ביקורת אלבום: שרון מולדאבי רחוק מאוד מימי "גן חיות"
באלבום הסולו הרביעי שלו מזקק שרון מולדאבי את סך כל השפעותיו לכדי טון אחיד והמנוני
"אם אתה חי" הוא אלבום הסולו הרביעי של מולדאבי והוא יוצא כעת, ארבע שנים לאחר "אל תפחד" המצוין. המונח "אלבום התבגרות" נחשב לאם כל קלישאות מבקרי המוזיקה ויש להניח שמולדאבי עצמו, כמבקר מוזיקה מוערך, תהה באיזה שלב בסבב יחסי הציבור של אלבומו החדש ייתקל בהגדרה הזו, שלעיתים רבות משמשת כתבים כדי לתאר תהליך ריסון עצמי של אמן. אך במקרה של "אם אתה חי", על אף כי רוב שמות השירים יותר ממרמזים על תהליך ההתפכחות האנושי שמנבאות השנים, ההתבגרות של יוצרו מתבטאת הפעם דווקא ביכולתו לקרוץ לימי נערות רחוקים.
פתיחה מוצלחת במיוחד עם שיר הנושא של התקליט מהווה עבור המאזין הצהרת כוונות ברורה: מולדאבי בחר הפעם להתרחק ממחוזות השקט והנועם, כמו הולך על לא – בטוח. ניחוחות "ג'ושוע טרי" של יו- 2 הצעירים עולים מכל אקורד בשיר הפתיחה הזה, והן ישובו ויעלו לאורך כל האלבום, במיוחד בקטעים כמו "איך ללכת ממך" היפהפה, מעין "With Or Without You" מעודכן לבעלי לב חלש במיוחד.
"ידיים של איש מאוהב" היא בלדת רוק עדינה המיטיבה לתאר את הקשר הבלתי ניתן להסבר שנוצר בין זוגות בשיא אהבתם, ברגעים בהם החיבה נרקמת אט אט לתלות. גם אם הוא מוגש על מצע אקורדי סכריני מעט, גוון קולו הגברי של מולדאבי מנקה ממנו כל חשד לילדותיות. זהו שיר אהבה בשל, ואם השורש ב.ג.ר ואחיו מופיע כאן יותר מידי פעמים, הרי שזה רק מתבקש: ב"אל הזמן" (מילים: שמשון חלפי) מולדאבי שר: "יצאתי אל פני העולם לנוד/יצאתי למצוא את הזמן האבוד". מיד אחר כך הוא מבכה ילדות אבודה ב"היה פעם ילד", שר "קברתם אותו כדי שלא יראה מי אתם" ובכך קובר חלום אחרון של תמימות. מגמת הפיכחון ממשיכה גם ב"אני חיה", על אף היותו נקודה חלשה יחסית באלבום מוצלח.
על הדרך מספק מספק מולדאבי גם כמה הפתעות, הברורה מכולן גלומה בביצוע ל"אש" של משה פרץ. מולדאבי לוקח כאן שיר פופולארי (ולא מעט סיכון), ומעניק לו אינטרפטציה ארקטיק מאנקיזית חביבה, מצליח להפריך על הדרך כל חשד לשימוש בגימיקים. למרות זאת, עדיין לא מדובר בקטע מוצלח במיוחד או בפרשנות שתגלה בשיר רובד חדש, גם אם ניכר כי מולדאבי ניגש אליו חף מציניות.
רגע לא צפוי נוסף באלבום הוא זה המפגיש אותנו עם "רוח בוקר", אולי המאתגר שבשירי האסופה. טקסט נהיר במיוחד ולא אופייני כלל לסופר ולעיתונאי אודי שרבני, זוכה כאן למעטפת אוריינטלית והופך מיד עם תומו לרצועה שדורשת האזנות נוספות, טעם מוזיקלי נרכש שמצריך השקעה והאזנה מתחייבת יותר.
אולי הרגע המוצלח והמייצג ביותר באלבום הוא זה שמזמן "מחכה לרוח". גם אם שורות כמו "בכל תקווה יש אהבה" משטיחות אותו לפעמים לרמת ההמנון, מדובר כאן ברגע שיא מחייב, מהקטעים שהופכים אלבום יפה למצוין.
באופן מעניין, גם הוא מרפרר לבונו וחבריו האיריים, ואולי יש בכך עדות להלך הרוח ששורה על מולדאבי מודל 2013: במקום בו מצופה ממוזיקאי ומבקר מוזיקאי להוות סך כל השפעותיו, מולדאבי מצליח לזקק אלמנט אחד מספריית הידע המוזיקלי העצומה שלו ובוחר בה להוביל את חלק הארי של יצירתו העדכנית. זו בחירה נטולת ציניות והיא צובעת את הזמן שעבר על מולאדבי באור חיובי, כאומרת: לא רק חספוס יש בו, בזמן. הוא מכיל גם חמלה, חן וכמויות מבוקרות של יופי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם