מחזירה עטרי ליושנה: שי-לי עטרי לא בורחת מהייחוס
שי-לי עטרי, אחייניתן של שוש ז"ל, גלי ויונה, כבר לא מפחדת מהייחוס המשפחתי. היא מפתחת קריירה מוזיקלית, לומדת תיאטרון בניסן נתיב, ותופיע בפסטיבל "ימי זמר בתיאטרון חולון" בערב מחווה לקובי אשרת, שכתב לא מעט להיטים לדודתה גלי. נקרא לזה סגירת מעגל
מאז כבר הספיקה ממשיכת השושלת העטרית - אחייניתן של שוש ז"ל, יונה וגלי - להתאושש. בפסטיבל ימי זמר בתיאטרון חולון (חול המועד פסח) היא תשתתף בערב המחווה "הללויה לקובי אשרת", שבו גם יוענק לו פרס על מפעל חיים. שי-לי תהיה שם הדבר הכי קרוב למי שאשרת כתב לה ים של להיטים, דודתה גלי. "אייצג אותה ואת המשפחה בגאווה גדולה, חבל על הזמן", היא מבטיחה.
היה מעניין לראות אותך שרה את "דרך ארוכה", " הללויה" או משהו אחר מרפטואר אשרת-עטרי הגדול.
"האמת היא שבמופע שידכו לי את 'ילדונת' (מילים: תלמה אליגון רז, ביצוע במקור: עוזי פוקס) וזה מרגש אותי מאוד. אמנם זה לא שיר שגלי שרה, אבל בהחלט גדלתי עליו. עוזי ואני נעשה אותו יחד, בדואט. הגרסה שלנו היא קצת שונה מהמקור, ולכן נורא שמחתי כששבוע לאחר מכן קיבלתי טלפון מפרגן מקובי אשרת. הוא אמר לי שהביצוע מאוד מצא חן בעיניו, ושהוא אהב את הזווית הנשית שהוספתי".
"בכלל, אני מאוד מתרגשת להשתתף בערב הזה כי גדלתי על השירים של קובי, הוא היה חלק מהילדות שלי. רבים משיריו בוצעו על ידי דודה שלי, אבל מעבר לזה, הוא אחד המלחינים שאני הכי מעריכה בארץ. אני מרגישה, באיזשהו אופן, כאילו הכרתי אותו אישית עוד לפני הערב הזה".
מטען ומפעל משפחת עטרי הוא יותר נטל או עזר עבורך?
"בתור ילדה זה היה קצת מפחיד. כשהגעתי ללהקת חיל חינוך הבנתי שבסופו של דבר, מתישהו, וזה לא משנה מה אומרים, אם אתה שם - אתה אמור להיות שם. בתחום הזה, אם מגיע לך, מתישהו יקבלו אותך באהבה. היום אני אפילו אוהבת להגיד שאני שי-לי עטרי, למדתי להיות גאה בזה שיש לי את המשפחה הזו, שאוהבת אמנות ומוזיקה. בגיל 10, כשעליתי לשיר בטקס יום הזיכרון, אני זוכרת שפתאום קיבלתי ביטחון להיות על במה. זו היתה חוויה מכוננת, נפתחו לי העיניים לגבי העולם הזה. שיש איזה מקום ששם לא משנה איך אני נראית ואם אוהבים אותי או לא - שם אני אוהבת להיות וזה לא תלוי במשהו".
שי-לי עטרי רזה, שערה מתולתל והיא מתנשאת לגובה של 1.76 מטר . נעלי עקב לא תמצאו בארונה. היא בתם של יוסי, ד"ר להנדסה גרעינית, ואביבה, המפקחת הכללית של רעננה במשרד החינוך. אביה, בן למשפחה בת שבעה ילדים, הוא אח של יונה, גלי ושוש. את הידיעה על מותה הלא צפוי של שוש כתוצאה מדום לב, היא לא שוכחת. זה קרה יום לאחר שכל המשפחה חגגה בהופעה של האחיין מומי לוי במועדון זאפה, שם גם שוש רקדה ונהנתה.
"כשסיפרו לי חשבתי שעובדים עליי", היא משחזרת. "זה היה ב-1 באפריל , בלילה, וזה נשמע הזוי. לי זה היה קשה במיוחד כי אמרו לי שאני מזכירה אותה בתור ילדה, שתינו נשים מפולפלות. המוות שלה ממש שינה אצלי המון דברים. הייתי בצבא, והשנה השנייה שלי בשירות הפכה להיות שונה מאוד מהראשונה. פתאום חטפתי סטירה מצלצלת וקריאת השכמה לחיים האלה, שהכל יכול להיגמר תוך שנייה. הערצתי את שוש, היא השפיעה עליי וממש שינתה לי את האישיות. בתיכון הייתי נערה ביישנית, או יותר נכון מופנמת, והיא היתה אומרת לי 'תעמדי, תראי את עצמך'.
"אחרי מותה הרגשתי שאין לי שנייה לבזבז על חוסר ביטחון. אני זוכרת שאמרתי לעצמי את יכולה מחר, בלי שתדעי איך, שהחיים האלה ייגמרו לך. הרגשתי שעדיף לי להתמודד עם קשיים מאשר להרגיש שהרגעים עוברים לי כמו בן אדם שלא חי. התחלתי להיות יותר נוכחת, למשוך את הטעם של הרגעים. היה לי עצוב שהשינוי הזה קרה בגלל ששוש הלכה מאיתנו, אבל אלה כנראה דברים שהיא לימדה אותי עוד לפני כן - וכשהיא הלכה הם חלחלו תוך שנייה. בבת אחת ירד לי האסימון".
זה הביא אותך לדרך חיים הדוניסטית של אכול ושתה כי מחר נמות?
"במובנים מסוימים כן. יצאתי מהבית מוקדם ועבדתי בברים במשך שנים. אני מחשיבה את עצמי לילדה טובה, גם אם עשיתי שטויות פה ושם. מצאתי את עצמי עם לילות וימים הפוכים. אבל זה משהו שאני חושבת שאמן חייב לחוות".
בילית באותה תקופה גם עם הרבה גברים?
"היו לי חברים בעיקר, אבל היו גם כל מיני אהבות ורומנים. עכשיו אני כבר שנתיים וחצי עם בחור מדהים ששמו גיל אפשטיין. הוא לומד כלכלה וטוב לי שהוא לא בתחום. זה קשה כששני אמנים חיים יחד. זה נורא מושך מצד אחד, אבל זה מאוד קשה בתוך מערכת היחסים".
אתם גרים יחד?
"לא, אני גרה לבד. כל היום אני עם 17 אנשים בכיתה בניסן נתיב וטוב לי לחזור הביתה ולהיות לבד - זה החופש שלי. אחרי שעתיים שאני לבד, אני יכולה לקרוא לגיל, או שאנחנו יוצאים יחד לבלות. אבל קודם כל אני צריכה את הלבד".
תני לי לנחש, את גרה בדיזנגוף 99.
"נראה לך? אין שם חניה. אני גרה בלב העיר, ליד רוטשילד, ליד אלנבי, ברחוב שקט, אבל שנייה מכל המרכזים. אני אוהבת את האזור הזה".
כזמרת הוציאה עטרי עד עתה שני שירים - "סוסים שקופים" ו"תיילל", שבהם חוזר על עצמו, בווריאציות שונות, עניין ה"הוא והיא" הנדוש. אבל היא מבהירה מיד: "זה לא רק זה, דווקא בשירים האלה יש גם משהו מהעוצמה הנשית, שיוצאת מהתחום של 'בינו לבינה'. עוצמה נשית שעושה הכל כדי לקבל את המקום שלה בזוגיות. אלה לא רק שירים על אהבה. בתוך הנושא הזה אני מחפשת מה להגיד".
באלבומך המיועד בחרת כותבי טקסטים, שאת שרה את שיריהם. כבוגרת רימון לא בוער לך באצבעות לכתוב בעצמך את השירים?
"אני כותבת בהחלט, והאמת היא שעד עכשיו רוב מה שעשיתי היה לשיר שירים שלי. בגיל 17 היה לי הרכב בשם 'מלודי' - שהתבסס על שירים מקוריים שיצרנו. החוויה שלי כזמרת-מבצעת לא באה ממקום של חוסר ביטחון אלא הפוך. הגעתי למסקנה שאתה צריך לדעת מה מרגיש לך נכון כשאתה עושה מוזיקה. התחושה שלי כרגע היא שאני נורא אוהבת את השירים שלי, אבל אני לא יודעת אם אני צריכה לשיר אותם. יום אחד אולי אתן אותם לזמרת אחרת באהבה ענקית. אני כותבת דברים כדי להתפרק, כדי לשחרר את מה שבא לי לומר, אבל כעת אני מרגישה שלפעמים אנשים שאני לוקחת מהם טקסטים מצליחים לכתוב על הרגשות שלי יותר טוב ממה שאני הייתי יכולה. הם מצליחים לבטא במילים דברים שאני עוד לא מבטאת".
עטרי גם לומדת תיאטרון באינטנסיביות, כאמור. "בית ספר למשחק זה כמו רכבת הרים. יש שם חוויות שקשה לתאר במילים", היא אומרת. "אגב, גיליתי ששם הכתיבה שלי הפכה לכתיבת מערכונים וסצנות. כל מה שלקחתי איתי מרימון מושקע כרגע באנרגיה של כתיבת תיאטרלית".
אז כרגע הראש שלך שם?
"אני יכולה להיות מתשע בבוקר עד 11 בלילה בבית הספר, ומוצאת את עצמי לאחר מכן עד שתיים בלילה בחזרות על המוזיקה. השנה זה באמת מתחלק ככה, אבל זה אומר שאני צריכה עוד שעות ביממה. בית הספר למשחק הוא דבר מדהים. חוויה מטורפת. מעבר לזה שלומדים שם להיות שחקנים, החוויות הרגשיות שעוברים שם והדברים שאתה מגלה על עצמך - זה לכל החיים. אני לא חושבת שאני יותר זמרת משחקנית, או להפך, אני מרגישה שזה שווה. לפעמים נדמה לי שגם הדודות שלי הן כאלה. אני מכירה צדדים שלהן שלא כולם מכירים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם