ארבעת הבן: ערן צור עונה על קושיות
חכם, מה הוא אומר? "רוקר מזדקן צריך להיות מחובר לגיל שלו". רשע, מה הוא אומר? "בשנים הסוערות שלי כרווק פגעתי בכמה בחורות, ללא ספק". תם, מה הוא אומר? "אחד הדברים הכי טובים שקרו לי בחיים זה שלא ביקשו ממני לשפוט בריאליטי". שאינו יודע לשאול, מה הוא אומר? "במלחמת לבנון הראשונה הלכתי לראש הנקרה, להפגין, אבל כבר אז הרגשתי שזה לא המקום שלי". ארבעה בנים, ערן צור אחד
פתאום נהיה קיץ. הכי קיץ. 34.2 מעלות צלזיוס אם לדייק (או להאמין למד הטמפרטורה באייפון). השמש מקהה, מייזעת. שמים כחולים של דרום תל אביב. צל השמשייה שתחתיה יושבים כעת ארבעת הערן צורים ואני מסייע אך במעט להקלת עומס החום. תחושתי לנוכח הסיטואציה המיוזעת היא שכדי לפצח מחדש, לרגל השקת אלבום האוסף "ערן צור ואנסמבל מיתר" (מיטב השירים של צור בעיבודים קלאסיים), את דמותו המרתקת של כוכב הרוק הצעיר והנמרץ (47 וחצי, נשוי פלוס שניים) אהיה חייב לקיים ראיון נפרד עם כל אחד מבין ארבעת הבנים המרכיבים אותה.
אין סיכוי שאצליח להתמודד, סימולטנית, עם ארבעה מרואיינים כה מהירי מחשבה וחדי לשון. בטח שלא בחום כזה. לכן מה שהולך לקרות פה זה שקודם כל ערן צור החכם יגיד את מה שיש לו להגיד, אחר כך רשות הדיבור תעבור לערן צור הרשע, הבא בתור יהיה הערן צור התם, ואז, לסיום, יפציע הערן צור שאינו יודע לשאול. אין ברירה: כדי להגיע, בסופו של דבר, לערן צור אחד, יחיד, מיוחד, אסוני, ששוני ונחמד, צריך לעשות קצת סדר (מוזגים כוס ראשונה. המצות מכוסות).
ערן צור החכם נולד בחיפה, זמן קצר אחרי יום הולדתו ה־15 של ערן צור הכללי. "זה קרה, אני מניח, כתוצאה מפטירתו של אבי", הוא מסביר, "פתאום נהייתי יצור אוטונומי בעולם שצריך להחליט בשביל עצמו מה הוא רוצה, וההחלטה שלי – להיות אמן, מוזיקאי, לכתוב שירים - היתה החלטה חכמה מאוד. עובדה: היא הובילה את החיים שלי עד היום. אני ממש זוכר שהרגשתי שהבית המגונן שלי נעלם, שהתקרה איננה ושאני צריך ללכת עכשיו לעבר החיים. אבא שלי, לצערי, לא הספיק לשמוע אותי שר – הוא רק שמע אותי מנגן בס, ולא כל כך אהב את הרעש מהחדר - אבל אני חושב שהוא היה מרוצה מההחלטה הזאת. אחרי הכל, אבא שלי אהב אותי, אני אהבתי אותו, ובכלל, כשבנאדם יודע מה הוא רוצה לעשות ועושה את זה טוב, ההורים שלו הם הראשונים ששמחים בשבילו. זה ברור, לא?".
האינדיקציה השנייה לקיומו של ערן החכם הופיעה, להערכתו האישית, רק בהגיעו של ערן צור הכללי לגיל 35 ("כי אז החלטתי להתחתן עם אביטל"), אבל גם לפני כן, הרבה לפני כן, פוזרו כאן עדויות רבות, בקצב הרוקנ'רול, לכך שמדובר באדם אינטליגנטי, משכיל, ספוג רוח ונשמה. הראשונות הגיעו בשנת 1988, בדמות הטקסטים והלחנים המבריקים שצור חיבר בתור נגן הבס של להקת טאטו, ובהמשך נוספו להן כל שירי אלבום הבכורה המופתי של כרמלה גרוס ואגנר ("פרח שחור", 1991), "ערב ב' כסלו" (מתוך "עיוור בלב ים", האלבום השני של כרמלה), "פתאום נהיה קיץ" (כנ"ל), "אתה חברה שלי", "לילות של ירח מלא", "הוא והיא", האלבום "חותך בחתך הזהב" (2006), האלבום "כל מה שאנושי" (2010) והספר "בית אשמן".
כל אלה נגזרו כמובן מההחלטה החכמה הראשונה של צור בחיים (להיות אמן יוצר), אבל החלטתו החכמה השנייה היתה, לדבריו, לא פחות חשובה ומשמעותית. “אביטל היתה הבחורה הראשונה שהכרתי שהיתה בגיל שלי, בגובה שלי ובמקום שלי בחיים”, הוא מסביר, “לא הרגשתי שיש בינינו פער של גיל, ניסיון, ידע ויכולת. הרגשתי שהיא שווה לי. באותו זמן, בגיל 35, הגעתי להחלטה שאני רוצה לנקות את החיים שלי מכל מיני רומנים ודברים לא רצויים. אמרתי לעצמי שאני מוכן לעשות ילדים – והכל נבע מכך שהרגשתי שהיא נכונה לי, שהיא האישה שלי, שאני אוהב אותה ורוצה אותה".
"פשוט הבנתי שאין ביטחונות בחיים האלה. המוות קרוב, עומד שם כל הזמן, ואני צריך להספיק להיות אבא. היו לי פעם מחשבות לחיות בלי ילדים, אבל הן כנראה לא היו רציניות. עובדה, עוד כשהייתי בן 27 וכתבתי את ‘פתאום נהיה קיץ’, אמרתי שם ‘את יכולה להיות אמא של הבן שלי’. אם אמרתי את זה אז, כנראה שרציתי את זה - למרות שאז ממש לא חשבתי ככה. רציתי להיות האמן הבודד הזה, שלא מפריעים לו. אתה יודע, יש אמנים שחיים ככה, בלי מחויבויות, ואני מקנא בהם, אבל באיזשהו שלב מיציתי את הרומנים הסתמיים והתחלתי לדאוג מזה שלא קורה לי משהו רציני. חשבתי שאולי אני לא בנוי לזה. נכנסתי ללחץ”.
לא חששת שחיי המשפחה ימנעו ממך להמשיך להתקדם בקריירה? נאמר, לנסות את מזלך בחו"ל?
"לא, כי האנגלית שלי לא מספיק טובה. הייתי מאוד שמח להצליח בחו"ל, אבל זה פשוט לא נראה לי מציאותי. בוא נגיד ככה: אני מקנא בגבע אלון ובאסף אבידן. מת מקנאה. הם מצליחים להגשים את החלום של להופיע בכל העולם. הלוואי עליי. הבעיה היא שזה לא משהו שנמצא בתחום היכולות שלי. אני יכול להגיד דברים משמעותיים על עצמי ועל העולם רק בעברית, ואני חושב שאם זה משהו שהוא פחות מהאמת, אז בשביל מה בכלל לעשות אותו. שמע, לעשות מוזיקה זה מאמץ נורא גדול. בעיקר מבחינה נפשית. בכל פעם שאני מוציא תקליט חדש, רמת החרדה שלי בשמים. אני לא יכול להרשות לעצמי לעשות משהו שאני לא בטוח בו במאה אחוז".
מהי העצה הכי חכמה שאתה יכול לתת למוזיקאי ישראלי צעיר שרוצה להיות מצליח ומוערך כמו, נגיד, ערן צור?
"הייתי מייעץ לו קודם כל לחפש את המקומות שפחות נוח לו לדבר עליהם, לראות מה מביך אותו, לא לחפש את הדרך הקלה להגיע לאנשים, לחפש את המקומות הפחות צפויים של עצמו, המקומות היותר חייתיים של הנפש. הרבה אנשים מבקשים ממני שאפיק אותם מוזיקלית, אבל אני תמיד מסרב. אין לי עניין בזה ואני גם לא עושה את זה טוב. אני אדם יוצר. אני לא רוצה, ולא יכול, להיכנס לחיים של אנשים אחרים ולהחליט בשבילם מה לעשות. זה פשוט לא אני. זה מבלבל אותי".
אוקיי, ואיזו עצה חכמה אתה יכול לתת לרוקר מזדקן כדי שיוכל לשמור על כבודו?
"רוקר מזדקן צריך להיות מחובר לגיל שלו, לקבל את זה שהוא כבר לא צעיר ולעבוד משם. דיוויד בואי, למשל, הוא דוגמה טובה לרוקר מזדקן שעושה את זה נכון: הוא תמיד משלב בין האני הנוכחי שלו לאני הצעיר שלו, ויוצר דיאלוג ביניהם. כשאני שר את 'פרפרי תעתוע', לדוגמה, אני לא חושב עליו בתור שיר ישן ומחפש בו בכוח את האני שהייתי פעם. אני מנסה ליהנות ממנו כמו שאני עכשיו. בכלל, יש לי הערכה גדולה למוזיקאים מבוגרים שממשיכים ליצור. מבחוץ, כל מיני מבקרי מוזיקה יכולים להגיד לך שאיבדת את זה ולבטל במחי יד את כל התקליטים המאוחרים שלך, אבל בדרך כלל הם לא באמת יורדים ללב העניין. לי, באופן אישי, יש איזו חיבה לתקליטים מאוחרים של אמנים ותיקים. אני תמיד מוצא בהם דברים יפים ומרגשים. אני גם די בטוח שאם הייתי מנסה להמשיך לכתוב מהמקום הזה, הצעיר והמרדני, וממשיך לקדש אותו גם עכשיו, בגילי, אולי היה עדיף שהייתי כבר נכנס ל'מועדון ה־27'".
בקיצור, אתה אומר שעדיף להיות רוקר מזדקן מאשר למות.
"אני אומר שצריך להמשיך לעשות את מה שנראה לך נכון. שמע, הרבה אנשים ששמעו אותי שר פעם את 'בחצרות בחושך' אמרו שאני לא אחזיק מעמד בתעשייה הזאת. אז אמרו. יופי. ברוב המקרים אני מנסה לתעל את המקום הזה, של העלבון, לטובתי. אני זוכר שהופעתי פעם, בסוף שנות השמונים, עם טאטו בפינגווין, והאולם היה מלא, אבל היה איזה מישהו בקהל שבמשך כל ההופעה עשה לי אצבע משולשת – ואני ראיתי רק אותו ורציתי לבעוט בו. זה הטעין אותי באנרגיות שליליות אדירות שיכולות להיות רלוונטיות מאוד ברוקנ'רול, אז השתמשתי בהן ובסופו של דבר נתתי שם הופעה מצוינת. היום, כשאני אבא לילדים, אני משתדל, קודם כל, לשמור על עצמי כמה שאני יכול, מתוך הבנה שיש רק נסיעת חינם אחת בחיים האלה ושיום אחד הם ייגמרו. אתה יודע, המאמץ היחיד שאתה לא חייב לעשות בחיים זה להרוג את עצמך, למות, אז למה לעשות את זה? סוף סוף יש דבר אחד שאתה לא צריך לדאוג לו, כי הוא יקרה גם ככה".
ומה עדיף לעשות בינתיים – להיות נאמן לצרכים האמנותיים שלך או למה שהקהל מצפה ממך?
"זו באמת בעיה. העניין הזה משחק אצלי תפקיד יותר ויותר עם השנים. אתה מציע את עצמך לקהל, הקהל הזה רוצה ממך דברים מסוימים – וכן, אני מייחס המון חשיבות לדבר הזה. אני מוריד את הכובע בפני מי שבא להופעה שלי. הדילמה היא שאני גם לא רוצה להיות זונה של הקהל ואני גם רוצה לשיר את השירים החדשים, כי בשביל זה אני חי מבחינה אמנותית. מעבר לזה, יש גם, כמובן, את העניין של חוסר הביטחון בדברים החדשים שאתה עושה אחרי שהגעת לסטנדרט מסוים בדברים הישנים. שיאים שהגעתי אליהם תמיד יהיו נקודות התייחסות ביצירה שלי, ביני לבין עצמי - ואני מודה שהרבה מהשירים שכתבתי פעם אני כבר לא אוכל לכתוב היום. יש כמה שירים ישנים שלי, שכשאני חוזר אליהם היום, אני ממש מקנא בעצמי של אז".
ערן צור הרשע, אם להודות באמת, הוא לא באמת טיפוס מפחיד, אלא יותר, איך לומר, בחור מוזר, שונה, קשה לפיצוח. אם במקרה הוא היה בוחר להתמקד במשחק, אין ספק שדמות הנבל היתה יושבת עליו פיקס, כפי שכבר הוכח בסדרה "בובי ואני", שבה לוהק צור לתפקיד אורח בתור רוצח סדרתי ("גם הגובה, גם הקול וגם המראה שלי מתאימים לתפקיד הנבל, אין ספק") – אבל כמוזיקאי הוא "רשע" במובן הטוב של המילה. חלק לא קטן מסוד כוחו כיוצר־מבצע טמון בניגוד המרתק שבין לחניו הרכים כשלעצמם לדרך התקיפה, המלודרמטית והפסאודו מרושעת שבה הוא מגיש אותם. מי שלא מכיר אותו ואת יצירתו עשוי להיבהל ממנו בתחילה, אבל מדובר ברושם ראשוני בלבד. לא צריך להיות קרדיולוג בכיר כדי לגלות שמתחת למעטפת הקשיחה שוכן לב זך ופגיע. מספיק להיות נוכח לידו בזמן שהוא קורא ביקורת לא מחמיאה על יצירה שלו.
"כשהוצאתי את 'אתה חברה שלי' היתה על זה ביקורת קטלנית, ממש מרושעת, באחד העיתונים", הוא נזכר, "ידעתי שעשיתי עבודה טובה, הכי טובה שאני יכול, ככה שבעיקרון לא היתה לי בעיה לזרוק את העיתון לפח – וזה בדיוק מה שעשיתי - אבל אחר כך ישבתי בבית קפה ומישהו ניגש אליי ושאל אותי 'ראית מה כתבו עליך? קשה, אה?'. זה הוכיח לי את המשפט הידוע 'שמור אותי מידידיי, עם אויביי כבר אסתדר בעצמי'. חשבתי לתומי שהצלחתי להדחיק את זה, אבל מהר מאוד הבנתי שכולם יודעים מה כתבו שם, צוחקים עליי ויורדים עליי - וזה בהחלט הרס לי את סוף השבוע. לגמרי".
טוב, מבקרי מוזיקה יודעם להיות מניאקים, אבל זו תכונה שמאפיינת גם לא מעט כוכבי רוק - ע"ע שמוליק קראוס ז"ל, לדוגמה.
"נכון. גם לי יש צדדים מניאקים, רשעים, כמו לכל בנאדם. בשנים היותר סוערות של התקופה שלי כרווק פגעתי בכמה בחורות, ללא ספק. התנהגתי כמו חזיר, כמו חרא. אני מאוד מצטער על זה היום. כל מה שרציתי אז היה היה להגיע עם הבחורה לעניין עצמו ואחרי זה לא רציתי יותר כלום ממנה ולא עניין אותי מה היא רוצה ומה היא לא רוצה".
לא יפה.
"ברור שלא. וזה בא לידי ביטוי אצלי גם בתחומים אחרים. בשנה הראשונה שלי בתור מורה ברימון, למשל, כשעוד לא הכרתי את הסטודנטים ולא ידעתי איך זה עובד, הייתי מאוד אגרסיבי בתגובות שלי כלפי תלמידים. מאוד פוגעני. הייתי יכול לגשת לתלמיד ולומר לו, לאוזני כל הכיתה, 'תשמע, אני מעדיף שלא אתה תבצע את המשימה הזאת'. פשוט ככה. אני חושב שהדבר הזה, המרושע, יוצא מהבנאדם כל יום, בכל מיני צורות. מה לעשות, ככה זה".
אם היתה לך אפשרות להרוג אדם אחד בעולם, במי היית בוחר?
"הייתי מחסל את זה שגנב לי פעם את הבס. הייתי חובט לו בראש עם הבס. אין ספק. בכלל, יש לי כמה וכמה חשבונות לא סגורים בתעשייה הזאת, ברור, ברור. אני לא רוצה להתייחס לשמות, אבל אחרי 'כרמלה' הראשון חברת תקליטים גדולה הזמינה אותי לנגן כמה שירים בלייב - שירים שהיו הבסיס לאלבום השני – וישבו שם אנשים שפשוט חילקו לי ציונים, ממש ציונים, עם מספרים, על הקטעים שניגנתי. זה היה מאוד לא נעים. הרגשתי מושפל. נפגעתי מאוד מאוד. לעולם לא אשכח את זה. אה, ויש, כמובן, גם את השיר 'חנוך מחנך' (מתוך "פרח שחור"), שבו סגרתי חשבון עם איזשהו חבר ילדות".
הארה: את השיר "חנוך מחנך" כתב צור בהשראת דמותו של אביו ז"ל, ששמו היה חנוך, והוא אכן היה אז "מורה לספרות במפרץ של חיפה", כמאמר השיר המנוסח בדרך של סיפור, שבשיאו דופק חנוך את ראשו של אחד מתלמידיו ברצפה, לאחר שזה מרעיש בזמן השיעור.
"הילד ההוא, שחנוך דופק לו את הראש ברצפה, זה הילד שסגרתי איתו חשבון", מסביר צור (ומבקש, באותה הזדמנות, שלא אציין כאן את שמו של אותו ילד, למרות שהשם המלא מופיע בין מילות השיר). "לא הייתי ילד כל כך חזק, בעצם הייתי ממש קטן וחלש – והילד ההוא ניצל את זה. הוא זרק עליי אבנים והשפריץ עליי מים, והרגשתי חסר אונים, אז אחרי כמה שנים הוצאתי את זה בשיר".
ואיך ההוא הגיב לזה?
"הוא הבין שסגרתי איתו שם חשבון, אבל הוא לא היה מודע לזה שהוא היה ילד מניאק. הוא אמר לי 'הייתי חבר שלך'. אתה יודע, הרבה פעמים אנשים רעים לא מודעים לכך שהם רעים. מצד שני, גם אני לא הבנתי אז שנקמה היא לא ארוחה חמה. זה משפט מאוד נכון. היום אני יודע את זה".
אז אתה כבר לא מניאק?
"לא, אבל יש אנשים שחושבים שאני רשע, אני בטוח בזה. לגמרי. לפעמים אתה פוגע באנשים בלי להרגיש, ואז כועסים עליך. בייחוד כשאתה בנאדם ידוע ויש עליך אימג' שמפריע לאנשים מסוימים. היה לי סיפור קשה בזמנו עם 'בחצרות בחושך'. אנשים אמרו שזה שיר שעושה גלוריפיקציה למעשה האונס. זה כמובן ממש לא מה שהתכוונתי אליו, אבל זה נתן לי שיעור לחיים: הבנתי שאנשים אף פעם לא יבינו את זה כמו שהתכוונתי לזה".
שמע, אתה חייב להיות מודע לכך שלפעמים זה נראה כאילו אתה מנסה להרגיז את המבוגרים האחראיים בכוונה. למשל, כשאתה שר "כמו קקה ופיפי מטיל שפיכי".
"לא ניסיתי להרגיז אף אחד בזה. הכוונה שלי שם היתה ברורה מאוד: כשאתה מאונן, זה כמו שאתה מחרבן ומשתין, פשוטו כמשמעו. מה הבעיה עם זה? אני באמת לא מבין. על 'בחצרות בחושך' אמרו 'השיר הזה מעודד אונס' – ושוב, וזו ממש לא היתה הכוונה. הדובר בשיר מסתכל על המצב ומנסה לתאר אותו מנקודת מבט מסוימת. בכלל, אני מתעסק הרבה עם מיניות וארוטיקה, כך ששמעתי הרבה ספקולציות עלי כבנאדם – ולא, לא נחמד לחיות עם זה. אנשים תמיד מחפשים את הסטיות אצלי. זה לא נעים שאומרים עליך שאתה סוטה".
אני משער שאתה צודק.
"אני כל הזמן אומר שבשביל לכתוב חתרני אתה צריך לחיות יציב - ואני חי יציב, יחסית".
מה זאת אומרת "יחסית"?
"אתה יודע, נו, אני לא ב'מועדון ה־27".
העובדה שיותר מ־20 שנה חלפו מאז שערן צור "פספס" את הכניסה ל"מועדון ה־27" ובכל זאת הוא עדיין אמן פורה, מצליח ומבוקש היא, כשלעצמה, הישג ראוי להערכה. ספק אם בחור תמים, כזה שקל לעבוד עליו, היה עומד במשימה כזאת בין כותלי תעשיית המוזיקה הישראלית, הידועה בקוצר סבלנותה. כלומר ערן צור הוא לא תם קלאסי, לא פראייר. הוא תם במובן אחר, רוחני יותר, של המילה.
"לפעמים עובדים עליי, ברור", הוא מודה, "עם הילדים זה קורה לא מעט" כשליאם (בנו הבכור) מקבל ציון טוב הוא אומר לי 'אבא, קיבלתי ציון חרא', וטומי אוהב להתחבא מאחורי עמודים לעשות לי 'בה!' – אבל באופן כללי אני לא פתי במיוחד. זאת אומרת, אני תמים, אבל בדרך מסובכת. יש תמימות במה שאני עושה, יש נאיביות. זה הרי טיפשי לכתוב שירים ולשיר אותם. צריך מידה של נאיביות בשביל זה – בייחוד כשאתה מכיר את התעשייה הזאת. ברגע שאתה מתחיל להתעסק באם זה יצליח או לא, אתה מאבד את התמימות. יש מקום שאתה חייב לשמור נקי. זה כמו המקום של הזרע אצל גבר, שהוא מאוד מוגן בגוף. אתה יכול לחיות בצורה שפוגעת במערכות אחרות בגוף שלך – כלומר לעשן, לשתות וכו' - אבל הזרע בכל זאת נשמר. אותו דבר עם המקצוע הזה".
היית מוכן למכור את התום שלך תמורת תלוש שכר נאה מטעם הפקה של תוכנית ריאליטי?
"אחד הדברים הכי טובים שקרו לי בחיים עד היום זה שלא ביקשו ממני עדיין לשפוט בריאליטי. לא הייתי צריך להתמודד עם הדילמה הזאת, שמצד אחד מציעים לך פרנסה ממש טובה והרבה מאוד פרסום, ומצד שני אתה הופך להיות בובה שלהם – וכן, זו בובה, גם אם זו בובה מצחיקה ומצליחה במיוחד. למזלי, לא היתה לי התלבטות כזאת".
אוקיי, ואם תגיע אליך פנייה מפתה, מה תעשה?
"אני חושב שאסרב. פנו אליי מכמה תוכניות, אבל לא של מוזיקה, ולזה לא היתה לי בעיה לסרב כי זה לא במגרש שלי בשום צורה. בכלל, אני חושב שאם אכפת לך ממה שאתה כותב ומאיך שאתה מתקשר עם אנשים, לא כדאי לך להרוס את זה בשביל שום סכום. שוב, התעשייה הקלה עליי מאוד בזה שהיא לא פנתה אליי עדיין. יכול להיות שמתישהו זה יקרה, אבל עזוב - אין סיכוי שאסכים. באמת שאין סיכוי".
ומה יקרה אם יציעו לילדים שלך להשתתף ב"בית ספר למוסיקה"?
"מה שיקרה זה שאמא שלהם לא תיתן להם ללכת. זה דווקא מאוד פשוט".
קצת מסובך להבין, ולהסביר, מיהו בדיוק אותו זה "שאינו יודע לשאול". על פי רוב המקורות מדובר בבחור אדיש, אחד שלא אכפת לו מכלום, חסר סקרנות, אפאתי. בהקשר זה הכוונה היא לאו דווקא לערן צור הספורטיבי ("אני בנאדם בן 47 עם אבא שמת מהתקף לב, אז מה, שאני אתן לכולסטרול לטפס בלי לנסות להתמודד איתו בשום צורה? לא, אני רץ בפארק הירקון, במסלול קבוע, מבבלי עד הים") אלא יותר לזה הפוליטי והכלכלי, שאליו, ספציפית, בהחלט ניתן להצמיד את התגית "אדיש".
"יש בי מידת אדישות גדולה לענייני פוליטיקה", הוא מודה, "זה לא בגלל שלא הייתי רוצה למחות ולשנות פה דברים, אלא בגלל שהמציאות שאנחנו חיים בה גורמת לי לזה. אני חושב שחוסר היכולת שלנו למצוא פתרון לסכסוך הישראלי־פלסטיני גורם לנו לקהות חושים – וזו אדישות מאוד בעייתית, מאוד מסוכנת. אין לנו כוח להתמודד עם זה, אבל בסוף זה יתפוצץ לנו בפרצוף. אי אפשר לחיות ככה לאורך זמן. כולם יודעים שזו פצצה מתקתקת, אבל אף אחד לא רוצה להתמודד איתה".
כולל אותך. אין כמעט זכר לעניינים מדיניים/פוליטיים/ביטחוניים/חברתיים בשירים שלך.
"דווקא הייתי פעם בהפגנה. במלחמת לבנון הראשונה הלכתי לראש הנקרה, להפגין, אבל כבר אז הרגשתי שזה לא המקום שלי. בשירים שלי זה בא לידי ביטוי בדרך שמעניינת אותי, אבל זה נכון שאף פעם לא הצלחתי ממש, ככותב, לבטא את הדברים האלה. אולי רק כמלחין וכמבצע. אני חושב שזה חשוב, אבל פשוט לא הצלחתי. לעסקים, לעומת זאת, אני אדיש לגמרי. זה לא מעניין אותי בשום צורה. אני בא ממשפחה של סוחרים, סבא שלי היה סוחר טקסטיל, אני יודע שיש לי יכולת עסקית ושאני יכול להצליח בזה אם אני רוצה - אבל אני גם יודע שסוחר זה מישהו שעושה קיצורי דרך על חשבון אנשים אחרים, וככה, בצורה כזאת, אני לא יכול להיות אותנטי. אני לא יכול להיות אמן טוב, עם הרגשה פנימית נקייה, ובאותו זמן להיות איש עסקים טוב. זה לא מתיישב לי עם היצירה, שיותר חשובה לי מכסף. אני גם לא נוהג במכונית, אגב".
איך זה קשור לעניין?
"מה זאת אומרת? בקטע של סמלי סטטוס. הם לא מעניינים אותי. זה מגוחך בעיניי שאנשים משקיעים כסף במכוניות גדולות ויפות. זה אפילו נלעג בעיניי. בכלל, מכוניות זה עניין טראומטי אצלי. כשהייתי בן 18 והתחלתי לנהוג, אמא שלי מיד הורידה אותי מהכביש, לפני שיהיה מאוחר מדי, כי בשנה אחת עשיתי שלוש תאונות, ביניהן אחת שבה שברתי רגל לחירש, והצעקות שהוא הוציא היו נוראיות".
אוי. מסכן.
"נכון. מאז אני נזהר מאוד מלפגוע בחירשים. כמה שנים אחר כך, אגב, הזמינו אותי לעשות מוזיקה להצגה של חירשים".
אוי. מעליב.
"כן, אה? זה פרדוקס אולטימטיבי, לא בדיוק מחמאה...".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם