מק רויאל: מקלימור הוא הצ'ה גווארה של הפופ
כך הפך בן האגרטי – מקלימור, בשבילכם - מג'אנקי מטונף שסולד מתרבות הפלז'ר והכסף למוזיקאי הכי נערץ, והכי היפסטר, בארצות הברית
במובנים רבים, ההצלחה של מקלימור מצטרפת אל מהפכת ההיפסטרים האמריקאית, שבראשה ניצבת סדרת הטלוויזיה "גירלז". המושג "היפסטר", בכלל, הפך שם לאחרונה לנחלת הכלל, לא מעט בזכות מקלימור. בויקיפדיה, מגדירים את ההיפסטרים כ"קהילה המורכבת מבוגרים ומטינאייג'רים מהמעמד הבינוני שחיים בעיר ומזוהים עם מוזיקה עצמאית, חוש אופנה שמשתדל להתרחק מהמיינסטרים, עמדות פוליטיות חברתיות עצמאיות שלא משתייכות לשום זרם או מפלגה, וסגנון חיים אלטרנטיבי שכולל למשל חיים בקומונה, טבעוניות, ומערכות יחסים פתוחות". למעשה, ההיפסטרים הם הפוסט מודרניזם בהתגלמותו: הם הכל ולא כלום, ערבוב של סגנונות שלא מתחייב לשום סגנון.
הקפיטליזם, כידוע, הוליד כוכבי ענק כמו ביונסה וג'יי זי, המסמלים את "תרבות הכסף" – הגדרה שמבוססת על ניגוד מוחלט – אבל כיום רבים מודים בכך שההופעה של ביונסה בסופרבול האחרון נראתה כמו משהו מטקס פרסי ה-MTV בניינטיז – כלומר, משהו מיושן, ארכאי ובעיקר רחוק מאוד מהמקומות התרבותיים והאמנותיים שאליהם מכוון מקלימור.
כמו עוד הרבה דברים טובים אחרים במוזיקה האמריקאית, גם מקלימור – או, בשמו המקורי, בן האגרטי - נולד וגדל בסיאטל, וושינגטון. הוא החל להוציא סינגלים ומיקס טייפס בדרך עצמאית עוד בשנת 2000 ועם הזמן החל לזכות בהכרה – תחילה, ברחוב ובמועדונים ובהמשך גם באינטרנט ובתחנות הרדיו. בשלב מסוים, התגלגלו לידיו הצעות מחברות תקליטים, אבל הוא סירב בתוקף להיכנע לחוזים שהוצעו לו והעדיף להמשיך בדרכו העצמאית. התמכרות לאלכוהול, לסמים ובעיקר לתרופת המרשם אוקסיקוטן הביא להתרחקותו מהיצירה בין השנים 2005 ל-2009, תקופה שבה הוא לא שיחרר שום דבר חדש.
לבסוף, ברוך השם, הוא החליט לקחת את עצמו בידיים, נרשם לתוכנית גמילה, נגמל, וב-2010 חבר למפיק ריאן לואיס – מהלך שסימן את נקודת המפנה בקריירה שלו. הגמילה, אגב, גם הניבה לא מעט חומרים לכתוב עליהם, ובסופו של דבר השניים שיחררו, באותה שנה, את האי.פי. VS Redux ואת הסינגל "Other Side", העוסק בהתמכרות לסמים ובגמילה. השיר זכה לתשומת לב רבה – ולא רק מהמעריצים השרופים, אלא גם ממגזיני מוזיקה נחשבים בארצות הברית – ודרכו של מקלימור אל ההצלחה החלה.
גם את האלבום החדש, השני שלו, "The Heist", מקלימור הקליט באופן עצמאי, אבל הפעם מיליוני אמריקאים צעירים המתינו לו בשקיקה. לא מדובר באלבום קל לעיכול. יש בו, לדוגמה, שיר בשם "Same Love", שבו מקלימור מביע תמיכה בנישואין חד מיניים ושולח חיצי ביקורת כלפי ההומופוביה של המדיה בכלל, ושל תעשיית ההיפ הופ בפרט. בכלל, מקלימור הוא אמן עם אג'נדה, ובלי פחד. כמו שאין לו שום בעיה לצחוק על לחוויות הסמים הפאתטיות של עצמו, אין לו גם בעיה להטיף, בין השאר, למען שוויון זכויות לגייז, או, לקרוא תיגר על תרבות הצריכה העיוורת והמטופשת של העולם, בלהיט "Thrift Shop". מעבר לכך, הוא גם לועג לבחורים במועדון שלובשים טי שירט ממהדורה מוגבלת של ג'וצ'י ב-50 דולר, בזמן שיש עוד לפחות חמישה בחורים במועדון עם אותה טי שירט, ותוך כדי זה מקפיד להדגיש שאין לו בעיה עם מוזיקה של סבתות ודודות. להפך. יד שנייה זה הכי הוא.
אמנים כמו מקלימור הם סמן חיובי בתרבות הנוכחית. יש לו מה להגיד והוא לא חושש להגיד את זה. יש לו קול משל עצמו, והקול הזה אומר משהו חדש. בין השאר, הוא אומר "לא" לליל ווין, לג'יי זי, להרגלי השתייה והסמים של ריהאנה (שמגלגלת ג'וינט על עטיפת האלבום החדש שלה) ולכל תרבות "אמריקן איידול" שכל מה שהיא מבטיחה זה חוזה בחברת תקליטים – שהוא עצמו העדיף לוותר עליו. במובן מסוים, מקלימור בעצם אומר "לא" לחלום האמריקאי. יש מצב שהבחור הלבן הזה, שלא לומר ג'ינג'י, הוא הצ'ה גווארה של תעשיית הפופ הפופ המודרנית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם