הבה נריבה: מי באמת כתב את "הבה נגילה"?
100 שנה אחרי שהגיח לאוויר העולם, מסעיר ההמנון שהפך ללהיט החתונות של יהודי אמריקה את הרוחות: שתי משפחות חזנים ידועי-שם מתקוטטות על זהותו של המחבר. האם "הבה נגילה" נכתב לרגל כניסת אלנבי לירושלים במלחמת העולם הראשונה או שחובר במסגרת תחרות ילדים בבית הספר שבע שנים קודם לכן? עורו אחים בלב שמח, גרסת הטלנובלה
בעלה, ג'יי סטאר, משקיף עליה מן הצד ורק חיוך דק שמתגנב אל בין שפתיו מסגיר את החיבה המאופקת שהוא רוחש לאישה שהוא נשוי לה כבר 57 שנים. סטאר שומרת על גב זקוף, כפי שלמדה בשיעורי הנגינה בגיל צעיר. אצבעות ידיה הזעירות מונחות על הפסנתר אך ראשה מורם, מבטה נודד בחלל החדר. מחשבותיה, כך נראה, נתונות למחוזות ולזמנים אחרים. אולי לאביה, החזן והמלחין היהודי המפורסם משה נתנזון, שלימד אותה את השיעור הראשון במוזיקה ושפניו ניבטות אליה מתמונת ראשו המונחת מעל הפסנתר, לבוש בגלימת חזנים שהפכה לתמצית זהותו האישית והמקצועית.
בשנת 1981 נפטר נתנזון, אחד החזנים והמלחינים היהודיים החשובים בדורו, והוא בן 82. עד היום שרים מיליוני יהודים בארצות הברית ובעולם כולו את ברכת המזון ואת "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" לצלילי הניגונים שחיבר, ובמשך 48 שנים שימש החזן הראשי של בית הכנסת של הקהילה ליהדות מתקדמת באפר איסט סייד של מנהטן, ולימד חזנות לאלפי תלמידים צעירים בישיבות שונות ברחבי ניו יורק. עכשיו, 32 שנה לאחר מותו, מבקשת סטאר לתקן עוולה היסטורית ולהחזיר למורשתו של אביה גם את יצירתו הגדולה ביותר, לדבריה, וככל הנראה גם היצירה המוזיקלית היהודית המפורסמת ביותר בעולם: "הבה נגילה".
"מגיל צעיר אבי סיפר לנו את הסיפור על איך הוא חיבר את השיר", מספרת סטאר בשיחה שאנחנו עורכים השבוע בסלון ביתה שבאפר איסט סייד, מרחק כמה דקות הליכה מבית הכנסת שהיה לביתו השני של אביה. "הוא סיפר לנו על הימים שלו בישיבה בירושלים", היא ממשיכה. "כשהוא היה בן 11 הם קיבלו משימה בכיתה. זאת הייתה תחרות בין התלמידים, שבמהלכה השמיעו להם את הניגון החסידי הישן הזה, שהיה איטי וללא מילים, וביקשו מהם לחבר לו מילים חדשות. אבי חיבר את המילים לניגון ושינה לו את המקצב, כך שהוא יהפוך משיר איטי מאוד לשיר הרבה יותר קצבי. זה היה בשנת 1910".
את יכולה להבין מדוע יש מי שמתקשים להאמין שילד בן 11 יחבר שורה כמו "עורו אחים בלב שמח" ?
" אבא שלי היה אדם צנוע מאוד, עניו מאוד. הוא מעולם לא המציא שום דבר. כל חייו הוא חיבר המון מנגינות וניגונים דתיים. הוא חיבר את הניגון של "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", את הניגון המפורסם של ברכת המזון. הוא לימד חזנות בישיבות שונות כל חייו וחיבר המון שירים. לרגע לא היה לנו שום ספק שהוא חיבר את המילים ושינה את הקצב. בתור מי שהכירה אותו ואת הניגונים שלו לא קשה לי לדמיין אותו מחבר את המילים בגיל צעיר כל כך. אחרי הכל, כשהוא היה בן ארבע וחמש היו שמים דרגש בירושלים כדי שהוא יוכל לעמוד עליו ולחבר שירים בפני כולם. כך שהבה נגילה היה לא יותר מהמשך ישיר לכך. אין לי שום ספק בכך".
אנחנו נפגשים בסלון ביתם של דינה סטאר ובעלה ג'יי. שניהם בשנות השמונים לחייהם. על אף אהבתה הגדולה למוזיקה הקדישה דינה את חייה לכתיבה ולעריכה של מגזין האופנה והלייף סטייל-teen Seven. ג'יי עבד כעורך דין עד שיצא לפנסיה לפני שלושים שנה, ומאז הוא מעניק ייעוץ משפטי למוסדות יהודיים מקומיים.
הבית הוא בית מידות במונחים של מנהטן: סלון רחב ידיים, מטבח מרווח, פינת אוכל נעימה. הוא ממוקם באחת מפינת הרחוב היקרות והיוקרתיות ביותר בעיר: רחוב 86 פינת השדרה החמישית הנוצצת, ליבת הקהילה היהודית המסורתית של ניו יורק, דקה הליכה ממוזאון המטרופוליטן ועם נוף ישיר לסנטרל פארק. בכניסה ניצב שוער, בלובי מזרקה ושני אנשי מעליות אחראים לוודא שלא תצטרך להוציא את היד מהכיס בכניסה למעלית, אבל בפנים מעוצבת הדירה בפשטות מוקפדת שעומדת בניגוד ליוקרה מנקרת העיניים שבחוץ.
אני משער שלא היה קל לאביך עם הידיעה שהוא לא מקבל את הקרדיט לפזמון המפורסם ביותר שחיבר.
"אבי היה אדם צנוע מאוד, הוא לא דיבר על זה. בנוסף, באותה תקופה אידלסון (אברהם צבי אידלסון, המוזיקולוג, החזן והמלחין שהשיר מיוחס לו, צ"י) לא קיבל את הקרדיט. אני לא יודעת בדיוק מתי כל זה השתנה, אבל ממה שאני זוכרת משנות ילדותי, לא היה כל ויכוח על כך שאבי חיבר את הפזמון ".
ואיך את מרגישה עם זה היום?
"זה מכעיס אותי. כשאני שומעת שאידלסון חיבר את השיר זה מכעיס אותי, כי זו לא האמת. אני חושבת שזה שגוי ומופרך, ואני יודעת את האמת. אין לי שום ספק בכך שאבי חיבר את השיר".
גם בלי לדעת מי מהשניים חיבר את שלאגר החתונות היהודי המצליח אי פעם, אף אחד לא יכול לקחת מאברהם צבי אידלסון את מעמדו כאבי המוזיקולוגיה היהודית. מה שאליעזר בן יהודה היה לשפה העברית, היה אידלסון למוזיקה היהודית: חזן ומלחין שהקדיש את כל חייו לחקר תולדות המוזיקה היהודית וחידוש פניה, מרצה למוזיקה יהודית, פרופסור לעברית וחזן מצליח בניו יורק שגם חיבר את האופרה העברית הראשונה, "יפתח", שעלתה בירושלים בשנת 1922.
אידלסון נולד בלטביה. בגיל צעיר היגר לגרמניה ולמד בה מוזיקולוגיה. לאחר מכן נדד לדרום אפריקה, ושם שימש חזן בקהילה היהודית. בשנת 1906 עלה לישראל, התיישב בעיר העתיקה ולימד בישיבה מקומית, אלא שאת עיקר מרצו הוא הקדיש ליצירת אוסף הניגונים היהודים הגדול ביותר של זמנו: מקבץ ניגונים ופזמונים יהודיים מכל קצוות תבל, שהוא כלל בעשרת כרכי "אוצר נגינות ישראל" שיצאו לאור בשנים 1914 ל-1932 - קאנון המוזיקה היהודית הגדול ביותר שראה אור בימים ההם. הוא פורסם בעברית, באנגלית ובגרמנית, וכלל אוסף נדיר של ניגונים יהודיים מחצרות חסידים במזרח אירופה לצד ניגונים יהודיים מתימן, ממרוקו, ממצרים וממדינות רבות אחרות.
במהלך עבודת המחקר שלו, טוענים מי שמאמינים שאידלסון חיבר את "הבה נגילה", נחשף אידלסון בשנת 1915 לניגון האיטי שביסוד השיר המצליח. הניגון היה פזמון מיושן ונטול מילים, שמקורו בחצר חסידות סדיגורא שבאוקראינה, אחת החצרות החשובות ביותר במסורת החסידית, שהוקמה בידי צאצאיו של רבי ישראל פרידמן מרוז'ין. שנתיים לאחר מכן חזר אידלסון לניגון, לקראת כניסתו לירושלים של הגנרל הבריטי אדמונד אלנבי בראש כוחות הצבא הבריטי שכבשו את העיר מידי האמפרייה העותמנית במלחמת העולם הראשונה (1917). אידלסון , לפי אותה גרסה, חיבר את הפזמון לרגל המאורע. שנה לאחר מכן חשף אידלסון לראשונה את הפזמון במהלך נשף הניצחון שנערך בירושלים לציון סיום המלחמה, תבוסת הטורקים והצהרת בלפור, ועשר המילים שבשיר חדרו לנימי הנפש של הקהילה היהודית בישראל ובגולה והפכו מאז לאחד הפזמונים המוכרים ביותר בעולם.
אידלסון מבוגר מנתנזון ב-17 שנים , והוא היה מורו בישיבה בעיר העתיקה בירושלים. הקשר ביניהם לא נעצר בין כותלי הישיבה, ונמשך עשרות שנים לאחר מכן, ביבשות אחרות ובמרחק של אלפי קילומטרים. אידלסון, אם תרצו, סלל את דרכו של נתנזון לעולם המוזיקולוגיה והחזנות היהודית. המורה הנערץ הדביק בתשוקתו הגדולה לניגונים יהודיים את תלמידו הצעיר, שבדיוק כמו מורו ורבו הקדיש את חייו לחקר המוזיקולוגיה היהודית. הקשר בין אידלסון לנתנזון נמתח מירושלים לרחובות האפר איסט סייד של מנהטן, כשנתנזון ירש את מקומו של אידלסון כחזן הראשי בבית הכנסת של הקהילה היהודית המתקדמת בניו יורק.
עד כאן העובדות. אלא שיש גם גרסה אחרת, זו של בני משפחתו של נתנזון, העוברת דרך אותם ציוני דרך היסטוריים שאיש לא חולק עליהם, ואם להאמין לדינה סטאר ולבני משפחתה הרי שלפחות בכל מה שנוגע ל"הבה נגילה" מדובר במקרה של תלמיד שעלה על רבו, או, אם תרצו, במורה שהתקנא בתלמידו.
מה גרם לאביך לעזוב את ישראל בגיל צעיר כל כך?
"הוא התחנך בישיבה, אבל לא הייתי מגדירה אותו כחרדי. הוא היגר לקנדה כי מדיניות ההגירה שלה הייתה מקלה יותר מזו של ארצות הברית, ולמד שם משפטים, אבל ברגע שאנשים שמעו אותו שר הם אמרו לו שהוא צריך לעשות משהו עם מוזיקה. הוא החליט לנטוש את לימודי המשפטים לאחר שהתקבל לבית הספר היוקרתי לאמנויות ג'וליארד במנהטן".
מספרים שאידלסון חיבר את השיר בשלהי מלחמת העולם הראשונה בתגובה לכיבוש הבריטי. איפה נתנזון היה באותן שנים?
"כמו כל הצעירים היהודים שחיו אז בארץ, הוא גויס לצבא התורכי ונשלח לדמשק. הוא היה מספר תמיד שהוא והחברים שלו התקשו למצוא חיילים בריטים שיוכלו להיכנע בפניהם. כל מה שהוא והחברים היהודים שלו רצו היה להיכנע בפני הבריטים, כמה שיותר מהר".
הוא היה ציוני?
"הוא היה ציוני נלהב. תמיד היה בבית קשר חזק לישראל - לא שמנו וילונות על החלונות, כי תמיד אמרנו לעצמנו שגם ככה עוד מעט אנחנו חוזרים לישראל. לאחותי ולי היה מורה פרטי לעברית. נשלחנו למחנות קיץ שדיברו בהם רק עברית, ושתינו מדברות את השפה באופן שוטף. אבא דיבר על ישראל כל הזמן. חצי מהמשפחה שלו נשארה בישראל. שלושה מאחיו נשארו בארץ ושלושה עברו לארצות הברית. בנוסף, במשך שנים רבות הוא היה מעורב בגיוס כספים למען המדינה היהודית שבדרך. אני זוכרת שהוא היה מספר כיצד הופיע בערבי גיוס תרומות לצד גולדה מאיר ומארק שאגאל, שהיה יושב לידו בשולחן ומשרבט כל מיני ציורים על פיסות נייר ומפיות שהיו מונחות לידו. אבי גייס אז תרומות למען ישראל בכל ארצות הברית, כולל קונצרט גדול שנערך במדיסון סקוור גארדן".
גרסתו של הארי בלפונטה לשיר המפורסם
עם או בלי "הבה נגילה", נתנזון יכול לזקוף לזכותו קרדיט ממשי כאחד ממעצביה של התנועה הקונסרבטיבית המודרנית של ארצות הברית. לדינה סטאר חלק לא קטן בהקשר זה, כפי שהיא נזכרת כעת בגאווה. "אני ואחותי התאומה היינו הבנות הראשונות שחגגו בת מצווה בבית כנסת בארצות הברית", היא נזכרת. "זאת הייתה התפיסה של הרב קפלן, שעמד בראש בית הכנסת של הקהילה ליהדות מתקדמת, וגם של אבי, שהאמין בשוויון זכויות לנשים. למעשה, לרגל האירוע אבי חיבר ניגון מיוחד לפרשה שקראתי בשבת ההיא". דינה לא מתאפקת ומתחילה לשיר את הפרשה לצלילי הניגון שחיבר לה אביה. ידיה מונפות באוויר, עיניה נפקחות לרווחה. שבעים שנה אחרי, היא זוכרת כל מילה וכל תו. "מאז בת המצווה ועד היום, בכל שנה ושנה אני קוראת את הפרשה שלי בבית כנסת", היא מתגאה.
אביך היה איש דתי?
"ניהלנו אורח חיים קונסרבטיבי יותר מאשר אורתודוקסי. לשבתות ולחגים הייתה נוכחות חזקה מאוד בבית, אבל יותר בפן התרבותי מאשר הדתי. אבי שמר שבת במובן התרבותי של המילה, אבל לא בקפדנות שמקובלת אצל האורתודוקסים".
קשה לא לקבל את הרושם שסיפורו של "הבה נגילה" הוא במידה רבה גם סיפורו של אביך. השיר חובר בישראל, עזב אותה, והפך לגלותי הרבה יותר מאשר לישראלי. הוא מנוגן היום כמעט בכל חתונה יהודית בארה"ב, אבל אני לא מכיר הרבה זוגות ישראלים שישמיעו אותו בחתונה שלהם.
"ישראל בטוחה מאוד בזהות היהודית שלה, היא לא צריכה חיזוקים מבחוץ כדי להצביע על כך, אבל בחתונה יהודית בארצות הברית קיים צורך אמיתי לכלול כמה שיותר מרכיבים של זהות יהודית. בחודש מאי שעבר הלכנו לחתונה במעלה החמישה בישראל, ובני הזוג ניגשו אלינו והתנצלו על שהם לא מתכוונים לנגן את 'הבה נגילה'. בישראל היהדות היא חלק מהאדמה, מכל סלע, מכל שיר. אנשים בגולה לעומת זאת צריכים לאמץ ריטואלים של התרבות היהודית, צורך שלא קיים אצל יהודים שגרים בישראל".
האם הוא היה אדם שמח?
"הוא היה שמח כשהוא ישב לכתוב ניגונים דתיים, זה היה מקור השמחה בחיים שלו. הוא היה עסוק מאוד בכתיבה. הזיכרון הכי חזק שלי ממנו היה כתמי העט על חוטם אפו, כתוצאה משעות ארוכות של כתיבה. השמחה באה מהשירה ומהחזנות בבית כנסת. הייתה לו אישיות של אמן".
כמאה שנים לאחר כתיבת השיר, נראה ש"הבה נגילה" נמצא לראשונה במאבק על מקומו בתרבות היהודית. מצד אחד הוא עדיין שיר השמחות היהודי הגדול ביותר בכל הזמנים, וגם היום אפשר לשמוע אותו כמעט בכל בר מצווה ובכל חתונה יהודית הנערכת בארצות הברית. מצד שני, השיר נחשב בעיני רבים לנחלת העבר, והוא מיושן, גלותי ומסורתי מדי בשביל מרבית הציבור החילוני בארץ.
בשנים האחרונות נדמה שבמקום לרקוד על שתי החתונות, "הבה נגילה" כמעט לא רוקד בכלל: החילונים מתנערים ממנו, האורתודוקסים אף פעם לא קיבלו אותו לשורותיהם, וכך הוא נשאר בעיקר עם בני הדור הצעיר של הקונסרבטיבים והרפורמים בארצות הברית, עם צעירים וצעירות יהודים שכוללים אותו בחתונה בעיקר כדי לפייס את קרובי המשפחה המבוגרים, וכמוצא של פשרה שמאפשר לשוות לחתונה סממן תרבות יהודי, רגע לפני שממשיכים הלאה.
על רקע הפיחות במעמדו של השיר, ואולי דווקא בגלל התחושה שזהו אוצר תרבותי שהולך ונעלם, נערכו בארצות הברית לאחרונה כמה אירועים גדולים שהוקדשו לפזמון שאורכו שורה אחת בלבד, ושבימי שיא תהילתו שרו אותו, בין השאר, בוב דילן ואלביס פרסלי. בשנה שעברה נערכה במוזאון למורשת יהודית במנהטן תערוכה מיוחדת שהוקדשה לשיר, וסרט חדש שמוקרן בימים אלו בארצות הברית נושא את שם השיר, ומוקדש לו.
מי שמקבל מקום של כבוד במסע יחסי הציבור העולמי של "הבה נגילה", הן בסרט והן בתערוכה, הוא הזמר והשחקן המפורסם הארי בלפונטה. זהו אולי ביטויו המובהק ביותר של מעמדו האייקוני וחוצה הדתות והלאומים של "הבה נגילה": זמר ושחקן שחור עור ממוצא ג'מייקני, שתקליטיו נמכרו במיליוני עותקים ושעשה היסטוריה כשהפך בשנת 1959 לזמר השחור הראשון שזכה בפרס האמי, ייזכר גם כמי שהביא את "הבה נגילה" מרחבת הריקודים היהודית ללב המיינסטרים של תעשיית המוזיקה האמריקנית.
בלפונטה, שגילה את השיר במקרה כשישב בבית קפה בלואר ווסט סייד של ניו יורק, החליט לאמץ אותו מיד. הוא פרש עליו את חסותו, והיה האדם שמאחורי אחד מביצועיו המפורסמים ביותר, במהלך הופעה בשנת 1959 ב"קרנגי הול" - אחד מהיכלי התהילה של המוזיקה האמריקנית. "זאת הייתה תקופה של תקווה גדולה", נזכר בלפונטה בסרט. "המלחמה נגמרה, הפשיזם הובס, העולם הלך לקראת סדר עולמי חדש. שרתי 'הבה נגילה' בפעם הראשונה במועדון הוונגרד, ומיד ידעתי שזה הולך להיות חלק מרכזי ברפרטואר שלי". במקום אחר סיפר בלפונטה כי בתוך זמן קצר הפך "הבה נגילה" לאחד משני הלהיטים הגדולים ביותר שלו, לצד שיר הבננה.
"החוויה החזקה ביותר הייתה כששרתי את השיר בגרמניה", הוא מספר. "זה היה באמצע שנות ה-50. אני זוכר שנרתעתי מלנסוע לשם, כמה שנים אחרי סיום מלחמת העולם השנייה, ואני זוכר שהרגע שנגע בי בעוצמה הגדולה ביותר היה כששרתי את 'הבה נגילה' בפני קבוצה של ילדים מקומיים. אני זוכר שחשבתי לעצמי שהנה אני, אפרו-אמריקני, שר את השיר במקום שבעשור הקודם היה אחראי לטבח ההמוני האכזר ביותר שידע המין האנושי אי פעם, ומולי ניצבת קבוצה של ילדים גרמנים ששרים את השיר העברי, שיר של אושר, של שלום".
"גדלתי בלוס אנג'לס, עם זהות יהודית חזקה מאוד", מספרת רוברטה גרוסמן, מפיקת הסרט "הבה נגילה"."אני זוכרת שכולם היו קמים מהשולחנות ורוקדים 'הבה נגילה' בחגיגות משפחתיות, בבר מצוות, בחתונות, וזה רגע חזק מאוד, עוצמתי. אלא שבאותן שנים לא ידעתי על השיר שום דבר. לא ידעתי את המילים, לא ידעתי מי חיבר אותו, וכשהתחלתי לחקור גיליתי שהפזמון הזה הוא חלון נהדר להיסטוריה ולתרבות היהודית: מאוקראינה, דרך היישוב היהודי בארץ ישראל ועד לארצות הברית".
עד שהפך בשנים האחרונות לשיר גלותי יותר מאשר ישראלי.
"אני חושבת שבלא מעט מובנים הוא באמת הפך לשיר של הגולה. אנחנו יודעים שהוא עשה את דרכו לאירופה ולארצות הברית לפני מלחמת העולם השנייה דרך ספרי שירה של התנועה הציונית. ככה 'הבה נגילה' התיישב ברחבי העולם, באמצעות חוברות של השומר הצעיר ושל תנועות אחרות שהפיצו באמצעותו את בשורת הציונות ועודדו אנשים להצטרף לתנועה".
אבל גם בגולה, קשה שלא להתרשם שהוא נופל במידה רבה בין הכיסאות. החילונים מתנערים ממנו, והחרדים לא ינגנו אותו בשום אופן.
"אני חושבת שזה נכון. ממה שאני ראיתי אני חושבת שהקהילה החרדית רואה בשיר סמל להתבוללות הקהילה היהודית בארצות הברית".
מה הכי הפתיע אותך במהלך העבודה על הסרט?
"הדבר הכי מדהים מבחינתי הוא שנגני כלייזמר מתעבים את השיר, שהם מחשיבים אותו לקלישאה. ידעתי ש'הבה נגילה' התחיל כניגון חסידי עם שורשים מזרח אירופאים, שמאפיינים את מרבית הניגונים של הכלייזמרים, אבל כנראה הם רואים בו בעיקר סמל לגל עכור של שירה ישראלית שהתיישבה בארצות הברית בעשרות השנים האחרונות, ודחקה לשוליים את השירה האשכנזית היידישאית מאירופה. הם רואים בשיר הוכחה לכך שהתרבות של יהדות ארצות הברית הפכה לתרבות העברית, התרבות הארץ-ישראלית".
במהלך הסרט את נוגעת לא מעט במתח בין הקריאה להיות שמח ובין הנטייה הטבעית של היהודים להיות עצובים.
"אני לא חושבת שהמילים שמחות כל כך, אם אתה צריך לפקוד על אנשים להיות שמחים. זה מראה שלא מדובר בנטייה הטבעית של האנשים ששרים. וזו השאלה הגדולה: האם היהודים הם עם שמח או לא? אם אתה שואל אותי, אני חושבת שאם אתה איש של מצפון, אז החיים שלך יהיו חמוצים ומתוקים. ואם אתה יהודי שמודע להיסטוריה של העם שלך, כנראה שהחיים שלך יהיו חמוצים-מתוקים. אני חושבת שהשיר מבטא את המורכבות הזאת בצורה הטובה ביותר. החיים היו כל כך מאתגרים לעם היהודי, ודווקא לכן אנחנו מוכרחים לשמוח".
אחרי העבודה על הסרט, מה את חושבת לגבי מי שכתב את השיר?
אני חושבת שאידלסון ונתנזון היו אנשים הגונים וטובים ביסודם, ואני לא חושבת שהמשפחות שלהם היו משקרות בהקשר הזה. מה שאני חושבת הוא שהיה שם סוג של שיתוף פעולה בין המורה לתלמיד בתהליך חיבור הפזמון, שיתוף פעולה שנתפס באופן שונה אצל כל אחד מהם. אני לא חושבת שנתנזון היה ממציא דבר כזה משום מקום".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם