יומניה הסודיים של מרילין מונרו
כחמישים שנה אחרי מותה של מרילין מונרו התגלו שני ארגזים ובהם היומנים האישיים שלה. "הלוואי שהייתי מתה", כתבה בדיכאונה הכוכבת שזרחה בשמי הקולנוע - וכבתה הרבה יותר מדי מוקדם
לפני כשנתיים נמצאו בחלל אחסון שני ארגזים המכילים את מסמכיה האישיים של מונרו: קטעי יומן, מכתבים ושירים שעד אז לא התפרסמו. ביום חמישי ייצא לקולנוע הסרט "באהבה, מרילין", שבו מקריאים שחקנים קטעים נבחרים מיומניה של מונרו, המשתלבים בראיונות ובקטעי וידיאו או שמע ישנים, ויחד יוצרים את הפסיפס של חייה. ב-5 באוגוסט 1962 נמצאה מונרו במיטתה ללא רוח חיים, ככל הנראה לאחר שהתאבדה. 50 שנה לאחר מכן אנו יכולים להבין מיומניה עד כמה היתה חסרת ביטחון, מדוכאת ומכורה לגלולות הרגעה. מסע מרתק בזיכרון.
"ערכנו חזרות על הסצנה הראשונה בהשתתפותי ואז התחלתי את הסצנה. התפללתי בשקט שזו תהיה נקודת ההתחלה שלי ושאחריה אוכל להפוך לשחקנית קולנוע. וכך התנהלה הסצנה הראשונה בהשתתפותי:
"עליי לעשות מאמץ ולבצע את הדברים הבאים: א. לטפל בעצמי, הן מבחינה אישית והן מבחינה גופנית. ב. להתעמל. לנסות למצוא מישהו שילמד אותי מחול ופיתוח גוף. ג. להירשם לפחות לשיעור ספרות אחד באוניברסיטה, אם אפשר. ד. להמשיך להביט סביבי, אך לעשות זאת בקפידה רבה יותר. לבחון פרטים נוספים מלבדי, את הכל, ולהעריך כל דבר בזכות מה שהוא".
"לא איענש בשל כך, או לא אזכה לאהבה, או אחשוש מכך שאיברי המין שלי חשופים לעיני כל. כעת הם מוכרים לכולם, אז מה? כל חלק מגופי שייך לי".
"לכל הרוחות, הלוואי שהייתי מתה, חסרת קיום לחלוטין, מתפוגגת מן העולם הזה, מ. . . כל מקום, אך כיצד אעשה זאת? יש גשרים בכל מקום. גשר ברוקלין. . . לא , לא. לא גשר ברוקלין מפני ש. . . אבל אני. . . אני אוהבת את הגשר הזה. הכל נראה יפה כל כך ממרומו והאוויר צלול כל כך. אני חשה שלווה כשאני חוצה אותו למרות המכוניות ששועטות מתחתיי. אם כך. . . איאלץ למצוא לי גשר אחר, גשר מכוער ששום נוף לא נשקף ממנו. הבעיה היא שכל הגשרים מוצאים חן בעיניי. הבעיה היא שמעולם לא ראיתי גשר מכוער".
"לבשתי שמלה לבנה ללא שרוולים. היא היתה דקיקה ומתנפנפת. כשהרכבת התחתית חלפה מתחת רגלינו, נשלח לעברנו פרץ של אוויר קר. כתוצאה מכך שמלתי התעופפה אל גובה המותניים וחשפה את רגליי ואת התחתונים הלבנים שלבשתי. השעה היתה שתיים או שלוש לפנות בוקר, אך המוני אנשים נאספו במקום. רובם היו גברים שבאורח פלא שמעו על הצילומים שנמשכו אל תוך הלילה. בהתחלה החוויה היתה תמימה ונעימה. . . בילי וויילדר התעקש לצלם את הסצנה שוב ושוב. קהל הגברים לא חדל להריע ולצעוק:'עוד, עוד, מרילין, תראי לנו עוד
'. ג' ו התרגז, בייחוד כשהמצלמות החלו להתמקד ב. . . איבר המין שלי. בעלי לא יכול היה לשאת עוד את השריקות ואת הקריאות מקהל הגברים. זה היה ממש כמו. . . מופע בורלסקה. . . הסצנה נועדה להיות משעשעת, אך היא נהייתה סצנת מין, וג'ו הסתלק מהמקום".
"הבעת מחשבותיי באמצעות הכתיבה גורמת לידיי לרעוד, אבל אני משתוקקת להתבטא. אף שהכלי העצום המכיל את מחשבותיי לא יתרוקן לחלוטין, משקלו יפחת. במה אני מאמינה? מה האמת? אני מאמינה בעצמי, אפילו ברגשותיי השבריריים והחבויים ביותר".
"אני חושבת שאני בודדה מאוד. נפשי סוערת. אני מביטה בעצמי במראה, מצחי מקומט. אם אביט בקפידה רבה יותר, אבחין במה שאיני רוצה לדעת. מתח, עצב, אכזבה. האור בעיניי התעמעם. יש קשר אפל בין שפתיי לגלים תועים בלבה של סערה רוגשת. וקול קורא. . . וקול קורא:' אל תנשקי אותי, אל תשטי בי. אני רקדנית שלא מסוגלת לרקוד'".
"ארתור כותב אליי מדי יום ביומו. אני לא מסוגלת להתרגל לכך שהוא אוהב אותי. אני ממשיכה לחכות לרגע שבו הוא יפסיק לאהוב אותי, אף שאני מקווה שהוא לא יפסיק לעולם. אני טרודה בניסיונותיי להגן על ארתור. אני אוהבת אותו. אני אוהבת אותו לא רק מפני שהוא גבר שאליו אני נמשכת בכל מאודי. הוא גם האדם היחיד שאני בוטחת בו כפי שאני בוטחת בעצמי".
"איש לא גילה אהדה בפיין וויטני והיו לכך השלכות הרסניות. אחרי שסגרו אותי בתא מרוצף לבנים, שנועד למטופלים מדוכאים ומופרעים, הרגשתי כאילו נכנסתי לכלא בעוון פשע שאותו לא ביצעתי. ואז נשאלתי מדוע אני לא מאושרת שם. הכל היה נעול בסוגר ובריח, דברים כמו מנורות, מגירות, חדרי רחצה, ארונות. עניתי:'הייתי צריכה להיות מטורפת כדי להיות מאושרת כאן'.
ביקשו ממני להתרועע עם המטופלים האחרים, להשתתף בפעילויות ריפוי ועיסוק. שאלתי מה עליי לעשות שם. אמרו לי שאוכל לעסוק בתפירה או לשחק דמקה, לשחק בקלפים או אולי אפילו לסרוג. ניסיתי להסביר להם שביום שאעשה את אחד הדברים האלה, באמת יהיה להם עסק עם מטורפת. נשאלתי מדוע חשתי שאני שונה. . . משאר המטופלים, כך הנחתי. החלטתי שאם הם טיפשים עד כדי כך, התשובה שאספק להם מוכרחה להיות פשוטה מאוד. לכן עניתי:'אני פשוט שונה'".
"חיים נועדו כדי שיחיו אותם ומפני שהם קצרים כל כך, אולי קצרים מדי, אולי ארוכים מדי, הדבר היחיד שאני בטוחה בו הוא שהם אינם פשוטים. אך כעת אני רוצה לחיות, ואני מרגישה לפתע. . . לא מבוגרת, לא טרודה בעניינים אחרים מלבד הצורך להגן על עצמי, על חיי, להתפלל בכל לבי, ולומר לעולם. . . שאני בוטחת בו. . . אנא מכם, אל תדברו על אודותיי לאחר מותי± ."
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום סרטים וקולנוע -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם