למה סולן רדיוהד מבסוט פתאום?
"אני כבר בן 44. אם לא אתחיל ליהנות עכשיו, מתי כן?". כך, תוך כדי עבודה על האלבום של פרויקט הסולו שלו, "אטומס פור פיס", גילה תום יורק, מנהיג רדיוהד ואבי תורת המלנכוליה הדיסטורשנית, את הצד המואר של הרוקנ'רול. ראיון עם כוכב קליל ומבסוט
ובכל זאת, כעת, כשאנחנו יושבים בבית קפה עמוס במזרח לונדון ושותים תה של בוקר, הוא אומר לי, קצת בחשש, שלאחרונה הוא מנסה ליהנות. “אני כבר בן 44”, הוא אומר ומצרף לזה צחקוק עדין. “והתחלתי לחשוב: ‘אם לא אתחיל ליהנות עכשיו, מתי כן?’”. חלק מזה קשור גם לחופש. לדבריו, במשך תקופה ארוכה, לאחר ההצלחה הראשונית האדירה של רדיוהד – הלהקה שהקים עם חבריו ללימודים בגיל 15 – הוא הרגיש “לכוד בתוך כל העניין הזה”, כלשונו. “אני חושב שכולנו הרגשנו ככה”, הוא מוסיף, “במיוחד אחרי שהפכנו להורים”.
שני הילדים של יורק הם בני 10 ו־6. הוא מתגורר עם אמם, רייצ’ל, באוקספורד, עוד מאז שהשניים נפגשו, כשלמדו אמנות באוניברסיטת אקסטר בדרום מערב אנגליה. העובדות האלה חשובות לו מאוד. “אתה יודע, להקליט אלבום ולצאת לסיבוב הופעות זו התחייבות אדירה, במיוחד בדרך שאנחנו בחרנו, כי אנו משקיעים בזה המון עבודה”, הוא אומר, “כשנולדו לנו ילדים, כולנו התחלנו להגיד ‘אלוהים אדירים, זה מה שאנו באמת רוצים לעשות כל החיים?’. אנשים אולי רצו שנמשיך, אבל היו לזה השלכות על כל אלה שאנחנו אוהבים”.
אחת הדרכים של יורק לברוח מאותן שאלות היתה אלבומו מ־2006, “דה אירייזר” - אוסף קופצני, ניסיוני ואלקטרוני של שירי ריקודים עגמומיים שנולדו במחשב הנייד ונאספו יחד עם המפיק נייג’ל גודריך. באותו זמן הוא קידם את האלבום בבלוג שבו התגונן מפני מעריצי רדיוהד. “אני לא רוצה לשמוע את הבולשיט על כך שאני בוגד, מפרק את הלהקה וכל הבלה בלה הזה”, הוא מבקש בנחרצות, “הכל נעשה בברכת חברי הלהקה. אה, ואני גם לא רוצה לשמוע את המילה ‘סולו’”.
באלבום היה שיר שנקרא “אטומס פור פיס” - מה שהיה פעם המוטו של סוכנות האנרגיה האטומית הבינלאומית. השורות הראשונות בשיר נשמעו קצת כמו גילוי דעת אישי התומך בשמחה: “די עם ההליכה לצד האפל, תפסיק ליפול למחילות שמהן אני צריכה להוציא אותך...”
מכל מקום, לאחר שיצר את האלבום מתוך מחשבות בראשו, שהגיעו למחשב שלו, סקרן את יורק לגלות אם אפשר גם לנגן את זה בהופעה. וכך, ב־2009, אסף כמה חברים – ולא, אל תגידו את המילה “סופרגרופ” – שהוא חשב שיהיו מסוגלים להתמודד עם האתגר: פלי, הבסיסט של רד הוט צ’ילי פפרז; ג’ואי וורונקר, שתופף עם בק ואר.אי.אם; מאורו רפוסקו, נגן כלי הקשה ברזילאי שמופיע עם דיוויד ביירן; ונייג’ל גודריך, וניסה לחבר את הכל יחד.
“הפעם הראשונה שבה התכנסנו היתה בלוס אנג’לס”, הוא נזכר. “ניגנו שם שיר שנקרא ‘השעון’ וזה נשמע כמו פצצה שמתפוצצת. פשוט מדהים. ‘דה אירייזר’ הוא בעצם אלבום שנולד באוזניות שלי, אז לשמוע אותו מתפוצץ בתוך חדר זו היתה חוויה אדירה”.
בהתחלה לא היה ללהקה שם או, יותר נכון, שמה היה "??????" - אבל בסופו של דבר היא קיבלה את השם “אטומס פור פיס” ואף יצאה לסיבוב הופעות קצר בארה”ב, ובמסגרתו ניגנה את “דה אירייזר” בשלמותו. עם סיום סיבוב ההופעות, שהיה “פיצוץ”, לדבריו, החברים נעלו את עצמם בתוך אולפן במשך שלושה ימים והתחילו לאלתר חומרים חדשים. את התוצאה – עשר שעות של מוזיקה אדירה - ערך יורק לכדי אלבום חדש, כשהוא מוסיף מילים ועובד שוב בצמוד לגודריך.
לאלבום קוראים “אמוק”, והוא, לסירוגין, צפוף, מוזר, רקיד, ואפילו, מפעם לפעם – ששש... תלחשו בבקשה – שמח. האם האלבום מגיע, לדעתו, ממקום אחר, פחות זועם, בהשוואה לאלבום רדיוהד טיפוסי? “כן”, הוא מודה, “הרעיון היה ליהנות פעם אחת בחיים מהאנרגיה ולא רק לרצות לכסח לה את הצורה. נייג’ל כל הזמן ישב עליי ואמר: ‘אל תהפוך את זה לאפל!’”.
האם הוא חושב שהשינוי יהיה עכשיו מצב קבוע? “לא”, הוא פוסק, “זה מאוד תלוי איפה אני - ואני מתכוון איפה אני פיזית. עבדתי בבית במהלך החורף וכל מה שעשיתי יצא אפל נורא, אבל הרבה מהאלבום נוצר בלוס אנג’לס, ושם יש הרבה יותר שמש. שם זה היה משהו לעשות אחר הצהריים לפני שיוצאים לבלות. אבל אל דאגה, אין מצב שאני אאבד את מוסר העבודה הישן והכבד שלי”.
הלהיט הבינלאומי הראשון של רדיוהד היה “קריפ” - שיר שיורק מסרב לבצע כיום, אבל מגדיר היטב את רעיון הניכור שלו ושל הלהקה (“אני מיוחד”, “אני לא שייך לכאן” וכיו”ב). בכתבות דיוקן על יורק מרבים לדבר על קשיי הילדות שלו: שהוא נולד עם עין עצומה ולאחר סדרת ניתוחים הוא נותר עם עין חצי פקוחה; שבשל העובדה שאביו היה סוכן מכירות הוא היה צריך להחליף בית ספר פעמים רבות; וכמובן, שבבית הספר אבינגדון הוא מצא מפלט בחדר המוזיקה. דרך אחת לבחון את הקריירה שלו היא לראות בה סוג של מסע שנועד להרחיק אותו מאותן מגבלות שתוארו לעיל. אני אומר לו שהוא בוודאי חש הקלה לאור העובדה שב”אמוק” נראה שאין ממש התבוננות עצמית.
לנוכח האמירה הזאת הוא מחייך מתחת לזיפי זקנו. “קודם כל, כתיבת שירים היתה הדרך שלי להתמודד עם צרות”, הוא אומר, “בהתחלה זה היה, ‘בואו, תיכנסו לראש שלי ותביטו בי’, אבל עכשיו זה כבר לא נראה לי נכון. בהתחלה הרבה פעמים חשתי שהתענות היא הדרך היחידה ליצור, אבל זה מיצה את עצמו. בתקופה שעשינו את ‘קיד איי’ (אלבומם הרביעי של רדיוהד, שיצא בשנת 2000), בכלל לא הרגשתי שאני כותב על עצמי. פשוט כתבתי שורות ושלפתי אותן מתוך כובע. הן היו רגשיות, אבל לא משהו שקשור אליי”.
מבחינה זו הוא מקווה שהמוזיקה שלו נעשתה קרובה יותר למה שהוא מרגיש ולמה שכולנו חווים בחיי היומיום: זרם של מילים ושל דימויים שמגיעים אליך ממגוון מקורות ואתה מנסה להעניק להם משמעות רגשית. מה שהיה חשוב לו היתה היכולת להיפתח כמו שצריך לסוג הזה של רעש לבן - ואת זה הוא למד ישירות ממייקל סטייפ, סולן אר.אי.אם, שהיה בעבר אמן שהוא העריץ והפך כבר מזמן לחבר.
“מייקל הוא עדיין התמלילן האהוב עליי”, אומר יורק. “תמיד אהבתי את הדרך שבה הוא לוקח רגש, ואז לוקח צעד אחורה מהרגש הזה ובכך הופך אותו להרבה יותר חזק. אני לא אשכח לילה אחד, פרוע, כשעשינו סיבוב הופעות משותף עם אר.אי.אם ב־1995. נהגתי לעמוד בצד הבמה ולצפות בסטייפ. פשוט ניסיתי לעמוד שם כל לילה ולצפות בו, אלא אם כן הייתי שיכור מדי ולא יכולתי לעמוד. באותו לילה, בכל אופן, יצא ממנו משהו מדהים: זו היתה ממש חוויה לראות מישהו שמעביר משהו עמוק יותר מבידור. מאוד התרגשתי”.
אני אומר לו שעושה רושם שסטייפ שמח לפרוש עליו את חסותו, כדי שיהיה מין תלמיד שלו. הוא מתפקע מצחוק למשמע הרעיון. “אחרי שנסיים, אני אסמס לו שאמרת את זה”, הוא אומר. “הוא יאהב את זה. אני חושב שזה באמת היה בתקופה שבה הוא ראה שאני זקוק להרבה עזרה. היה לי קשה להתמודד עם הכל. הוא עדיין הדוד שאני הכי מחבב, הסנדק שלי או משהו כזה. בפעם האחרונה שראיתי אותו תקלטתי בניו יורק. פתאום הוא נכנס עם החליפה הלבנה שלו ורקד כל הלילה. החלפנו אולי שלוש מילים, התחבקנו, והוא עזב - אבל זה היה נפלא, רק לדעת שהוא שם”.
כן, גם לעשות סשנים בתור די.ג’יי זה חלק מהקלילות החדשה בחייו של יורק. למעשה זה התחיל כמשהו נוסטלגי - “בתקופת הקולג’ נהגתי לתקלט כל שישי בלילה”, הוא מספר – אבל הוא גם נהנה מהמגע עם הקהל בלי כל הלחץ של הופעה.
מאז אלבום המופת שלהם, “אוקיי קומפיוטר”, נראה שרדיוהד הפכה למטיפה למען האפשרויות המהפכניות הגלומות בעולם הדיגיטלי. בין השאר, הם הוציאו ב־2007 בעצמם את “אין ריינבוז”, כשהם מאפשרים למעריצים להוריד את האלבום מהאינטרנט ולשלם כמה שבא להם. היום יורק כבר יותר סקפטי בנוגע לסוגיה.“היינו לגמרי בעניין של האינטרנט באותה תקופה”, הוא אומר. “באמת חשבנו שזו דרך מצוינת ליצור קשר ולתקשר, ואז התחילו לדבר איתנו על ‘תוכן’, ומהר מאוד הבנו שמדובר בניסיון למלא את החלל בדברים, ברגשות, כדי שיהיה אפשר למכור אותם”.
בתרגום חופשי: יורק וחבריו חשבו שבעזרת “אין ריינבוז” הם חותרים תחת התעשייה, אבל כיום הם חוששים שמבלי שהתכוונו לכך הם שיחקו לידיהם של אפל, גוגל וכל השאר. “הם חייבים כל הזמן להפוך דברים לסחורה כדי לשמור על מחיר המניות, אבל כשהם עושים את זה הם בעצם הופכים את כל התוכן, ובכלל זה מוזיקה ועיתונים, לחסר ערך כדי שהם יוכלו להרוויח את המיליארדים שלהם. צריך לשנות את המצב הזה. הוא פשוט לא הגיוני”.
אחת התגובות העיקריות להשתלטות הזאת על מקור ההכנסה של מוזיקאים היא יציאה לסיבוב הופעות. הסיבוב של רדיוהד בשנה שעברה, לצורך העניין, כלל הרבה מהשירים הישנים שלהם לצד חדשים.
אני מניח שלנגן היום חלק מהשירים האלה זה כמו להביט בתצלומים ישנים.
"כן, ועוד עם תספורות איומות. והיו לי הרבה כאלה".
כאמור, היצירה של יורק נשמעת לאחרונה מפויסת משהו. לדבריו, הוא פשוט הכין את עצמו היטב למשבר אמצע החיים. ההכנה זאת, אגב, מורכבת משלושה חלקים: "ריצה, יוגה, מדיטציה". בזמן שעבד על האלבום "קינג אוף לימבס" הוא יצא כל בוקר בשעה מוקדמת לפארק וישב על ספסל במשך שעה. "זה היה חשוב לי באותו זמן", הוא אומר. "רציתי להגיע עם ראש פתוח לאולפן". הוא גם גילה שהדברים הטובים ביותר מבחינה מוזיקלית "מתרחשים כשאתה מאוד לא בטוח בעצמך ומתלבט", כלשונו, "אז אני עובד ומחכה".
בזמן ששהה בקליפורניה עם פלי, יורק החל גם לגלוש על הגלים. הוא מעיד על עצמו שהוא עדיין "גרוע למדי" בזה, אבל הוא גילה שזה מסייע לו לתרגל סבלנות. "תמיד ניסיתי לכפות דברים באולפן", הוא אומר. "אבל בגלישה אתה יכול לעמוד על הגלשן המון זמן ולהמתין לגל הנכון. אתה לא יכול להתעצבן. אתה יודע שבסוף הוא יגיע ואתה מתחיל להבין שגם ההמתנה יכולה להיות חלק מזה, חלק מהכיף".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם