כעת זה לא נראה חשוב: חברים מדברים על שמוליק קראוס
לשמוליק קראוס היה כיסא קבוע בחוף בננה ביץ'. אף אחד חוץ ממנו מעולם לא העז לשבת עליו. הכיסא הזה ריק ועצוב עכשיו, ממש כמו הלב של אסי דיין, זוהר לוי, אלי מגן, עופר אקרלינג ועילי בוטנר, שסולחים לו על הכל. פרידה בגובה העיניים
אחרי (כמעט) 20 שנה, שבמהלכן ישב קראוס בקביעות בחוף בננה ביץ', הכיסא הקבוע שלו נשאר אתמול עזוב. "אף אחד לא העז לשבת על הכיסא שלו", מספר נבו דוקטורי, הבעלים, "זה היה הכיסא של שמוליק. בחייו הצעירים הוא היה בן אדם לא קל וחייו היו סוערים, אבל עם השנים, וגם בעקבות מצבו הרפואי, הוא התעדן ונהיה רגוע יחסית. הים הרגיע אותו. אבל אל תטעה: הוא נשאר חסר סבלנות. הוא לא היה מזמין קפה, אלא מצווה בפקודה (מחקה את דיבורו הנוקשה): ' קפה!'. בשנים האחרונות לשמוליק לא היו הרבה חברים. למעשה הייתי אחד מחבריו היחידים. הקשר בינינו נמשך 18 שנה. אצלנו הוא הרגיש בבית. הוא אפילו ביקש שינגנו שירים שלו במסעדה. בתקופה האחרונה הוא התקשה בדיבור, אז דיברנו בעיקר בעיניים. הפעם האחרונה שבה הוא ישב על הכיסא הקבוע שלו היתה בתחילת החודש, יום לפני שהוא התאשפז. כמה עצוב שעכשיו הכיסא של שמוליק מיותם".
לאורך השנים נוצר פער בין האהבה העצומה של הקהל לקלאסיקות האדירות שהשאיר מאחוריו שמוליק קראוס ("רואים רחוק רואים שקוף", " אחרי 20 שנה", " ימי ראשית הקיץ" ועוד ועוד) לבין יחסי האהבה-שנאה לדמותו האלימה והשנויה במחלוקת. "הקהל אהב את השירים שלו אבל לא אהב אותו", אומר אסי דיין, "הוא היה איש קשה לאחרים וקשה לעצמו. יש שני דברים שמשותפים לשמוליק קראוס ולי: שנינו לא היינו מעורבים בחבורת לול המנוולת, ושנינו סבלנו מתופעה די נדירה שבה ברגע שאנחנו מצליחים מאוד, אנחנו מתפרקים לחלוטין. כשאני הצלחתי נכנסתי לדיכאון והתאשפזתי, וכששמוליק הצליח הוא נכנס לאלימות. אנחנו דומים בכך לכמה כוכבים אמריקאים שלא מסוגלים לשאת את העומס החברתי הנדרש מהם, אז הם מורדים, כביכול, בסטטוס קוו ובנורמה החברתית".
קראוס בכלל רצה לגייס את האהדה הציבורית לשיריו גם אליו?
"לא, לא עניין אותו לגייס אהבה אישית. זה לא היה באופיו. אני מספיק מבוגר בשביל לזכור שבתקופת 'החלונות הגבוהים' לא היתה טלוויזיה מסחרית - בניגוד להיום, שכל נאד נפוח הופך לסטאר אם הוא מופיע ב'דה ווייס'. שמוליק קראוס, שהוא גאון במוזיקה, עסק באמת בשירה ולא היה מכונה. בוא אני אספר לך משהו: יום אחד החלטתי שאני רוצה להיות ברמן ב'זיגל'. פתאום בא שמוליק לבר ואומר לי: 'אני רוצה להראות לך מה עושים לבר כשכועסים', ואז הוא הביא מכה והפיל איזה 200 בקבוקים על הרצפה. נו, אחרי אירועים כאלה, מה הפלא שלא אהבו אותו כמו שאוהבים את אייל גולן? אני אהבתי אותו מאוד כמלחין. החיבור שלו עם רוטבליט היה אולטימטיבי, והשיר הכי יפה שלו בעיניי הוא 'סוס עץ'. אגב , רציתי ליצור סדרה המבוססת על משפחת קראוס. בני משפחתו היו מלכי הנגב. זה כבר לא ייצא".
זוהר לוי, שניגן לצד קראוס, בין השאר בחלונות הגבוהים, מסכים עם טענתו של דיין בנוגע לכך שאנשים אהבו את השירים של קראוס הרבה יותר משאהבו אותו. "הסיבה לכך היא הניגודיות שהיתה בתוכו", הוא אומר, "שמוליק היה מצד אחד איש מאוד אלים שכולם פחדו ממנו, ומצד שני הוא כתב שירים עדינים ונאיביים כמו ילד. המתח הפנימי הזה, בין המבוגר האלים לילד הרגיש, הטריף אותו. למרות העימותים שהיו בינינו התעצבתי לשמוע על מותו. חבל לי עליו. חשבתי שהוא יצליח להחזיק מעמד, כי הוא היה בן אדם חזק".
בשנות השבעים אף אחד לא ממש הבין מה עובר על קראוס במונחים פסיכולוגיים. "עוד לא ידעו לנתח את המחלה הנפשית של שמוליק", אומר המוזיקאי אלי מגן, שהיה בן בית אצל קראוס וג'וזי כץ, וב-1973 אף נכנס לנעליו של אריק איינשטיין כזמר בחלונות הגבוהים, בגלגולם השני. "שמוליק היה במלחמה עם עצמו. מעבר לזה שהוא נהג באלימות כלפי אחרים, הסובל העיקרי מהמלחמות הפנימיות שלו היה הוא עצמו. במשך הזמן זה נהיה יותר ויותר קיצוני. אני לא אשכח איך בתקופת החלונות הגבוהים נסענו לירושלים ושמוליק החליט לפתע שהוא שמואל הנביא - ברצינות גמורה, לא בצחוק - וכך בילינו את הלילה בהר ליד ירושלים. הוא היה אז בתקופה לא קלה, נתקף בשיגעון הנבואה, רגע של טירוף. מצד שני אני זוכר גם נסיעה אחרת לירושלים, לרגל הופעתנו בפסטיבל שירי הילדים שבו שרנו את 'אלישבע מה נחמדת' של מרים ילן שטקליס. נסענו אליה הביתה, והיית צריך לראות איך היא אהבה את שמוליק. פתאום הוא הפך לילד קטן לידה. הוא כל כך אהב אותה והיה כל כך עדין איתה. זה היה שמוליק אחר. לשמוליק היתה נשמה של יוצר, גם אם הוא לא היה מוזיקאי מלומד. אני מאוד אתגעגע אליו".
"אני לא יודע למה לא היתה התאמה בין האהבה לשיריו לאהבה אליו כדמות", אומר עילי בוטנר, שהיה הגיטריסט של קראוס במשך שנים לא מעטות. "מי שהכיר אותו באמת אהב אותו, כי שמוליק היה אדם עם לב גדול באמת. אדם שרגיש מאוד לאנשים חלשים שנמצאים טיפה בשוליים. היית רואה איך הלב שלו מתמלא ברצון לעזרה. אני למשל נשארתי לישון אצלו כמה וכמה פעמים כשנגמרו האוטובוסים ועוד לא היה לי רישיון. הוא לקח אותי איתו לכל מקום. היתה פעם תוכנית טלוויזיה של יאיר לפיד בערוץ 1. על הבמה היו שלושה גיטריסטים גדולים. זאת אומרת, לא צריך עוד גיטריסט, בטח לא ילד בן 17 שאף אחד לא יודע מיהו - אבל שמוליק התעקש שאני אנגן גם. הוא באמת היה אדם מקסים".
"כשאנשים מסביבי שמעו שאני עומד לעבוד עם שמוליק קראוס באולפן שלי הם אמרו לי: 'אתה משוגע? אתה רוצה לחטוף מכות? אתה רוצה שהוא ישבור לך את האולפן?'", מוסיף המוזיקאי עופר אקרלינג, שותף בהפקת אלבומו המקורי האחרון של קראוס ובעל האולפן שבו הוקלט האלבום. "בכל זאת עבדתי עם שמוליק במשך חצי שנה ולא נתקלתי בשום דבר שאנשים תיארו לפני כן בעיתונים. ההסבר שלי לכך הוא שהיתה סביבו קבוצה שנתנה לו המון כבוד ואהבה. בסיטואציה נוחה הוא לא יכול היה להתנהג אחרת. בסיטואציות אחרות, שלא הייתי עד להם, אם היה איזה עיוות בסביבתו, אז מיד חל בו פיצוץ אטומי. שמוליק היה רגיש מאוד לסביבה שלו. לא פעם קלטתי אותו יושב איתנו בחדר הקונטרול באולפן, ובאותו זמן יודע בדיוק מה קורה במשרדים באולפן ובמסעדה ממול. עד שלשום היה לי חלום שאפגוש אותו שוב באולפן, אבל בין החלום והמציאות המרחק לפעמים רב. ועדיין, אני מאמין שקראוס עוד יחזור".
מה זאת אומרת? אתה מאמין שהוא עוד ישוב, כמאמר הלהיט שהלחין "בלדה לעוזב קיבוץ" ?
"בהחלט. סיימנו את העבודה על הרקוויאם המדהים של האלבום האחרון שלו לתוך עידן תוכניות הריאליטי. ברגע שהאופנה של הריאליטי תעבור, אנשים ירגישו שוב כמיהה לאמנות - ואז שמוליק יחזור בגדול. המורשת שלו עוד תתקמבק".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם