חיים שכאלה
רשת בי-בי-סי הכתירה אותן בתואר "הקול של 2013", ערוץ אם-טי-וי כלל אותן ברשימת תשע ההבטחות המוזיקליות הגדולות ביותר של השנה ו"ממפורד אנד סאנס" מופיעה איתן דרך קבע. הכירו את "חיים" - להקת רוק המורכבת משלוש אחיות ישראליות שעומדות לכבוש את העולם. וכל זה בניצוחו של אבא, מוטי חיים, שחקן מכבי יפו לשעבר, ומי שלימד את הילדות לנגן בתופים מאז שלמדו ללכת
בחודש האחרון חולקת להקת הרוק המצליחה את הבמה עם בנות להקת "חיים", על תקן להקת חימום. לא פעם הם מזמינים אותן לבמה לביצוע משותף של שיר או שניים. האחיות אסתי (26), דניאל (24) ואלונה (21) חיים מגיבות להזמנה בהנהון אגבי של מי שכבר מזמן הפסיקו להתרגש מגודל המעמד. על שולחן בפינת החדר שהוקצה להן מאחורי הקלעים מונחים בקבוקי מים, סנדוויצ'ים, פלטת פירות, פלטת סלטים, חטיפים וקופסה גדולה של חומוס. קלסיקה ישראלית.
בחודשים האחרונים שלוש הבנות הישראליות לא יורדות מהבמה. הרזומה שלהן כולל הופעות חימום לכמה מהשמות הגדולים ביותר בתעשיית המוזיקה העולמית כיום. רק לפני שלושה חודשים יצאו לסיבוב הופעות עם "פלורנס אנד דה מאשין", ובחודש האחרון הן צמודות לממפורד אנד סאנס. בין לבין הספיקו להופיע גם עם כוכבת הפופ קשה (שלהיטה "טיק טוק" שיגע את המדינה), והצליחו לקבע את מעמדן בעולם המוסיקה כשחתמו בחודש יוני שעבר על חוזה עם חברת התקליטים הבריטית "Polydor". רשת בי-בי-סי דירגה אותן בתחילת השנה במקום הראשון ברשימת ההבטחות הגדולות ביותר של תעשיית המוזיקה לשנה הקרובה.
ההופעה מול קהל של 25 אלף מעריצים מסתיימת. הבנות שבות לחדר מלאות אנרגיות. הן לא מפסיקות לזוז, נעות ממקום למקום בצעדי ריצה קלים. סוכנים, יחצנים, חברים וגורמים בתעשייה לא מפסיקים להיכנס ולצאת מהחדר. "העובדה שלהקות ענקיות כמו פלורנס אנד דה מאשין וממפורד אנד סאנס הזמינו אותנו להופיע איתן היא המחמאה הכי גדולה שיכולנו לקבל", אומרת אלונה. "בשני המקרים הם פנו אלינו. הם רצו שנופיע בפני המעריצים שלהם, כי הם מאמינים במוזיקה שלנו ובמה שאנחנו עושות. זה עדיין לא נתפס מבחינתי. כשאנחנו בסיבוב הופעות אנחנו עסוקות בעיקר בהופעה הבאה, אבל לפעמים אני עוצרת לחשוב על זה לרגע ואני אומרת לעצמי, אלוהים אדירים, ילדים בגילי עדיין לומדים בקולג', חושבים מה הם רוצים לעשות בחיים, ואני בגיל 21 מנגנת עם פלורנס אנד דה מאשין וממפורד אנד סאנס".
מה לגבי שם הלהקה? בתור מי שבשם שלו יש ח' אני יודע שאתן מציבות אתגר לא פשוט לאמריקני הממוצע. לא חשבתן לבחור שם אחר, שפחות מסגיר את הזהות הישראלית שלכן?
אסתי: "בשלב מסוים חשבנו על שם אחר. עלו לנו בראש מיליון שמות אחרים, אבל בסופו של דבר אלה אנחנו, ואנחנו גאות בכך. אנשים ששמעו את השם שלנו בפעם הראשונה חשבו שאנחנו נקראות על שם השחקן קורי היים (Corey Haim, שחקן יהודי ממוצא קנדי שהלך לעולמו לפני שנתיים וחצי כתוצאה ממנת יתר, צ"י). אבל השורה התחתונה היא שאנחנו גאות במי שאנחנו ואין לנו כוונה להסתיר את הרקע והזהות שלנו".
מגיל צעיר התעניינו האחיות במוזיקה ובשירה. אחד הרגעים שזכורים לאסתי, הצלע המבוגרת מבין השלוש, הוא ההופעה המשותפת עם מרגלית צנעני. הרגע המכונן התרחש לפני 20 שנה. "הייתי אז בת חמש, ודוד שלנו לקח אותנו להופעה של מרגול בחולון", היא נזכרת. "באמצע ההופעה היא אמרה שכל הילדים שרוצים לרקוד מוזמנים לעלות על הבמה, ואף אחד לא עלה חוץ ממני. רצתי לבמה בהתלהבות, ואני זוכרת שמישהו מהצוות שלה הרים אותי למעלה. זו הייתה תחושה מדהימה. רקדתי איתה על הבמה. זמן קצר קודם לכן למדתי לעשות גלגלונים, אז עשיתי סלטות על הבמה, ובכל פעם אנשים בקהל מחאו כפיים בהתלהבות. באותו רגע היה לי ברור שהדבר היחיד שאני רוצה לעשות בחיים שלי הוא להיות על הבמה".
על החגיגה משגיח מהצד מוטי חיים: קצת מנטור, קצת מנהל אישי, קצת יועץ מוזיקלי וכל הזמן אבא. האיש שלימד אותן לנגן עוד לפני שידעו לקרוא, ושהפך את הבמה לחלק בלתי נפרד מחוויית ההתבגרות שלהן. האב המסור נוסע איתן מהופעה להופעה וטס ממדינה למדינה. כשצריך הוא גם סוחב את הגיטרות מהבמה לחדר שמאחורי הקלעים. השהייה הצפופה ביחד, בשילוב האופי התוסס של הבנות, יוצרים בינן לבין האב דינמיקה ופתיחות שיכולות לעורר בצופה מן הצד התפעלות ומבוכה בו זמנית. הן מדברות לידו בחופשיות, שותות, מפלרטטות ולא מפסיקות לחגוג לרגע. הוא, מצדו, מקבל הכול באהבה, ובעיקר בגאווה של מי שיודע שבנותיו הגשימו את החלום שעד לפני שלושים שנה היה חלומו שלו.
מוטי, או בגרסה הישראלית מרדכי, שווה כתבה בפני עצמו. מסלול חייו עובר בכל התחנות שהיו אמורות להפוך אותו לידוען לא קטן. "אני הבולגרי האולטימטיבי", הוא מצהיר, וממהר להסביר: "גדלתי ביפו בשדרות ירושלים, שיחקתי במכבי יפו מגיל עשר ובהמשך הייתי שחקן הרכב בקבוצה הבוגרת. במקביל הייתי חבר במקהלת צדיקוב. אין יותר בולגרי מזה".
איזה שחקן היית?
"הייתי קשר דפנסיבי עוד לפני שהמונח הזה היה קיים בארץ. הייתי שחקן מרכז השדה הכי טוב בארץ בין 1973 ל-1976. הכדורגל אז היה החיים שלי. הייתה לנו הקבוצה הכי טובה בהיסטוריה של מכבי יפו, עם עונת השיא בעונת 77'-76', כשסיימנו את העונה במקום השני, שלוש נקודות מתחת למכבי תל אביב".
למרבית אוהדי הכדורגל הצעירים מכבי יפו היא לא יותר מזיכרון רחוק, אפיזודה חולפת בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי. אלא שאז, בשנות ה-70, ידעה הקבוצה לא מעט רגעים היסטוריים, שחיים היה שותף להם. בשנת השיא של 1977 הפכה הקבוצה באופן רשמי מהבת החורגת של תל אביב למי שלא מתביישת להסתכל ליריבות העירוניות בלבן של העיניים. למעשה היא קיבעה את מעמדה כמועמדת ראויה לתואר, כשניצחה את האלופה החדשה בשני המפגשים היחידים שנערכו ביניהן בעונה ההיא.
"לעולם לא אשכח שב-1977 שיחקנו באינטרטוטו נגד קבוצה יוגוסלבית, ויבודינה", משחזר חיים. "האינטרטוטו היה הגביע האירופי היחיד שיכולנו להשתתף בו באותה תקופה. הייתה בעיטת עונשין לטובת היוגוסלבים, מוצי ליאון קפץ פעם אחת לפני הבעיטה, והשופט הזהיר אותו. אחר כך הוא קפץ פעם שנייה, השופט הוציא לו אדום. מוצי לא היה מוכן לרדת מהמגרש. אני זוכר שהשופט הזהיר אותו שאם הוא לא יורד הוא מפוצץ את המשחק, וזה בדיוק מה שקרה. המשחק פוצץ. בקהל הגיבו בקריאות בוז, ואני זוכר שהיו שם לא מעט מוסלמים שגם הגיבו בזעם ".
אלא שההצלחה לא האריכה ימים, כשלאחר לא מעט עונות של דשדוש במרכז הטבלה סיימה יפו את הפרק שלה בליגה הלאומית. בעונות 98'-99' ירדה הקבוצה לליגת המשנה. הדבר הפיל את הקבוצה לקרשים: היא נקלעה לחובות, והתפרקה שנה לאחר מכן. במקביל המשיך חיים לפתח את החצי השני בזהות הבולגרית שלו כמתופף במקהלת צדיקוב. "הופעתי עם אושיק לוי וששי קשת. הוא ואשתו, יונה אליאן, היו באים לעודד אותי במשחקים של מכבי יפו. עם מי לא ניגנתי? עם עירית ענבי, חני נחמיאס. הופענו בכל העולם. ברומניה, קפריסין".
את השנים ביפו הוא מתאר כ"תקופה הכי מאושרת שיכולה להיות". שילוב של בוהמיין וכדורגלן בחבילה אחת. אף על פי כן, זמן קצר לאחר סיום השירות הצבאי הוא עזב את הארץ בפעם הראשונה. "אחרי שלוש שנים בלהקה צבאית אמרתי לעצמי, 'כמה כבר אני יכול לתופף בארץ'", הוא נזכר. "הופעתי עם כל האמנים בארץ, רציתי להתאוורר, לצאת החוצה. ואז הגיעה ההצעה ממכבי לוס אנג'לס. הם הגיעו אליי דרך כתב של אחד העיתונים בארץ. זאת הייתה קבוצה חצי מקצוענית, פחות רצינית ממכבי יפו, שלושה אימונים בשבוע. בשאר הזמן עבדתי בכל עבודה שאתה יכול לחשוב עליה, כולל בחברת שרברבות של בעלי הקבוצה".
אחרי שנתיים חזר למכבי יפו. "חזרתי לקבוצה, שיחקתי כמה שנים ובגיל 26 עברתי ללוס אנג' לס. רציתי להתפתח מבחינה אישית, לפתוח עסק, ללמוד, להקים משפחה. אני ואשתי דונה הקמנו יחד חברת נדל"ן. אבל המוזיקה תמיד הייתה חלק מהבית ".
מתי הגיע הרעיון לפתח את הצד המוזיקלי שלך?
"אשתי מנגנת בגיטרה והיא זמרת מדהימה, כך שהמוזיקה תמיד הייתה בבית. בשלב מסוים החלטנו להקים להקה יחד עם זוג חברים, וקראנו לה 'בומרנג'. הופענו בקלאבמד בכל העולם. זו הייתה דרך טובה לקבל חופשות חינם בכל העולם, והבנות היו נוסעות איתנו לכל ההופעות".
מתי החלטת לצרף את הבנות ללהקה?
"באחד הימים היה לנו תאקל עם הזוג השני. היה איזה שיר שהם רצו לשיר ואני לא הסכמתי, ומפה לשם היה פיצוץ. כשחזרנו הביתה אמרתי לאשתי שאנחנו מקימים להקה עם הבנות. אלונה הייתה אז בת שש, דניאל בת תשע ואסתי בת 11. ממילא היו לנו בבית כל הכלים, והן היו באות איתנו לכל ההופעות שלנו. יש לי אולפן הקלטות בבית, והילדות גדלו על הביטלס, הן היו מנגנות על תופים מאז שהן למדו ללכת. באותו שבוע התחלתי להביא להן מורים פעם בשבוע: מורים לפסנתר, פיתוח קול, גיטרה בס".
איך קבעת על איזה כלי כל אחת תנגן?
"בחרתי את הכלים לפי המבנה הגופני שלהן. אסתי הייתה אז הכי גדולה, אז הבאתי לה את הגיטרה בס, שהיא הכי כבדה. דניאל הייתה בינונית, אז הבאתי לה גיטרה רגילה. אלונה הייתה רק בת ארבע, אז היא ניגנה על הפסנתר. לימדתי את כולן לתופף בתופים".
איך מסבירים לילדה בת תשע שמעכשיו היא חלק מלהקה עם אבא ואמא?
"אני זוכרת בבירור שיום אחד הוא אסף אותי מבית הספר ואמר לי באוטו 'קניתי לך גיטרה חשמלית'", נזכרת דניאל, האחות האמצעית, הסולנית הראשית בלהקה, שחיברה את רוב שיריה. "הוא סיפר לי על הגיטרה החדשה, ואני חשבתי שזה בעיקר מגניב. ואז הוא התחיל לאט-לאט, צעד-צעד. בהתחלה הוא היה אומר לי,'למה שלא תלמדי לנגן את השיר הזה עם המורה?' אז למדתי, ואחרי שידעתי לנגן אותו הוא אמר,'למה שלא אלווה אותך עם התופים?' והוא הצטרף על התופים. מפה לשם, ככה זה התחיל".
שנתיים לאחר מכן עלתה להקת Rockinhaim על הבמה בפעם הראשונה. "זה היה שנתיים אחרי שהתחלנו לנגן ביחד", משחזרת דניאל. "אבא ארגן את ההופעה הראשונה. אני זוכרת שהם הזמינו את המורה שלי בכיתה ה' שתבוא לראות. זה היה במסעדה בלוס אנג'לס, עם כל מיני אנשים שיכורים בקהל".
אלונה : "בשלב מסוים בהופעה דניאל עשתה סולו של סנטנה ומישהי בקהל צעקה,'זה מטורף, זה לא אמיתי, הן בכלל לא מנגנות'".
דניאל : "אצל אבא לא היו משחקים. היינו אוכלים ארוחת ערב ואחר כך כולנו היינו מנגנים בסלון - אבל כשהיו הופעות אבא היה לוקח אותן ברצינות מטורפת. לפני כל הופעה הוא דרש שנתאמן במשך שלושה חודשים. בכל סוף שבוע היינו עושים חזרות לקראת ההופעה. הוא רצה שנתאמץ, שניקח את זה ברצינות".
לא היה קצת מביך בתור ילדות מתבגרות לעלות על אותה במה עם אבא ואמא?
אלונה: "בכלל לא. זה היה מרגש. ראינו אותם מנגנים מגיל צעיר, הם היו מנגנים את הביטלס והרולינג סטונס. אהבנו את זה. זה היה הדבר הכי יפה שיש. גדלנו עם המוזיקה בבית. אמא הייתה מנגנת גיטרה ושרה ג'וני מיטשל, ואבא היה מנגן פאנק וסלסה. הם גם אהבו דיסקו, והיו מקשיבים לדיסקו ורוקדים יחד במטבח. המוזיקה תמיד הייתה סביבנו".
שמונה שנים החזיק ההרכב המשפחתי מעמד. רגעי השיא נעו בין הופעה בבית ספר להופעה בכנסייה מקומית. "עשינו הכל למטרות צדקה", מדגיש מוטי. "הופענו במרכזים קהילתיים, בירידים. היה לי חשוב ללמד את הבנות לתת לקהילה. בשום שלב זה לא היה בשביל הכסף".
אלא שלכישרון דינמיקה משלו, ובמקביל פיתחה כל אחת מהאחיות קריירה עצמאית. מי שפרצה ראשונה קדימה היא דניאל, שעוד לפני שסיימה תיכון הפכה לחלק רשמי מהתזמורת שמלווה את סיבוב ההופעות של הזמרת ג'ני לואיס, מלכת האינדי האמריקנית. כמה חודשים לאחר מכן עברה דניאל לנגן עם ג'וליאן קזנבלנקס, סולן להקת הסטרוקטס, ודילגה משם לתפקיד נגנית בסיבוב ההופעות של הראפר המפורסם סי-לו גרין.
לפני שש שנים, כשדניאל מנגנת לצד כמה מהשמות הגדולים בתעשייה, אסתי משלימה תואר ראשון בהיסטוריה של המוזיקה באוניברסיטת קליפורניה ואלונה עוסקת בשיעורי הבית בתיכון, הן מחליטות בעצה אחת עם ההורים לפרק את ההרכב המשפחתי Rockinhaim ולהקים את "חיים". את הסינגל הראשון שלהן הוציאו לפני שלוש שנים, ובחודשים הקרובים הן צפויות לשחרר את אלבום הבכורה.
את ההצלחה של "חיים" קשה לאמוד במספרים.
מספר האנשים שבפניהם הופיעו, מספר הלהקות שאיתן ניגנו, 1.7 מיליון הצפיות ביוטיוב לשירן "Forever" - כל אלה לא מספרים באמת את סיפורה של הלהקה, שנחשבת בעיני מבקרי מוזיקה רבים לאחת מהמבטיחות בתעשיית המוזיקה העולמית, דווקא בעידן שכוכבים דורכים ונופלים בדרך כלל בתוכניות ראליטי למיניהן. באם-טי-וי, האורים והתומים של תעשיית המוזיקה העולמית, כללו את הלהקה ברשימת תשע ההבטחות המוזיקליות הגדולות ביותר של השנה הנוכחית. "במשך חמש השנים האחרונות, רשימת הכישרונות החדשים של אם-טי-וי זיהתה כמה מהכוכבים הבינלאומיים הגדולים ביותר, כמו ג'סטין ביבר, ליידי גאגא ולנה דל ריי", נכתב באתר הערוץ. "פאנל המומחים שלנו הרכיב רשימה של תשעה זמרים ולהקות שלדעתם יכו גלים בשנת 2013", נכתב בפתיח לרשימה שכללה גם את שלוש האחיות לבית חיים.
ואם זה לא מספיק, רשת בי-בי-סי היוקרתית החליטה לפני כחודש לבחור ב"חיים" ל"קול של שנת 2013". הבחירה המסורתית (ב-11 השנים האחרונות) מציבה את הלהקה בחברתם של כמה מהשמות הגדולים ביותר בתעשייה, כולל ג'סי ג' יי (שבגיל 24 מכרה כ-12 מיליון עותקים מאלבומיה והיא נחשבת לאחת הכוכבות הגדולות בבריטניה), הזמר הבריטי ממוצא לבנוני מיקה (שאלבום הבכורה שהוציא לפני חמש שנים מכר יותר משישה מיליון עותקים) ואדל, שבאמת אין צורך להרחיב עליה.
"ללהקת 'חיים' יש תשוקה בלתי מתנצלת למוזיקה שמתפרצת מהשירים שלהן", כותב שדר המוזיקה הראשי של הרשת, יו סטיבנס, בדברי ההסבר לבחירה בלהקה. "הן מוזיקאיות מחוננות עם כישרון אמיתי, שמשלב בין תהליך ההתבגרות שלהן במאה ה-21 לכישרון קלסי בכתיבת שירים".
לא פחות מ-213 גורמים בתעשיית המוזיקה השתתפו בבחירת הדבר הגדול הבא של רשת בי-בי-סי, ובהם עורכי מגזינים מוזיקליים, מבקרי מוזיקה, בלוגרים מובילים, די-ג'ייז, מפיקי תוכניות טלוויזיה, מנחי רדיו ועוד. אחד מהם היה עורך מגזין המוזיקה הנחשב אן-אם-אי, מאט וילקינסון, שתיאר את הלהקה כ"בעלת כישרון לכתיבת סינגלים מדהימים. חבורה של קילריות על הבמה, שמשאירות קילומטרים מאחור את מרבית הלהקות החדשות". כדי להבין עד כמה מדובר בבחירה נדירה ומרגשת, מספיק לציין שמדובר בלהקה הראשונה שזוכה בתואר מאז שנת 2004, ובהרכב האמריקני הראשון שזוכה בו מאז אותה שנה.
המחמאות ללהקה מגיעות לא רק מהצד המוזיקלי. מגזין האופנה והלייפסטייל האמריקני "ניילון מגזין" הסביר לקוראיו כי "כשיש הייפ גדול לפני שהפסטיבל מתחיל זה יכול להיות דבר טוב, כי זה אומר שאנשים יודעים מי אתה. מצד שני, זה יכול להתפוצץ לך בפנים אם ההופעה שלך פחות ממדהימה. זה לא המקרה עם להקת 'חיים', שלישיית אחיות שכולם מדברים עליהן ושהצלחתן מרקיעה שחקים".
בהופעה בברוקלין בשבוע שעבר, הדבר המיידי שבולט אצל האחיות הוא הכריזמה. שלוש נערות נאות ועדינות מראה, עם עוצמות ווקליות נדירות שמצליחות לסחוף אחריהן את כל מי שנמצא באולם. שלוש הבנות שגילן הממוצע פחות מ-24, עם קילומטרז' בימתי מכובד וביטחון עצמי נדיר לגילן, מחליפות בין כלי נגינה אחד לאחר ויוצרות הרכב מוזיקלי הגדול בהרבה מסך החברים בו. מאחור, ליד התופים, אפשר למצוא את הגלגל הרביעי, בייבוא חוץ-משפחתי: המתופף דש האטון.
עלה בדעתכן להשתתף בתוכנית ראליטי מוזיקלית? בתוך כמה חודשים הופכים שם מאלמונים לכוכבים, במקום לחרוש את המדינה במאות הופעות.
מוטי: "יכולנו ללכת לשם בקלות. קיבלנו פניות דרך אנשים שמייצגים אותנו, ולא היינו מוכנים לשמוע על זה. יש להן את הדרך שלהן, והן יגיעו לאן שהן רוצות להגיע בזכות עצמן. כשהתחלנו עם הלהקה היה ברור לי מהרגע הראשון לאן כל זה הולך. הן היו מופיעות ורק שלושה אנשים היו באים לשמוע, אבל הן קרעו את התחת. הן שמעו מוזיקה כל החיים ולא הפסיקו להאמין בעצמן".
אתן זוכרות את ההופעה הראשונה של "חיים"?
דניאל : "כן. היא הייתה ב-7.7.7. הבאנו הרבה חברים מהתיכון. אבל בהופעה אחר כך הם כבר לא באו, ובכלל, היו הופעות שהיינו צריכות להתחנן לאנשים שיבואו לשמוע אותנו. היו מקרים שהופענו באולם לפני ארבעה אנשים, כולם לקוחות של ההורים שלנו. עד לפני שנה, באו לשמוע אותנו לכל היותר עשרים אנשים. ככה, במשך ארבע שנים: פעם ארבעה אנשים, פעם עשרה. היו ימים שלא הבנו למה זה קורה לנו. למה אנשים לא באים לשמוע אותנו".
מה היה הרגע הכי גדול שלכן?
אסתי: "לפני שלושה חודשים היינו בדרך לאברדין באנגליה, במסגרת סיבוב ההופעות עם פלורנס אנד דה מאשין. רגע לפני שהגענו לאצטדיון פתחנו את 'רדיו1', תחנת המוזיקה הכי פופולרית בבריטניה, ופתאום הם ניגנו את השיר שלנו. אני זוכרת שאמא התחילה לבכות, וכולנו באוטו לא הפסקנו לצרוח. זה היה רגע שיא. כולם באוטו השתגעו. זה כמו לידה של ילד: במשך חודשים הרגשנו שהנה, זה קורה, כולם אמרו לנו שזה הולך לקרות, אבל באותו רגע הבנו בפעם הראשונה שזה באמת קרה. זה היה שווה הכל".
אמרתן לי שהחלום הכי גדול שלכן זה שיכירו אתכן בארץ.
אלונה: "יש משהו בישראל שאני לא יכולה להסביר. אנרגיה שאתה יכול להרגיש אולי רק בניו יורק. אנרגיה שנכנסת לך לתוך הגוף וזורמת לך בעורקים. כולם שם כל כך שמחים, הכל מהיר, הכל דינמי, אתה רק מגיע לשם ומיד מרגיש בבית. אני תמיד מרגישה שם בנוח. זאת הרגשה שגם אם אתה הולך לאיבוד אתה בטוח".
אסתי : "ישראל היא המשפחה שלי. אני שומעת את המילה ישראל ואני אוטומטית שמחה. ככה גדלנו. הקשבנו למוזיקה ישראלית כל הזמן, וגם גדלתי בשכונה עם המון ישראלים. כשהייתי הולכת לבית הקפה שליד הבית, ושמו את השיר של שרית חדד 'יאללה לך הביתה מוטי', הייתה בטוחה שזה על אבא שלי".
אתן בטח מודעות להיסטוריה העגומה של מרבית להקות הבנים או הבנות, שלא מחזיקות יותר מכמה שנים בודדות.
אסתי: "אנחנו חושבות על זה. אנחנו נהנות ממה שאנחנו עושות ורוצות להמשיך לעשות את זה לנצח. החלום שלנו הוא לקחת את הילדים לסיבוב הופעות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם