יום הולדת 70 לג'ורג' האריסון: תחנות בחייו
ג'ורג' האריסון נחשב למופנם ולשקט שבין חברי הביטלס. אבל מאחורי השקט והסיטאר רעמו מוזות של אדם, בחיפושו המתמיד אחר משמעות. לכבוד יום הולדתו ה-70, עידן בן סימון מסמן תחנות חשובות בחייה של החיפושית הסוערת מכולן
עד אמצע שנות השישים יוצאים הביטלס לאט ובטוח ממתכוני שירי האהבה הקלילים לכיוונים פסיכדליים יותר. האריסון עסוק בתקופה זו בחצי היבשת בלימודי מוזיקה הודית עם המוזיקאי הדגול שהלך השנה לעולמו ראבי שאנקר, איתו פיתח חברות לכל החיים ואף יעיד כי היה הדמות המשפיעה ביותר על חייו. מלבד ל-"Norwegian Wood" המוקדם, האריסון משלב לראשונה נגינת סיטאר רצינית יותר ב - "Love You To" ושנה לאחר מכן ב-"Within You Without You".
במובנים רבים, הסיטאר שאימץ לעצמו האריסון והתוכן הדתי בשיריו הם גם הכרזת עצמאות ראשונה שלו כחיפושית אינדיבידואלית, בין צילם הענק של מקרתני ולנון. הסיטאר של האריסון והטקסט שכתב, המפנה לחיפוש רוחני כעדיף על עוד שיר אהבה תמים, מאותתים להיפים בארה"ב שגם הביטלס נמצאים כעת על הגל הנכון לקראת קיץ האהבה של 67'. יותר מכך, האריסון מנצל את הפופולריות של הביטלס כדי לערוך היכרות ראשונה למערב עם המוזיקה ההודית האקזוטית. שני השירים מתמצתים בקיצור רב את חוקי המוזיקה של הראגה ההודית על פי משנתו של שנקר, ולימים יהפכו את הסיטאר לעוד צבע מקובל שאפשר להוסיף לכל להקת רוק.
תרומתו האחרונה של האריסון לביטלס הייתה השיר "I, Me, Mine". זהו למעשה שיר האולפן המקורי האחרון שהביטלס הקליטו יחד כלהקה. זהו ואלס רוקי עם אלמנט בלוז חזק בשלושה רבעים, כמניין חברי הלהקה שנותרו לטפל בו ערב פירוקם, בזמן שלנון (שממילא כבר פרש מהלהקה) שהה בחופשה עם יוקו בדנמרק והשאיר את שאר החיפושיות לסיים את המלאכה לבדם.
השיר מתאר את המפגש של האריסון בחומת האגו הנוקשה במהלך חיפושיו הרוחניים. בראיה מעט סרקסטית הוא כותב על המלחמה באנוכיות, בעיסוק העצמי ובנכסים החומריים דרך משקפיים של תורות המזרח בהן התעניין. לגבי חבריו בביטלס, השיר מקבל משמעות סמלית נוספת בעצם העובדה ששירם האחרון בהחלט כלהקה פעילה הוא כזה שעוסק במלחמות אגו. כעת נותר איש איש לעצמו, וכל אחד מהחיפושיות ינסה לעמוד על רגליו בכוחות עצמו. האריסון משכלל כבר כאן את האמירה המוזיקלית שלו כחיפוש רוחני מתפתח. חיפוש שעתיד להתפוצץ על הבמה בקריירת סולו, שתפרח מהר רק שנה אחת בלבד לאחר מכן.
לאחר פירוק הביטלס מוציא האריסון את אלבום הסולו הראשון שלו, "All Things Must Pass", שרבים מחשיבים גם כשיא יצירתו. בלי לנון ומקרתני שיאזנו את התמונה, האריסון יכול לשקוע בשילוב מושלם של החיפוש המיסטי אחר אלוהיו ומשמעות הקיום, אך כזה שלא בא על חשבון רוק הגיטרות והחתימה האישית שלו כמוזיקאי. כל זה מתקיים תחת חומות הסאונד של המפיק המיתולוגי, פיל ספקטור.
הלהיט הבולט באלבום המשולש, "My Sweet Lord", מצליח להגדיר את הצהרתו הדתית הפומבית בפזמון קליט אחד, שהולך וצומח מבית לבית עם קולות הרקע הבלתי נשכחים. אולם לא הכל הלך חלק: האריסון נתבע כי העתיק את השיר מלהקת הדו-וואפ הנוסטלגית - ''השיפונס''. השופט החליט כי זו הייתה העתקה ''לא מודעת'' ולך תתווכח עם פזמונים מהתת מודע. הפיתרון הגיע בקניית כל הזכויות של להקת ה"שיפונס" השולית, כולל השיר הסורר – ''He's So Fine''.
ב-1971 מארגן האריסון קונצרט גיוס תרומות למען בעיית הפליטים בעקבות סכסוך בבנגלדש. זהו ללא ספק מקום שעד אז לא דיבר ללב הקהל המערבי, אך עד שחרור האלבום המתעד את ההופעה במדיסון סקוור גארדן, יצליח לעורר מודעות ולגייס סכום גבוה ממה שציפו לו האריסון ושנקר המארגנים.
הקונצרט, שהיה הראשון מסוגו למען מטרה הומניטארית, סלל את הדרך לקונספט הופעות התרומה הענקיות בסגנון Live Aid שיהדהד עשור לאחר מכן. האריסון מצליח לגייס שמות גדולים מהרוק הבריטי והאמריקאי לצד מאסטרים של מוזיקה הודית כמו שנקר ועלי אכבר חאן. לצורך האירוע גויס אפילו בוב דילן, שהתעורר מתרדמת סוף שנות השישים שלו, חזר לעשייה מוזיקלית עם קול שונה לגמרי והפתיע בבחירת ליינאפ שירי מחאה אליהם לא מיהר לחזור באותה תקופה וחלקם לא ביצע לפחות שמונה שנים. בביצוע הבא מנגן האריסון בסופר-גרופ נדיר שכלל בין היתר את רינגו סטאר וחברו הטוב אריק קלפטון, את "While My Guitar Gently Weeps", מהשירים הנוגעים ללב שחיבר אי פעם.
חוקרי ביטלס רבים תוהים על מהות יחסיו של האריסון עם ג'ון לנון לאורך השנים. לנון, שבתחילת הדרך היה המבוגר האחראי בלהקה (בגיל 16 בלבד), לא מיהר לקבל למניין את החבר הצעיר שמקרתני הביא לחזרות, הלוא הוא האריסון הנער. והאריסון עצמו תמיד נקלע בין השילוב הענק של הטקסטים של לנון והפזמונים הפרפקציוניסטים של מקרתני. בהמשך, נדמה שהוא אף תולה את האשמה בפירוק הלהקה בעיקר בלנון, ורבים תהו מדוע מיעט להזכיר אותו כל כך בביוגרפיה ששחרר, כאילו לנון מעולם לא היה קיים. לנון לא היה שם כשהאריסון היה צריך אותו להופעה למען לבנגלדש, וכשכבר היה שם, האריסון לא היה צריך את עזרתו יותר.
יחסיהם של השניים ידעו עליות ומורדות - לעתים עקצו זה את זה דרך ראיונות ולעתים חזרו ליחסים קרובים מאוד, אך הם מעולם לא הצליחו ליישר סופית את ההדורים עד מותו הטראגי של לנון בידי מתנקש. כך או אחרת, באלבום" Somewhere In Enland", אסף האריסון את מקרתני ואישתו לקולות רקע, ואת רינגו על התופים, כדי להקדיש ללנון שיר אחרון בו הוא מודה שמאז ומעולם העריץ אותו.
זה התחיל בארוחה בביתו של דילן בשנות השמונים המאוחרות, בה אירח דילן את האריסון ואת כוכב שנות החמישים רוי אורביסון, בעל הקול המוזהב. אחר כך נזכר האריסון ששכח את הגיטרה בביתו של טום פטי והביא גם אותו לסטודיו הביתי של דילן, שם בישלו ארבעת הדורות של הרוק את האלבום הראשון של ה"טראבלינג ווילבריז", סופר גרופ נדיר בנוף המשמים של הרוק הקלאסי בשנות השמונים.
חמשת חברי הלהקה נרשמו בקרדיט האלבום בשמות המשפחה הבדויים - ''ווילברי", וסיפקו לדור שגדל עליהם מפגש כשרונות מענג במיוחד. על אף שרוח הלהקה הייתה פרוייקט צדדי יחסית, שחבריו פנו אליו מתוך כיף טהור, בראיונות השתעשע האריסון במחשבה איך יראה סיבוב ההופעות של חמשת הכוכבים ( "נוכל לשיר את 'Blowin' In the Wind' ודילן יכול לשיר את 'Somthing'"), אך תכניות אלו נגדעו בעקבות מותו הטראגי של אורביסון, שבועיים בלבד לאחר צאת אלבומם הראשון.
ייתכן שהאריסון, הנוסטלגי מעט באופיו, לא אהב את הנוף המוזיקלי המשתנה סביבו בשנות השמונים. לפרקים ארוכים הוא לקח הפסקה מהקלטות אולפן, והשקיע עצמו בהפקת סרטיהם של חבורת מונטי פייתון האהובה עליו.
לבסוף, יצא האריסון באלבום אולפן האחרון שהקליט עד מותו ושוחרר ב-1987. האריסון מופיע על העטיפה עם גיטרת הגראטץ' המדהימה שרכש ב-1961. בשלב מסוים הוא מסר אותה לחבר ששמר עליה עשרים שנה, ובסגירת מעגל קוסמית חזר האריסון לגיטרה האמריקאית הראשונה שרכש אי פעם.
למרבה האירוניה, הלהיט היחיד שהצליח לצאת מגבולות האלבום הוא כיסוי לשיר "Got My Mind Set On You" של רודי קלארק. האריסון ייזום אחר כך סיבוב הופעות נוסף עם קלפטון ביפן, ואף יעבוד על אלבום חדש שלא הספיק להשלים בחייו.
האריסון הלך לעולמו בעקבות מחלת הסרטן בשנת 2001 ונאסף אל אלוהיו, אותו כל כך ציפה להכיר. אך החיפושית השקטה השאיר אחריו מורשת רועשת במיוחד, בכישרון ובצניעות, באהבה ובמסר רוחני עמוק: גם רוקנ'רול הוא נתיב דתי למשמעות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם