפיע על הכפר הגלובלי שלנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם