מארז תרבות: מדור המלצות השבוע של רז ישראלי
בכל שבוע רז ישראלי יספר לכם על הדברים שיעשו לכם את השבוע בטלוויזיה, במוזיקה, ברשת ובכלל. והפעם: "משפחה מודרנית" משיבה את הכבוד לקומדיה ודוד לביא משיב את הכבוד לעצמו
משפחה מודרנית
הסברה המקובלת בשנים האחרונות בכל הנוגע לטלוויזיה אמריקאית היא שכל מה שאיכותי יוצא מרשתות הכבלים, שם מותר להגיד מה שרוצים ולהראות טוסיקים למכביר - לעומת הרשתות המסחריות שמסתירות את האמת כדי לא לעצבן את האוכלוסיה השמרנית והקולנית בארה"ב. סברה נוספת נוגעת להתעלות הדרמות האיכותיות והמושקעות כמו "מד מן" ו"משחקי הכס" על פני הקומדיות. למעשה, מאז פריצת הז'אנר המוקומנטרי (תיעודי - מבויים) עם "המשרד" לפני תשע שנים והכתרת טינה פיי כאלופת הקומדיה בזכות "30 רוק", עומד הז'אנר במקום ואפילו שתי הקומדיות המצוינות לעיל כבר מזמן איבדו את חינן.
"משפחה מודרנית" מוכיחה את ההפך המוחלט וממשיכה לשמור על הניצוץ שהעניק לה 16 פרסי אמי מוצדקים (כולל שלוש זכיות רצופות בפרס הקומדיה הטובה של השנה) גם בעונתה הרביעית שמשודרת כעת ב"יס קומדי". הצלחתה גוברת משנה לשנה לעומת העקומה המדרדרת המקובלת של סדרה שמגיעה לעונתה הרביעית, ולא בכדי. אפשר ומתבקש לייחס זאת לצוות השחקנים המופלא או להשחזת הסגנון המוקומנטרי ששולט בשוק. אך מה שבאמת מציב אותה גבוה מעל לפריים טיים האמריקאי הוא תסריט בועט שלא מפחד לגעת בתכנים לא קונבנציונליים לסיטקום האמריקאי הבנאלי, ובנוסף גם לעשות מהם צחוק.
העונה החדשה של הסדרה מגיעה עם בונוס רציני: עד עכשיו היו לסופיה ורגרה, השחקנית המצחיקה ביותר בסדרה, מתחרים רציניים על תואר הדמות האהובה בדמות אריק סטונסטריט וטיי בורל שמגלמים את קמרון טאקר ופיל דאנפי בהתאמה. אך בעונה הרביעית של הקומדיה דמותה של גלוריה, סטראוטיפ של אשה לטינית יפהפייה וחמת מזג, גונבת את ההצגה ללא כל עוררין באמצעות קו עלילה הריוני במיוחד. עושה רושם שבזכות כך תקטוף השנה גם ורגרה את פרס האמי הנחשק לאחר שלוש מועמדויות רצופות.
סינגל
אדם בן אמיתי – "למה"
מיינסטרים זו לא מילה גסה. נכון, רוב מה שמתקרא 'פופ' היום מריח מתבניתיות צרה, חוסר אמביציה לחדש משהו לעולם ורפטטיביות של תכנים מוזיקליים כמו גם של טקסטים שנשמעים כמו הורכבו מלקסיקון של ילד בן ארבע. אבל יש גם מיינסטרים טוב, שלא סוגר את יוצריו בתבנית צרה או משעמם את המאזין לו, כזה שעושה נעים באוזן בלי לכוון נמוך.
פופ טוב מתחיל במלודיה קליטה אך איכותית,אשר תופסת אותך משמיעה ראשונה מבלי שתהיה דומה מדי לדברים שכבר שמענו. פופ טוב ממשיך עם טקסט שמצליח להעביר רגש, סיטואציה מורכבת או תובנה כלשהי באופן משכנע ועדיין לדבר בגובה העיניים.
הופעה
דוד לביא
רוב הכרטיסים לסיבוב ההופעות הראשון של דוד לביא נמכרו כבר, אבל אם בכל זאת מתאפשר לכם להשיג לעצמכם מקום בקהל אל תפספסו את ההזדמנות. בעוד הוא נתמך ב"טדי הפקות" שגילו אותו לעולם בתוכנית ריאליטי מושמצת (שכבר אי אפשר לחדור בדלתות הרדיו ללא תואר של כבוד כפליט של אחת מהן), לביא לא נכנע לבנאליות.בהופעתו החיה נותן היוצר הצעיר דרור לאישיותו המיוחדת ומהפנט את הקהל בצלילים של צ'לו, גיטרה וקלידים ובביצועים יפהפיים לשירים ישראליים קלאסיים וחומרים מקוריים מעוררי התפעלות.
לפני ביצוע השיר "כולם ידברו על זה", לביא מהפנט את הקהל בצניעות כריזמטית, עם סיפור בריאתו של השיר בברלין. ביטול הופעה מתוכננת של רדיוהד, אותה הזמר מציג כמה שיכול היה להיות אחד מרגעי השיא בחייו, הוביל להסתגרותו בחדר במלון וכתיבת שיר שהלהקה הבריטית בעצמה לא היתה מתביישת להציג לעולם. מעז יצא מתוק, הן כשמדובר באכזבה מביטול הופעה של הלהקה האהובה עליו והן מתוך השתתפות של כישרון אמיתי בריאליטי זול.
קליפ
The Knife - Full Of Fire
לצמד האחים השבדים "דה נייף" הווייה אלקטרונית ייחודית שאין הרבה מקבילות לה בעולם המוזיקה היום. אפשר לטעון שזה אלקטרופופ, להגיד שמדובר באינדי אלקטרוני או בכלל בסינת'פופ מתחדש. אבל אף הגדרה לא קולעת מספיק כדי לאפיין את ההרכב הייחודי הזה, היוצר מוזיקה חותכת שבכל זאת נעים איתה.לעומת תופעות אחרות שלא מסוקרות בהתאם, הצמד גם מוערך במידה ראויה בזכות קאבר של חוזה גונזאלס לשיר "Heartbeats", שהופיע בפרסומת של חברת סוני, כמו גם בשל הצלחתו של האלבום "Silent Shout" מ-2006, שאף קטף את תואר "אלבום השנה" של פיצ'פורק.
למרות זאת, לא נראה שהאחים עצמם שמים יותר מידי זין. קרין דרייר אנדרסון ואולוף דרייד בקושי מתראיינים, ממעיטים בהופעות, מקבלים פרסים אבל לא מגיעים לקחת אותם, חובשים מסיכות בצילומי קידום מכירות ומוציאים קליפים שחופרים בפטישים ובמוזריות קריפיות באופן שמציג אותם כחלק מקובל ובלתי נפרד מהחברה.ועדיין, כשהם מחליטים לעניק לנו קאמבק שלא מתיימר לחדש דבר ובכל זאת עומד בכל הציפיות, זה מרגיש כמו מתנה אמיתית.
שבע שנים לאחר שחרור אלבום המופת מ-2006 ושלוש שנים לאחר אלבום הסולו של קרין תחת השם Fever Ray חוזר ההרכב עם "Full of Fire" מעין גרסת אסיד בוטה ל"Hey Boy, Hey Girl" של הכימיכל בראדרס. זהו שיר צורמני שגורם לעשר דקות לנזול מבלי שנשים לב, מלווה בקליפ שלוקח את האג'נדה המהורהרת של הלהקה ומרחיב את גבולות ההתעסקות בכל מה שקריפי ומוזר לשיאים חדשים (ולראיה - קטע בו נראית אשה שמשתינה באמצע הרחוב בעוד עוברים ושבים חולפים לידה באדישות). עריכת הסרטון כל כך תואמת לרצועה הארוכה ועלילתו כל כך מרתקת, שאפשר לצפות בקליפ שוב ושוב ברצף כאילו היה מדובר בשיר קצר של שתי דקות וחצי.
"Full of Fire" הוא שיר שיש להאזין לו מספר פעמים כדי להבין מה הוא מתיימר לגרום לך להרגיש, אך מרגע שהבנת אתה שבוי בקסמו: קרין מותחת את מסגרת הכשרון הווקאלי המחוספס שלה לרמת חרחור של ממש ולחישות חרוכות, אף רגע נתון בשיר הארוך אינו זהה במדויק לרגע אחר בו והקליפ מצליח לחבר את כל החלקים כמו נכתב השיר כפסקול לסרט ולא להפך. גם אם לא מדובר במשהו שאף פעם לא שמעת או ראית, התחושה המתקבלת בהחלט לא דומה לשום דבר סטנדרטי וזו מעלה לא מבוטלת בכלל. האלבום החדש של "דה נייף" יצא באפריל ואין סנונית מתאימה יותר כדי לעורר חשק לעוד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם