אסתר המלכה

המיני-אלבום של אסתר רדא משובח, אך משאיר אותך רעב לעוד

עמי פרידמן | 25/1/2013 10:55 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
תגיות: אסתר רדא
השאלה המתבקשת שעולה עם תום ההאזנה לאי.פי הבכורה של אסתר רדא היא - למה לעזאזל זה היה כל כך קצר? 17 דקות וקצת אורך קצר הנגן הזה, בסך הכל ארבעה שירים, שבתומם מותירה הזמרת הצעירה את המאזין מייחל לעוד קצת מהחומר הטוב שזה עתה צרך. מה שנקרא - חצי תאוותו בידו, אבל איזה חצי!
לעוף בלי כנפיים. אסתר רדא בפסטיבל אינדינגב
לעוף בלי כנפיים. אסתר רדא בפסטיבל אינדינגב צילום: גוני ריסקין


במעט יותר מרבע שעה מצליחה רדא לשכנע גם את המפוכחים שבמאזיניה שההייפ והציפייה לא היו לחינם, וכי יש משהו ביוצרת המעניינת הזו, שאת עיקר תהילתה קנו לה עד כה הופעות מרשימות בתיאטרון ("הלהקה", " סדקים בבטון")  ובטלוויזיה ("המיוחדת", " נויורק" ועוד).

ארבע שנים לאחר עלייתו של גל המוטאון רטרו, שהביאו איתן איימי וויינהאוס וחברותיה (היי דאפי, את עוד חיה?), רדא משחקת על המגרש שבין הסול לבלוז, כשהיא מרופדת בנייר פצפץ פופי. בעולם אחר, טוב יותר, רדא היתה יכולה לשיר את נעימת הסרט הבא בסדרת ג'יימס בונד. אלוהים יודע שיש לה את הקול המתאים, וחשוב מכך - כמה קלישאתי - הגרוב הנכון.

"Life Happens",  השיר שפותח את הרביעייה, הוא חתיכת קטע סוחף, שיר פופ מעולה, מהסוג שצריך להישמע גם בתחנות רדיו בחו"ל. לא במקרה הוא מזכיר ברגעים מסוימים את הלהיט "Strong" של רובי וויליאמס. גם לא תהיה זו הגזמה לטעון שהשיר הזה, וגם רוב אלו שבאים אחריו, מתבזבזים על נקודת הלבנט הקטנה שלנו. במקום שבו כל יום "הדבר הבא" מתברר כלא יותר מאקט חביב להופעות מרתף תל אביביות קטנות, רדא היא מבצעת גדולה, כזו המשתלבת בנוף פסטיבלים גדולים.

השיר השני "Monsters", בניגוד ללא מעט דברים שמסתובבים לנו כאן, לא מנסה להיות מיוחד - הוא פשוט כזה. רדא נשמעת כמו חומר למועדון ג'אז אפלולי ומעושן. תורמים לכל האווירה גם כלי הנשיפה המתבקשים, שחלקם מוסיפים לכל הסיפור זווית יהודית לא מובנת מאליה. אחר כך מגיע ,"Anything" שיותר ממזכיר יציאה של הבנות נחמה, אך זו נקודת חולשה מתבקשת באי.פי מוצלח כל כך.

"Could It Be" היא בלדה קטנה ומינורית, לא קורעת לב אמנם - את זה אפשר להשאיר לזמרות מזן אדל, אך אחת שמכריחה אותך להצטנף בעצמך לכמה רגעים. ובכל מקרה, למי יש זמן היום ליותר מכמה רגעים?

לא מפתיע שסאבו וקותי עשו כאן עבודת הפקה יפה. ההפתעה האמיתית שמספקת אסופת השירים הראשונה של רדא (27) היא ההגשה הבוגרת, היכולת לעוף ללא כנפיים ולספק להיטי סיקסטיז שנשמעים כמו להיטי ניינטיז בהגשה עכשווית. בתקופה בה נדמה שגם ה"אינדי" חזר לפרופורציות, נדם מעט ונמצא כעת במצב המתנה לדבר הבא, ייתכן שרדא היא הקול החדש שיספק את מנת הדם הנחוצה לסצנה המנומנמת.



ואולי בעצם כאן טמונה הטרגדיה, בשיוכה של רדא לזרם אלטרנטיבי. כי רדא היא מכונת פופ שרק מחכה למעט שמן, לחיצה קטנה על דוושת הגז יכולה לשחרר אותה מכבלי ההגדרות ולשגר אותה היישר אל הליגה של הגדולים, זו שאסף אבידן דהר לתוכה וריסק את שמשותיה אי אז לפני שש שנים. עכשיו לא קשה לנחש לאיזו זמרת צרודה ומתה ישוו אותה.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום מצעדים וביקורות מוזיקה -
כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...
קבלו עיתון מעריב למשך שבועיים מתנה

עוד ב''מוזיקה''

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים