מארז תרבות 09: האלבום הטוב ביותר של 2013 הגיע
אין טעם לנסות לשמור על פאסון: אלבום חדש של ג'יימס בלייק הוא חגיגה ענקית עבור המארז, והפעם מדובר באחד שאין מספיק כוכבים בכדי לדרג אותו. במילה אחת: מאסטרפיס
זהירות, המלצה משתפכת לפניך. המלצה שנבנתה תוך חודשים רבים של ציפייה - שנתיים אפילו, אם מתייחסים לפרק הזמן שעבר מאז אלבום הבכורה הכואב בעוצמתו של ג'יימס בלייק ועד ליציאת אלבומו השני. אלבום שלא רק עומד בציפיות אלא גם עולה על כל תרחיש מציאותי או דמיוני של איכות המצופה מאנטי-סלב בן 24.
בלייק דורש חיבוק, ליטוף, אהבה. הוא נבוך להישיר פנים למצלמה אבל מעיז לערבל את המציאות עד אשר יוציא ממנה צליל שכמותו עדיין לא שמענו. ולמרות זאת, לא יומרנות מניעה אותו, כי אם מציאת ביטוי נכון לרגש הספציפי שהוא מנסה להעביר, כמו שסופר מחפש את צירוף המילים המושלם כדי להעביר את ייסורי נפשה של דמותו המומצאת.
המוזיקה של בלייק שכלתנית ורגשית בו זמנית, הטקסטים שלו מתוחכמים, תמציתיים וערוכים לכדי מילים בודדות. השירים שלו מופקים בדרגה עילית. את כמויות הזעם, התסכול והעצב שלו מבטא האמן בעזרת התרחשויות בודדות אך מאסיביות בתרכובתן. כמות הכאב שמעביר הילד בעיוות קולו השברירי כשלעצמו בלתי ניתנת לכימות. בלי לצעוק, לצרוח, ליילל או להיאנח, רק לשיר בדיוק מופתי. בלייק
משתמש בכל האמצעים שברשותו כדי לשבור למאזין את האוזניים, דרך השכל.
ג''ימס בלייק לא משתמש באפקטים, בעיוותי עריכה ובאוטו-טיון הידוע לשמצה בדרך המקובלת, השיקית והפופולארית להגעיל בתקופתנו. כשבלייק מעוות את קולו הוא למעשה מעצב אותו, מערבב אותו לצבעים חדשים, מחשל אותו לצורות נוזליות ממתכת קשה. יטענו שהוא אמן דאבסטפ, יגידו שהוא המציא את הפוסט-דאבסטפ, אך למעשה מה שבלייק עשה הוא ליצור משהו ראוי ואלמותי בתוך הסגנון הדי מאוס הזה, שהשתלט על כל חלקה טובה במוזיקה הפופולארית.
אסור להגדיר את ג'יימס בלייק כאמן אלקטרוני, אמן דאבסטפ או תחת כל נישה אחרת. יהיה שימושו בלפטופים וסינטיסייזרים אשר יהיה, עדיין מדובר במוזיקה כלית שמנגנים אותה שלושה אנשים, שנשמעת קרובה ונוגעת גם בהופעה. כזו שיוצרת הרמוניות שהן הרבה מעבר למה שהמוזיקה האלקטרונית של היום מתיימרת ליצור.
השיר "Voyeur" הוא דוגמה לאיך דאנס צריך להשמע בשנת 2013. "Take a Fall On Me" הוא דוגמה להיפ הופ טוב בשנת 2013. "I Am Sold" הוא הוכחה שאפשר ורצוי לעשות טריפ-הופ בשנת 2013 (ובית ספר למלודיה כשלעצמו). "Our Love Comes Back" הוא דוגמה לשיר אהבה לא סטנדרטי בעליל שגם מצליח לגעת. "Digital Lion" הוא דוגמה לאיך רדיוהד צריכים או מנסים להשמע היום. "Retrograde" הוא פשוט השיר הכי מרגש שנשמע מזה שנים בכל ז'אנר, יהיה אשר יהיה.
האלבום הראשון של ג'יימס בלייק היה אלבום של חמישה כוכבים - יפהפה, מרגש עד דמעות ופורץ דרך בתחומו. כעת הוציא העילוי אלבום מהודק יותר, חכם יותר, קליט יותר ומרגש יותר, איכשהו, בדרכים פלאיות. זה כבר יותר מחמישה כוכבים. זוהי קלאסיקה.
סינגל: TNGHT – Acrylics
מתגעגעים לפרודיגי'? צמאים לדאפט פאנק? כמהים לכימיכל בראדרס? מתגעגעים, לא לחיקוי הפושר של ההרכבים עצמם, אלא לאווירת ה"הכל או כלום" שלהן בשנות התשעים? לתחושה של רוק מלוכלך באמצעים אלקטרוניים נקיים, לדאנס שדורש מהגוף להשתולל ולא סתם להניע את הרגליים בקצב מונוטוני? לטכנו שמולבש על תבנית של בית ופזמון, שמגביר את פעימות הלב בציפייה לקטע הבא בשיר ולא סתם עושה נעים? תאזינו לסינגל החדש של TNGHT, כאסח מזוקק לפנים. נראה אתכם מצליחים לעמוד בארבע הדקות שלו בלי לכווץ את השפתיים ולהניע את הראש.
קליפ: Phosphorescent – Song For Zula
אין הרבה שירים בני יותר מארבע דקות שבנויים על תבנית קצרה ומחזורית ומצליחים לרתק את המאזין לכל אורכם. הבודדים שעושים זאת נשענים על ריף או שרשרת צלילים כל כך חכמה ועם ניואנסים כל כך שובבים, שאפשר להאזין להם אפילו במחזוריות.
"Song For Zula" נותן תחושה של שיר שאינו נגמר ויחד עם זאת אינך רוצה שייגמר. הקליפ שלו, לעומת זאת, איטי ומכאיב עד שכל מאודך רוצה בפתירתו של הסיבוך בעלילה שתביא גם לסופו. האמצעים האמנותיים (הפשוטים יחסית) שמלווים אותו הופכים סינופסיס של שלוש שורות למפולת סלעי רגשות לא נוחים. האנטי קליימקס של הקליפ תואם לחלוטין לסיומו של השיר הארוך, שבכל זאת משאיר טעם של עוד.
אלבום: Dj Koze - Amygdala
אם השמות בונובו, מודסלקטור, פורטט, רויקסופ או צ'מפיון מדברים אליכם, אתם חייבים לשמוע את האלבום החדש של Dj Koze שכמו כל הזכורים לעיל, מצליח לחלוטין לאפיין ולייחד את עצמו במסגרת הצ'יל-אאוט-לאונג' האלקטרוני, אפילו שעברו תשע שנים מאז אלבומו הרשמי האחרון.
כמה שירים ב-Amygdala, אלבומו החדש של הדי.ג'יי הגרמני, מעניקים חוויה פסיכדלית של קצב וסימפולים, אחרים לוקחים את המאזין למסע סוריאליסטי בכדור פורח, השקפה מגבוה על עולם דיגיטלי בהילוך איטי.
בלוטת האמיגדלה במוח האדם לוקחת חלק מרכזי ונכבד בשליטה על רגשות וזיכרון, שולחת פולסים למערכת העצבים הסימפטטית, מגבירה רפלקסים, מקושרת להבעות הפנים, מעבדת ומתרגמת קלט מהמערכות החושיות ומקושרת עם התנהגות מינית, פחד, אגרסיה ואינטראקציה סוציאלית. בהתאמה, כל הקטעים באלבום החדש של Dj Koze מעניקים חוויה של מסעות אל.אס.די מרתקים, כשכל קטע מפעיל חלק אחר בקשת הרגשות הצבעונית המוכרת לאדם.
טלוויזיה: באמשלכם.
בחייאת, תראו את זה. תעשו לעצמכם טובה ותראו את זה. עזבו את כל השטויות ותראו את זה. נאמר עליה כבר הכל אז פשוט תראו. בגלל התסריט, בגלל הבימוי, בגלל המשחק, בגלל העומק, בגלל הישירות, בגלל הביקורת, בגלל ההפתעה. זה לא היה כזה טוב מאז שנות השישים.
מעצב העל קלווין קליין אמר כי "הדרך היחידה לפרסם היא לא להתמקד במוצר עצמו". כך מוגשת התוכנית לצופה באריזה תקופתית אלגנטית כשלמעשה היא מוכרת לו את הדמויות הכי עגולות ועמוקות שנצפו על המסך מאז "עמוק באדמה". אמנות צרופה ספוגה באלכוהול ועשן. זהו. תראו.
טיזר: לונא אבו נסאר
לא הרבה שמעו על לונא אבו נסאר, אבל קרוב לודאי שרבים ישמעו אותה, אם לשפוט לפי השיר המצמרר ביופיו הזה. אם זה מה שהיא עושה בהופעה עם שתי גיטרות וקול ארצי ומלאכי בו זמנית, הדמיון משתולל מלפנטז על מה שהיא עושה בעודה באולפן. חפשו Luna Abu Nassar בפייסבוק כדי לקבל עידכונים.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום מצעדים וביקורות מוזיקה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם