בואי נרקוד: החדש של דיוויד בואי הוא לא סתם אלבום קאמבק
בשקט וללא הייפ מוקדם, דיוויד בואי יצר את אחד האלבומים השלמים והמפתיעים ביותר בתולדותיו, אשר חולש על דמויותיו השונות לאורך השנים
ללא מסע יחצנות מצועצע ובחשאיות מוחלטת אפילו מהנהלת חברת התקליטים התובענית שלו, בישל בואי במשך שנתיים את אלבומו החדש, בהפקתו של טוני ויסקונטי המלווה אותו מסוף שנות השישים. זוהי נקודה חשובה, כי ייתכן מאוד שבכך בעצם טמון סוד הקסם של האלבום המצוין הזה - הפעילות של בואי מתחת לרדאר פילסה לו ערוץ נקי ורענן מאוד שהעמיד אלבום בסימן ספונטני, לעתים קליל, לעתים אפל, ובראש ובראשונה – מפתיע מאוד.
בחירת רצף השירים חכמה במיוחד וברוב האלבום ניכרת אהבה ישנה לרוק גיטרות שאפשר אפילו לומר עליו שהוא מרקיד. כדאי לשים לב במיוחד לרצועות כמו "Dirty Boys" עם הסקסופון והגיטרה המלוכלכים ונוטפי סליז, להפקה האלגנטית, המפוקסת והנקייה ב-"The Stars Are Out Tonight", וב-"Love is Lost". ולא רק להם; האזינו לטקסט האנטי מלחמתי של – "I'd Rather Get High", ו-"Set The World On Fire", שמסכם בזיקוקים משמחים רצף של חמש רצועות בועטות בהן ההילוך רק עולה וגובר. ובעיקר כדאי לשים לב לשיר "Valentines Day", שמלבד לדיסטורשן נהדר, בואי לובש בו את הקול הגבוה של זיגי סטארדסט ויוצר בעזרתו בלדת רוק נעורים חמוצה ומתוקה מאוד.
נקודות התורפה באלבום מתקיימות, מי היה מאמין, דווקא בבלדות האיטיות, שהן אינן רבות. "Where Are We Now" חוזר לאותו מקום בו שהה בואי באלבום-"Hours" בסוף שנות התשעים, אך בשונה מאותה התקופה הפעם נופו הסטריאופוני עשיר יותר. שיר אחר, דרמטי קצת יותר מדי, הוא הרצועה הסוגרת את האלבום "Heat" - קטע חריג בשונותו אשר מציב מעצור לא ברור כטון הסיום לאלבום.
הסינגל הראשון מאלבום, "Where Are We Now?"
קצת כמו בקליפ החדש ששוחרר בשבוע שעבר, נדמה שבואי מזמן לעצמו את רוחות הרפאים של מיטב הפרסונות שטיפח בעבר ולרגע הוא פורש מחיי הנוחות כדי להתמסר איתם לעוד ריקוד אחד. ובאמת, בואי קורץ פה לכיוונים רבים: לזיגי סטארדאסט החללי, למקצבים של תקופת ברלין בניחוח ולווט אנדרגראונד, לציטוטים מהבדידות של אלוויס ולמלודיות של להקת הצלליות בזמזום פזמון השיר "אפאצ'י" הקלאסי.
מזווית ההפקה המוזיקלית, אפשר לשמוע בין השורות הפניות מתוחכמות לרוק מתקדם (למעשה רוברט פריפ הוזמן להקלטות אך סירב להגיע). לעתים התופים מכתיבים מקצבים מקפיצים בגבול שבין הרוק לדיסקו, ואולי ז רק נדמה, אך לשנייה אחת או שתיים אפשר להרגיש אפילו לטיפה מזרח תיכונית בדמות גיטרות כינוריות בשני מקומות באלבום. מעל לכל, ואולי זו ההפנייה מעטיפת האלבום, בולט הטיפול האולפני הייחודי לקולו הרועם של בואי, שאכן מזכיר את חומות הסאונד המרשימות של "Heroes".
לא הכל נפתר ברחבת הריקודים כמובן. הטקסט לאלבום מגיע גם לפינות אפלות שלוקחות השראה מעלילות היסטוריות אנגליות ורוסיות או לעתים גם מהעגמומיות הברלינאית, אך מצד שני התמונה מתאזנת בהפקה מאווררת יחסית שלא לוקחת את עצמה ברצינות יתר על המידה ובהחלט נכנסת למקום הנכון באוזן. מלבד לקאמבק מפואר, ייתכן וזהו אלבום עם כושר הישרדות למרחקים ארוכים.ובמילים פשוטות יותר - זהו פשוט דייוויד בואי במיטבו.
"The Stars Are Out Tonight"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם