מהרולינג סטון לקוני למל בקהיר
בוקר אחד התעורר הרוקר האנגלופיל שי נובלמן, הביט במראה וגילה שהוא כבר לא ילד מתלהב וגם לא ממש אנגלי. עכשיו, בזכות ההארה, הוא שר בעברית, שואב השראה מקונילמל וחולם על גלגל"צ
המשרד אמנם לא שלו, הוא נמצא שם רק לצורך פגישה, אבל ההתברגנות בהחלט כן. אפשר למצוא אותה גם במילות הסינגל החדש שלו, "כל יום משתנה", והאמת היא שגם בלחן, שהיה יכול לעבוד בקלות גם בשביל שלמה ארצי. אה, וגם, כמובן, במשפחה שהוא החל לבנות עם אשתו, הרוקרית בילי לוי, והצאצא בן השנתיים.
נובלמן החל את הקריירה המוזיקלית שלו בלונדון, שם עשה תואר ראשון בתקשורת. הוא כתב שירים באנגלית, ראה כי טוב, והמשיך ליצור תוך סרבנות מוחלטת לעבור לעברית. זה השתלם לו: המגזין הבריטי המנוח "מלודי מייקר" בחר ב"Sad Song Happy Song" השיר הראשון ששחרר לרדיו, לסינגל השבוע שלו, ומבקר מוזיקה בכיר של ה"רולינג סטון" בחר באלבום הבכורה שלו, "How to be Shy" לאחד מעשרת האלבומים הטובים של השנה ב-2002.
גם בארץ, באופן די מפתיע, זכה נובלמן להצלחה לא קטנה, ואף השתחל לפלייליסט של גלגל"צ, אבל הסגנון הייחודי והלא מתפשר, ואולי השפה האנגלית שבה המשיך להקליט, הרחיקו אותו מההמונים שלא מבינים כלום. עכשיו, אחרי חמש שנות שתיקה (שבמהלכן העלה, בין השאר, הצגת ילדים מוזיקלית בכיכוב ברווז), נובלמן משחרר את הסינגל הראשון שלו בעברית אי פעם (שמו, כאמור, "כל יום משתנה) - סנונית ראשונה מתוך אלבום שלם בעברית שייצא במהלך 2013 - וזו סיבה מספיק טובה להרים לו טלפון למשרד.
תגיד, שי, המעבר שלך לעברית מגיע מתוך איזושהי התפכחות? ויתור על חלום?
"אני מאוד נאמן לאמת שלי ולאינסטינקטים שלי. כשהתחלתי ליצור גרתי באנגליה, היה לי טבעי ליצור באנגלית, והמזל גם האיר לי פנים עם זה. עכשיו אני כבר לא גר שם, אני גר בארץ, התיישבתי, והדבר הטבעי ביותר בשבילי זה ליצור בעברית. שמע, אני לא שאקירה. אף אחד לא בא אליי ואומר לי 'עכשיו תוציא סינגל בספרדית ועכשיו תוציא סינגל באנגלית'. בשבילי, ליצור את האלבום החדש בעברית היה כמו לגלות עולם חדש שתמיד היה לידי אבל אף פעם לא נגעתי בו. פתאום, כשהתחלתי לשחק עם העברית, הרגשתי שאני נהנה מזה יותר ויותר. חיפשתי את הצליל הייחודי שלי בשפה הזאת. האמת היא שאף פעם לא שמעתי יותר מדי מוזיקה ישראלית והגעתי לעבודה על האלבום בלי ההשפעות הרגילות של שלום חנוך או אהוד בנאי - אבל אני חושב שזה דווקא עזר לי למצוא את הצליל שלי. בכלל, רק בזמן האחרון גיליתי, למשל, את האלבום של הנשמות הטהורות ואמרתי 'וואו, איזה תקליט מדהים - והוא בעברית'".
עושה רושם שהשיר החדש שלך מכוון למיינסטרים.
"האמת? אני לא מרגיש שזה יותר מיינסטרים, אבל אין ספק שעברתי שינוי בארבע השנים האחרונות. בסיבוב ההופעות האחרון שלי, שהיה ב-2008, באירופה, עדיין הייתי עם ההרכב הישן שלי, כולל גבע אלון, אבל כשחזרנו לארץ התפרקנו, כל אחד הלך לכיוון שלו, ובשלב מסוים קמתי בבוקר ולא זיהיתי את עצמי במראה".
מה זאת אומרת? למה?
"תראה, עברתי לא רק שינויים פיזיים, של קמטים וכאלה, אלא גם שינויים פנימיים. הרגשתי שאני נפרד מאיזה... לא יודע, נקרא לזה רוח נעורים, וזה גם מה שאני מדבר עליו בשיר החדש. זה שיר פרידה מפרק מסוים ויש בו אופטימיות לגבי הפרק החדש. מתרחש אצלי שינוי וזה טוב. גם אצל אמנים שאני אוהב אני רוצה לראות התפתחות. דווקא מבחינת הלחן זה שיר מאוד יוצא דופן, כי כל שאר האלבום מאוד פסיכדלי, גם ברמת ההפקה וגם ברמת הטקסטים".
אתה עושה בקליפ פרודיה על קונילמל. מאיפה, לכל הרוחות, זה הגיע?
"לאח שלי (התסריטאי דרור נובלמן) היו שני כרטיסים להצגה 'הרשל'ה' עם מייק בורשטיין ויעקב בודו בתיאטרון היידיש. הוא היה אמור ללכת להצגה עם סבא שלי, אבל סבא שלי חלה, הצטנן, אז אני הלכתי במקומו. בסך הכל מייק בורשטיין היה אליל ילדות שלנו. לא רק מהסרטים של קונילמל, אלא גם מפסטיבלי ילדים. הוא היה כוכב ענק אז. בקיצור, היתה הצגה מקסימה, אחריה הלכנו להגיד לו שלום מאחורי הקלעים וככה התחלנו לדבר כמוהו ולשיר איתו שירים שלו. כשסיפרתי את זה ליובל שגב, הבמאי של הקליפ, הוא הציע שנצלם קליפ מחווה לסרטי קונילמל. דיברתי עם מייק והוא אמר שהוא צריך לחזור לארה"ב תוך חמישה ימים, אז התארגנו מהר מאוד, בהפקת גרילה: אני כתבתי את הפתיח והסגיר של הקליפ במטבח, עם הרעיון של שני נערי ישיבה שיוצאים לעיר הגדולה תל אביב, הבאתי את אחי, שקצת נראה כמוני לפני 15 שנה, כדי שישחק איתי, וצילמנו הכל ביום אחד. מבחינתי זו בדיוק הקונטרה למוזיקה המזרחית שמשתלטת עכשיו על כל המסכים בכל הערוצים".
טוב , עכשיו הסתבכת.
"אני לא מפחד מאף אחד. אני מכבד מאוד את המוזיקה הזאת, אבל לא יזיק לתת לה קצת קונטרה".
צפו בקליפ החדש של שי נובלמן "כל יום משתנה"
ומה היית רוצה שיקרה עכשיו עם השיר החדש?
"הייתי רוצה, כמובן, שהוא יהיה להיט היסטרי ושיהיו עוד כמה כאלה אחריו. אני חושב שהאלבום הזה, כמכלול, הוא הישג, באמת. אין לי ספק שהמון אנשים יאהבו אותו. הוא נותן תחושה של אלבום שהוקלט בישראל ב-1972 ועכשיו התגלה באיזה מרתף מאובק".
אתה מפרגן לעצמך. יפה.
"כן. מה יש? אתה יודע, האנגלים הרבה יותר מרשים לעצמם להגיד על אלבומים שלהם שהם מאסטרפיס. אז מה אני אגיד? שזה אלבום לא רע? לא, אני חושב שהוא נפלא".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם