"זהרירה הלכה כמו שחיה, בבום"
מלכת התיאטרון זהרירה חריפאי חשבה לעצמה שמי שמתעסק במחזה "חצוף" על הסרטן יקבל את עונשו - והיא חלתה. אבל זה לא מנע ממנה לנצח בדרך שלה
למרבה הצער, התקוות שלה, ושל בני משפחתה ואוהביה הרבים, לא התגשמו ואתמול נפטרה חריפאי בגיל 83, לאחר התמודדות ממושכת עם המחלה. היא הניחה אחריה את בעלה הסופר שלמה שבא, את בתה השחקנית והבמאית איה שבא, ושני נכדים.
השיחה שלי עם חריפאי התקיימה בתחילת דצמבר האחרון, לאחר מותה של התסריטאית והמחזאית ענת גוב שכתבה את "סוף טוב", המחזה שהועלה בתיאטרון הקאמרי ובה כיכבה השחקנית הוותיקה. כידוע, ההצגה עסקה בהתמודדות של הגיבורה עם מחלת הסרטן, ונכתב בעקבות חוויותיה האישיות של גוב. הסוף, מתברר, היה כלל לא טוב: בחודש אחד הכריע הסרטן הן את הכותבת והן את השחקנית.
בשיחה שקיימתי עם חריפאי היא נשמעה צלולה וחדה. "אחרי שקראתי את המחזה 'סוף טוב' בפעם הראשונה, ענת גוב ועדנה מזי"א (הבמאית) שאלו אותי מה אני חושבת על זה", סיפרה. " לא הצלחתי למצוא את המילה הנכונה, ופתאום היא באה אליי ואמרתי: זה מחזה פשוט חצוף. יש בו כל כך הרבה חוצפה! ההתנהגות של הדמויות כנגד המחלה היא בעיני מאוד חצופה. אחר כך נהניתי מזה בתור שחקנית, להגיד כל מיני דברים. החומר היה כל כך חזק ויפה, שהלכתי איתו תכף. לא בכל יום אתה מגיע לדבר דיבורים כל כך ישרים על נושא כזה, ופה היתה ישירות גדולה מאוד. חשבתי שמי שמתעסק בחומר כזה יקבל בסוף את עונשו. אני מדברת על עצמי, והסתבר שאכן כך היה".
בתה של השחקנית, איה חריפאי, סיפרה בבכי על אמה: "אני גאה שהיא הייתה אמי. היא היתה נדיבה ומקבלת, יודעת ליהנות מהחיים ולנצל כל רגע. היא נתנה לי את כל הכלים הכי טובים שאפשר להתמודד עם החיים. מעבר לכך שבעיניי היא השחקנית הכי טובה שיש ובית ספר לתיאטרון, בשבילי היא תמיד תהיה אמא מדהימה וסבתא אהובה.
"אני מודה לה על כך שלפני שבוע נסעתי איתה ללונדון. רק עם מדהימה כמוה אפשר היה לעשות כזה דבר. במשך 20 שנה נהגנו פעם בשנה לנסוע ביחד ללונדון לראות הצגות. בשנה שעברה
לפני כמה שנים שיחקה חריפאי בהצגה "המון רעש על לא כלום" של שייקספיר, שהועלתה בתיאטרון באר שבע. אחד השירים ששרה שם, לפי לחן של דורי פרנס, נקרא "קינה", ובו השורה "שרביט, תרופה, חוכמה רבה/על כולם האפר בא". למעריב נודע כי חריפאי תכננה להקליט עם פרנס את השיר בשבוע הבא - וכמה עצוב שזה כבר לא יקרה. השיר מזכיר שאת כולם מנצח מלאך המוות, והוא הקדים גם את התכניות שלה לעתיד.
"זהרירה היתה שחקנית אמיתית", אומר המתרגם והמוזיקאי דורי פרנס, "היא אהבה לשחק ולא את כל השטויות שמסביב. האגו שלה היה לשירות ההצגה. היא בערה בזה כל הזמן, כולל בשנה האחרונה. הדבר היחידי שהיא חשבה עליו, שנתן לה איזושהי הקלה, היה המחשבה על התפקיד. כשהיא היתה בבית חולים בשנה שעברה הבאתי לה מבחר דיסקים, חלק קשורים לחיים שלה. פתאום היא התחילה לשיר במיטה שירים מתוך 'זעקי ארץ אהובה.' היה לי העונג לשמוע אותה".
חריפאי נולדה בדצמבר 1929 וגדלה בתל אביב. היא שיחקה כיובל שנים בתיאטרון הקאמרי וכיכבה גם בתיאטראות נוספים. בין היתר שיחקה בהצגות "זעקי ארץ אהובה", "מעגל הגיר הקווקזי", "כטוב בעיניכם", "חלום ליל קיץ", "יום במותה של ג'ו", ובמחזות רבים של חנוך לוין בהם "נעורי ורדה'לה", "יעקובי ולידנטל", "אורזי המזוודות", "סוחרי הגומי" ו"אשכבה".
בקולנוע הישראלי שיחקה ב"סאלח שבתי" אבל היא מוכרת מאוד מתפקידה כאשתו של "השוטר אזולאי". היא גם ביימה הצגות, בין השאר את "דבורה בארון" בקאמרי ואת ההצגה "רסיסים" בפסטיבל עכו, שעליה זכתה במקום הראשון. חריפאי קטפה פרסים רבים, שהמכובד מכולם הוא כלת פרס ישראל לשנת 2003.
"זהרירה הלכה כמו שהיא חיה, בבום. היא תמיד אהבה להפתיע", אמרה שרית וינו אלעד, ששיחקה לצדה ב"סוף טוב". "בשלושת החודשים האחרונים היא היתה הכי חדה, הכי קשובה והכי מתכננת עתיד. היתה לה אהבה למקצוע הבלתי אפשרי הזה, התמסרות טוטאלית, גם כשהרגישה ממש לא טוב. היתה לה אהבה לעברית, למילה, לכותב. היא היתה צריכה להבין למה שמו כל פסיק במקום ששמו אותו. כשחקנית ניסיתי ללמוד ממנה הכל, למשל איך לבטל אגו כשאתה עומד מול במאי ולהיות הכלי שלו, איך לא לשנות טקסט אלא להבין למה הוא נכתב ככה, איך להפתיע ולעשות את הבחירות שהן לא מובנות מאליהן, איך להודות על כל רגע שאתה על הבמה".
המנהל האמנותי של תיאטרון הקאמרי, עמרי ניצן: "עצוב שירד המסך על כישרון גדול. אחת התכונות של שחקנים, שגם כשאינם על הבמה הם נשארים בזיכרון - וזהרירה היא בלתי נשכחת. היא השאירה בנו זיכרונות וגם מורשת, והיא היתה והינה, גם אחרי מותה, חלק מקלסתר פניו של תיאטרון הקאמרי. לפני כמה ימים נפגשתי איתה במזנון השחקנים בתיאטרון והיא אמרה לי 'התגברתי על שלושה סרטנים', אבל ראיתי שהיא כבר לא באנרגיה הסוערת והרגילה שלה. השנים ניכרו על פניה והתנהגותה. עם זאת, היא נשארה צלולה, חכמה, שנונה ומבריקה. מותה הוא אבידה גדולה מאוד לתיאטרון הקאמרי בפרט, ולתיאטרון הישראלי בכלל".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם