צורה לו: יובל מנדלסון לא מצליח להתבגר
טקסטים חסרי פשר, גיבובי צלילים וקול שמעולם לא היה להיט. האלבום "הצורה הגאומטרית" של יובל מנדלסון לא מצליח להכשיר את השייגעצ
כבר אחרי האזנה ראשונה המחשבות העקשניות האלה מצטברות למסקנה בלתי נמנעת: הצורה הגאומטרית של מנדלסון היא קו ישר לשום מקום. מנדלסון, פעם מנהיג להקת שייגעצ, אחר כך תסריטאי, במאי קליפים וסרטים, שחקן, ועכשיו בדרך מוזיקלית עצמאית עם סרטנים, ניסה להכניס את כל תחומי העניין שלו באלבום הסולו הראשון. כל הרצועות הן למעשה סרטים קצרים בעיבוד לשירים בני שלוש עד שבע דקות, שתמיד נשמעים ארוכים מדי, למרות ובגלל צמצום המילים למינימום הלא הגיוני בעליל. לאחר כמעט שעה, כשמגיעים לסאגה בת שבע הדקות בסוף האלבום, הראש כבר כואב מכדי לנסות ולאסוף את הסבלנות הנחוצה להאזין לדבר הזה. "או ההפך, או ההפך של ההפך, או ההפך הגמור", מזמר הילד שמעולם לא התבגר ולא נותר אלא להסכים לו בהכנעה. רק שיפסיק.
האזנה רצופה לרצף העלילות חסרות הפשר באלבום הזה מעלה תהיות קשות, כגון איך מלחינים אסופת מילים רנדומלית? מה בא קודם - הטקסט או הלחן? מה הקשר בין אסקימוסים באלסקה לחרא שמשמיעים ברדיו הישראלי, לאהבה עם האישה שלך או לסיגריות שאתה מגלגל? אולי בגלל זה הגיטרה העייפה שלו נשמעת כמו קול שני שלא מוסיף דבר ורק נועד ללוות את הסולן? ולמה בכלל לעשות נו-מטאל על ריטלין או פאנק רוק אינפנטילי בהילוך אטי? התשובה היחידה שברורה מאוד אחרי האזנה לאלבום היא לתהייה "למה כואב לי הראש". אה , וגם לשאלה למה התכוון המשורר בשם "הצורה הגאומטרית", שהיא , מתברר, דימוי לאהובתו: "חמור עם שני ראשים, שתי דבשות, ארבע פרסות, בואי נצא לבלות".
כשמנדלסון עשה דברים כאלה בשייגעצ, להקתו מימי התיכון העליזים, אפשר עוד היה להבין שזה מגיע מחבורה שלא התיימרה להיות שום דבר מעבר להרכב נעורים שמורכב מנערים ומדבר לנערים שמתעניינים בעיקר באלכוהול ובסקס. ההגשה של "הצורה הגאומטרית" באצטלה בוגרת מציגה את מנדלסון בריקנותו הפלאית. כל ניסיון לקטלג את המוזיקה שלו נופל בין אג'נדה מרדנית וסתמית של נער בליין לבין 12 סיפורים קצרים חסרי פואנטה. "אסקימוסים באלסקה ואני ברמת גן ובבני ברק לא שמעו על דאודורנט או מזגן"? זהירות , אסוציאטיביות חסרת פואנטה עלולה גם להציג אותך באור גזעני, או מטומטם.
בטוח ישנם אנשים שגיבוב הצלילים המייגע הזה יבוא להם בטוב, שהטקסטים חסרי הפשר האלה יישמעו להם כמו חיבור מילים לגיטימי, שהקול של מנדלסון יישמע להם חמוד כתמיד ושהפקת השתי גיטרות-בס-תופים נטולת היומרות תישמע להם אותנטית ומגניבה. סבבה, נצא מנקודת הנחה שהכוונות היו טובות. אבל מהלימונים האלה אי אפשר לעשות לימונדה. מקסימום חמור עם שני ראשים, או משהו כזה.
"הצורה הגאומטרית", יובל מנדלסון, היי פידליטי
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם