"שמוליק קראוס לא איזן בין המציאות והדמיון"
היא ניהלה מערכת יחסים עם שמוליק קראוס ונותרה איתו בקשר כמעט עד מותו, שימשה השראה לאסי דיין ב"החיים על פי אגפא" ושברה אינספור לבבות תל-אביביים בשנות השבעים והשמונים העליזות. אבל עכשיו, לראשונה, פותחת הציירת אריאלה וידזר את הרומן המכונן של חייה: האהבה הגדולה למלך התאטרון הישראלי, נסים אלוני
אם "מחוברים" הייתה קיימת כבר באלף הקודם, אריאלה וידזר הייתה מלוהקת חלומית: ציירת מוערכת,המאהבת של שמוליק קראוס, בת הזוג של נסים אלוני, הברמנית המיתולוגית של פאב הבוהמה זיגל, ההשראה של אסי דיין לסרט "החיים על פי אגפא" ואחותה הקטנה של כוכבת העבר והמלהקת בהווה יעל אביב.
הנה מונולוג שהיה יכול בקלות להשתלב כבר בפרק הפותח של העונה: "כל חיי נמשכתי לגברים בוגדניים, והייתי בוגדנית בעצמי. זה עניין גנטי אצלי. סבתא שלי עזבה את אמא שלי בפולין כשהיא הייתה בת שנה בלבד, ופשוט נעלמה. היא עשתה זאת מבחירה, ולא חזרה מעולם. כעבור שנים פגשנו אותה עם חיים אחרים. מתברר שלאמא שלי היה סיפור אהבה מחוץ לנישואים במשך 15 שנה. אבא ידע עליו, והוא לא קיבל את זה. אמא שלי ואבא שלי הם דוגמה קלסית של נישואים משעממים, לא מעניינים ולא מרתקים. כנראה בגלל המשפחה שממנה באתי, לא רציתי אף פעם להביא ילדים לעולם ולא רציתי להתמסד. אפילו לא גרתי עם אף אחד. לא הסכמתי לוותר על התאהבות, על ריגושים ועל תשוקה".
בביוגרפיה "נמר בוער" שכתבה שרית פוקס על נסים אלוני, יחסיו עם נשים מתוארים כיחסים לא מתגמלים, לא שוויוניים, לא בלעדיים והפכפכים. אני מניח שבחירתך במודל הזה קשורה לרקע המשפחתי שלך.
"היינו דומים מאוד, והוא התאים לי. שנינו לא רצינו יחסי נצח ולא ילדים, כדי לשמור על התשוקה. שנינו נכנסנו להרפתקה הזאת בידיעה שזאת הולכת להיות הרפתקה. פעם דיברתי עם נסים על מהות היחסים בין גבר לאשה, והוא סיפר לי שמכל מאהביה של מרילין מונרו הוא הכי אהב את ג'ו דימאג'יו. לאחר מותה דימאג'יו נכנס לחנות פרחים וביקש לשלוח זר לקבר בכל יום. המוכר שאל אותו: עד מתי? ודימאג'יו אמר: לנצח. נסים אמר 'למרות שהוא היה שחקן בייסבול ולא ארתור מילר, הוא ידע מה הם חיי נצח'".
וידזר נולדה במאי 1949 בפולין, לפני 64 שנה. "אבא שלי היה מנהל בית החולים בכפר קטן שבקושי שמעו עליו, אבל בעיירה הוא היה הדמות הכי חשובה אחרי אלוהים והכומר. התנהלנו שם כמו נסיכות". המשפחה עלתה לארץ כשווידזר הייתה בת 8, והשתקעה בירושלים. "היו לי קשיי קליטה רבים. לא הבנתי למה הגענו לפה, כי לא היינו ממש ציונים וגם לא הבנתי את השפה. אני בטוחה שבגלל זה התחלתי לצייר".
היא למדה בוויצו צרפת ולאחר מכן בבצלאל. "בגיל 18 היה לי רומן ראשון, עם פילוסוף, פרופסור לקבלה ולמדעי המזרח", היא מספרת. "גרתי איתו והוא היה קם באמצע הלילה ומדבר לתוך המיקרופון. חשבתי שזה טבעי, שככה זה החיים בזוגיות, שתמיד הגבר קם בלילה ומדבר למיקרופון. נסים אלוני הכי אהב לשמוע עליו, הוא כל הזמן היה שואל עליו, 'ספרי לי על הפילוסוף הזה'". לאחר שנפרדה מהפילוסוף, עקב נסיעתו לחו"ל, הייתה בת זוגו של ראיף אליאס מהכפר ג'יש, בוהמיין ירושלמי ידוע בשנים ההן.
בגיל 24 הציגה בתערוכה גדולה בלונדון לצד אמנים בינלאומיים וישראליים גדולים, ובהם יוסל ברגנר ואורי ליפשיץ. היא גם פתחה אז ברומן סוער עם שמוליק קראוס. "זה קרה בדיוק לאחר שהשתחרר מהמחלקה הפסיכיאטרית בהדסה. גרתי אז בירושלים, והיה בינינו קשר של כמה חודשים. שמוליק הוא בוגדני, אבל זה גם היה הקסם שלו, באיזשהו מקום. בכלל, אני נמשכת לגברים גבוליים שמשחקים באש. היו לנו אחלה חוויות ביחד. היינו נפגשים, ומאותו רגע נשארים ביחד שלושה ימים שלמים, נוסעים לחברים בעין כרם, גרים וישנים אצלם; היינו שומעים יחד ניל יאנג, שהוציא אלבום באותה תקופה; הולכים הרבה לסרטים בהצגה יומית. אחד הסרטים הנהדרים שראינו היה הסרט התורכי 'יול', ומאז שמוליק קרא לי 'יול'". וידזר אף עיצבה מועדון בירושלים שבו קראוס היה שותף, "שחק אותה", ופעם הוא קנה ממנה ציור ב-500 דולר
.
גוז'י כץ היא חברה שלך כיום. דיברתן על הרומן שלך עם שמוליק?
"לא דיברתי איתה על זה, אבל אני יודעת שהיא יודעת על הרומן. שמע, בימי ההיפים זה לא היה דבר חריג. היו סטנדרטים אחרים. אני לא בנאדם שמקנא, וגם ג' וזי לא" (כץ בתגובה: "אריאלה היא חברה שלי הרבה שנים, בחורה נחמדה ומוכשרת. רומן? לא מעניין אותי לשמוע דברים כאלה, ואין לי תגובה על זה. חג שמח").
נתקלת בהתנהגויות אלימות שלו?
"כשהוא היה איתי הוא היה שקט מאוד, לא הייתי איתו בתקופות הסוערות. שמוליק היה יוצר בחסד עליון, רגיש מאוד, אבל היה לו חוסר איזון בין המציאות והדמיון, והוא היה בנאדם עצבני. הצלילים של החיים לא נעמו לו. אבל הוא אף פעם לא הרים יד עליי ולא היה אלים כלפיי. גם לאחר שהרומן בינינו נגמר נשארנו חברים טובים, והיינו בקשר עד כמה חודשים לפני מותו. נפגשנו ודיברנו המון. בסוף חייו הוא כבר לא היה מדבר הרבה, רק ישב והחזיק לי את היד. בזמן שהייתי ברומן עם נסים אלוני, שמוליק אמר לי שהוא שמח מאוד שאני איתו, שזה מצא חן בעיניו מאוד. הוא אהב את נסים. נסים, מצדו, קרא לשמוליק וחבורתו 'חוליגנים'".
בין 1986 ל-1988 הייתה וידזר בת הזוג של מלך התאטרון הישראלי, הסופר והמחזאי נסים אלוני. הם הכירו דרך עדנה שבתאי, בהצגה שצפו בה יחד. אלוני היה אז בן 60, מבוגר ב-23 שנה מווידזר. "זאת הייתה התאהבות מרגע ראשון", היא אומרת. "הקשר שלי עם נסים, אהוב נפשי, היה הרבה יותר ארוך ועמוק מהקשר עם שמוליק קראוס. הוא היה נפלא איתי, רגיש, בנאדם, משורר לגמרי בחייו. יכול להיות שנשים אחרות סבלו ממנו כי הוא לא נתן להן ביטחון ותחושת שייכות, אבל בדיוק את זה אהבתי. כשאת לא חיה עם מישהו, קל להחזיק קשר רומנטי".
איך ביליתם?
"נסים לא אהב לצאת לאירועים. 'בגילי אפשר להחמיץ', נהג לומר. הזמנתי את נסים למסיבת פורים אחת, והוא לא רצה ללכת. הוא נבהל מהרעיון של המסיבה. לאחר ששכנעתי אותו הוא שתה הרבה, ובדרך למסיבה הוא כבר היה גמור. הוא לא התחפש, אבל אני התחפשתי לדמות הנסיך מקלפי המשחק. מהמסיבה הזאת נשארה לי התמונה היחידה שלי איתו".
שמרתם אמונים זה לזה?
"לא נראה לי. בטוח שלא. אבל גם לא ציפיתי ממנו, וכנראה שגם הוא לא ציפה ממני. אם יש לך גברים שווים את צריכה לוותר על האלמנט של הלויאליות, כי כל הנשים רוצות את הגברים השווים".
מה היה סדר היום שלו?
"הוא היה קם מוקדם, בערך בחמש בבוקר, וכותב. ואם הוא לא היה כותב הוא היה מתרגם. אחר כך הוא ישן את השלאפשטונדה שלו, אוכל מסודר, מבשל לעצמו. הייתי עדה למחזה שהוא כתב אבל לא יצא לפועל, שנקרא 'האם יש מקקים בישראל?'. הוא עשה חזרות עם יוסי בנאי, וכל כך התלבט, הפך קדימה ואחורה. הוא היה בנאדם שמתלבט. אפילו להוציא מילים היה לו קשה, כי הוא ידע שמילה כדין מיתה. הוא היה מתייחס למילים כמו שמתייחסים למשהו קדוש. הוא היה מתפלא כמה הרבה אני מדברת ומבזבזת מילים. אבל הייתי נורא מצחיקה אותו. לפעמים הייתי אומרת לו: 'נסים, אני במיטבי', והוא היה מתפוצץ מצחוק. 'איך בנאדם יכול להיות במיטבו?' שאל , 'אני קם בבוקר ורואה את האביר בראש ההר עם החרב השלופה עוד מעט יורד ובא לשסף את גרוני. ואת אומרת אני במיטבי'".
חווית גם רגעי תסכול שלו?
"היה לו המון תסכול. הוא לא היה במיטבו מבחינה פיזית בזמן שהוא היה איתי. היו לו כאבים עזים בגפיים, והוא היה מתוסכל שהוא לא יכול לשתות ולהתהולל כמו שהוא אהב. נסים לא כל כך יצר בתקופה שהוא היה איתי. היו לו כבר בעיות יצירה קשות, והוא מאוד סבל מזה. הוא היה כבר בן שישים".
בעוד שאלוני סובל מקשיי כתיבה, דווקא וידזר החלה אז לכתוב את ספרה "נבואת הצוענים", שהיא מקווה להוציא בקרוב. "נסים צחק ואמר, 'אריאלה, את תהיי הסופרת היחידה בעולם שלא קראה שום ספר'. זה נכון, אבל נסים היה מקריא לי את היצירות שלו, למשל את 'דודה ליזה'".
היו לכם גם מריבות?
"בתקופה שרבנו חלמתי עליו חלום יפה ומוזר. חלמתי שאני הולכת ברחוב חשוך, והוא רץ ומדליק לי את הפנסים. סיפרתי לנסים על החלום ואמרתי לו: נסים, בוא לא נריב, אפילו חלמתי עליך היום, שמע מה חלמתי. סיפרתי לו והוא נדהם, אבל החלום לא הצליח לפייס בינינו. הוא ממש כעס עליי, ואני לא יודעת למה. בפעם אחרת הוא אמר בראיון לתקשורת: 'החברה שלי אומרת שאני נכה נפשית'. אז הבנתי שפגעתי בו".
למה אמרת את זה?
"הוא לא היה מסוגל להביע את עצמו במילים בקשר איתי. הוא לא היה מבזבז מילים. הוא היה שותק המון".
איך נגמר הקשר ביניכם?
"ההורים שלי היו צריכים לנסוע לארצות הברית לכמה חודשים. יום לפני הטיסה אבא שלי אושפז. אמא שלי לא ויתרה על הנסיעה, הזמינה אותי לנסוע איתה במקומו, והסכמתי. באותו ערב נסים בא לבית הוריי עם פרחים. אמרתי לו: אני נוסעת לחוץ לארץ לכמה חודשים. כנראה שנסים פתאום ראה שאני בנאדם לא אמין. הפריע לו שאני עוזבת אותו ונוסעת, וגם הפריע לו שאמא עוזבת את אבא שלי בזמן שהוא מאושפז. כשחזרתי, הכימיה בינינו דעכה. נסים, כשהוא מרגיש שהיחסים נעשים מעט שבריריים, מיד בוגד, כדי להגן על נפשו. הוא אמר לי פעם שהוא לא היה מספיק אמיץ כדי להישאר איתי. אני גרמתי לו לחוסר ביטחון, ואני יכולה להבין את זה. אני אולי נותנת איזו חוויה ביחסים, אבל לא ביטחון, ולא הרגשה שאני מישהי שאפשר לסמוך עליה. כי אני מאוד נתונה ל. . . בוא לא נגיד מצבי רוח, בוא נגיד מצבים משתנים".
ב-1988 הם נפרדו, ובעקבות המשבר וידזר יצרה את הציור "קטעים אפלים". "זה הציור הכי טוב שציירתי בחיי. בציור נראית אישה ששותה וצועקת והכל מתערפל לה, ובדיעבד הבנתי שציירתי את עצמי, ככה הרגשתי, נטושה ועפה עם עצמי לבד. היה לי עצוב שנפרדנו, כי היינו כאלה חברים טובים. התאבלתי עליו. אבל כנראה היחסים בינינו לא היו מחזיקים מעמד. בדרך כלל נשים רצו לחיות איתו, לגור איתו ולעשות לו ילדים, ואני רציתי בדיוק את ההפך. למרות שהיו לנסים מלא נשים, הרגשתי שהייתי היחידה בחייו".
בגיל 43, כמה שנים לאחר הפרידה מאלוני, עבדה וידזר כברמנית בזיגל, הפאב שהבוהמה עלתה אליו לרגל. לימים הפכה לברמנית המיתולוגית של המוסד. "אנחנו כבר לא ביחד יותר, ופתאום נסים מגיע לזיגל", היא נזכרת. "נסים גר באותו בניין שבו היה הבניין של זיגל, בדיזינגוף 223. בקושי דיברנו. היה מתח רב. הרגע שהייתי צריכה לשאול אותו מה הוא רוצה לשתות היה מבחינתי כמו להיכנס לתוך מעגל האש. הייתי צריכה לעשות את זה בקור רוח כלפי חוץ, כשבפנים נשמתי בוערת".
וידזר הביאה לעבודה בזיגל את אסי דיין, ששימש גם הוא כברמן. את דיין הכירה מצעירותה, דרך אשתו הראשונה, אהרונה, שעבדה איתה בטלוויזיה הישראלית. "ביני לבין אסי יש אהבה גדולה, אבל איתו דווקא לא היה לי רומן. אסי תמיד היה אומר לי: אני צעיר מדי בשבילך. הוא כמעט בגילי, אבל אני תמיד אהבתי אותם הרבה יותר מבוגרים ממני". היא שולפת מפית ועליה שיר שכתב לה דיין, שכולל את השורות: "נורא אוהב אותך / ורוב השאר נורא / משום שאת מכירה / את הקטע הזה שבו / השחור הוא צבע / ושאר הצבעים / היו פעם הסוד / שבינך לבין החיים / והיום הם מרחק".
גם שמוליק קראוס הרבה להגיע לזיגל. "עם שמוליק הייתה שמחה גדולה תמיד", היא אומרת. "פעם, עוד לפני שהלילה התחיל, שמוליק קראוס הופיע. אסי דיין ואני מנקים ומסדרים, ובקושי מסתכלים על העיניים שלו, כי אנחנו רואים שהוא כבר דלוק, ואנחנו לא רוצים להדליק אותו יותר. ואז שמוליק מבקש לשתות. ידענו שהצרות מגיעות, כי הוא כבר הגיע שיכור לחלוטין. סירבנו לתת לו לשתות, והמשכנו לנקות. אז הוא בא מאחורי הבר, והעיף במכה אחת עשרות משקאות לרצפה. הוא הרס לנו את הבר
אסי ואני לא זזנו מרוב הלם. בסוף הגיעה זוהרה, מנהלת הפאב, וקראה למשטרה. הגיעו כמה ניידות ועצרו אותו. בלילה אחרי ששחררו אותו הוא חזר לזיגל. הוא אמר: אני הופך לך שוב את הבר
אמרתי לו: אני רוצה לראות, אני רוצה לראות, אם אתה הופך לי שוב את הבר אני הורגת אותך. הוא נרגע ואמר, טוב, טוב, בואי נלך לשתות".
וידזר שימשה כהשראה לאסי דיין בסרט "החיים על פי אגפא". ליאורה , דמות הברמנית בפאב בסרט, שגילמה השחקנית עירית פרנק, התבססה על אריאלה וידזר של ימי זיגל. "אסי סיפר על הזיגל בסרט 'החיים על פי אגפא', באותנטיות מושלמת", אומרת וידזר, "לדמות שמבוססת עליי היה רומן עם דמות של שוטר ששיחק שולי רנד, ואני אגלה לך שגם החלק הזה בדמות היה מבוסס עליי - היה לי באותה תקופה רומן עם שב"כניק שבא לזיגל. שולי רנד היה נורא דומה למאהב השב"כניק שלי, ולא במקרה. שולי הגיע לזיגל, עקב אחרי השב"כניק וממש חיקה אותו. השב"כניק היה מסתורי מאוד. הוא היה נעלם, ומופיע בלילה בארבע בבוקר, שותה ומגלגל את הכוס. תמיד הוא ישב עם הגב אל הקיר, כי הוא לא רצה שיפתיעו אותו, ככה זה השב"כניקים. פעם מישהי שאלה אותו: מה אתה עושה בדיוק לפרנסתך? והוא אמר: אני שומר עלייך שתוכלי לישון בשקט. האישה ענתה לו: אני לא רוצה לדעת באילו דרכים אתה עושה את זה. תמיד, אבל תמיד, היה לו אקדח. הכי אהבתי אצלו את האקדח. הוא היה בוגד בי כל הזמן, אבל אני רגילה".
מאחורי אריאלה וידזר 45 שנה של עשייה מגוונת, שבמהלכן הציגה בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות רבות בארץ וגם בעולם; יצרה בערוץ הראשון אנימציה לפתיחים לתוכניות ולתחזית מזג האוויר; עיצבה תקליט לששי קשת ואיירה לספר של יהונתן גפן; וכן שימשה מעצבת אמנותית בסרטים רבים.
בעוד כמה חודשים תשתתף וידזר בתערוכה בינלאומית באיטליה. בינתיים היא בארץ: בימים אלה (ועד ה-1 במאי) מוצגת תערוכה חדשה שלה בעין הוד, הכוללת מיצירותיה בשנה וחצי האחרונות: בעיקר נשים במצב ישיבה, לעתים אותה אישה ברבדים שונים של זמן ומקום. הדמויות נראות לעתים כלקוחות ממה שהיא מכנה "קרקס הרוחות", מוטיב חוזר בעבודותיה בשנים האחרונות.
במהלך הראיון, יום לפני פתיחת התערוכה החדשה, היא מלאה בפחדים שיקרה אסון גדול ביממה שנותרה עד לפתיחה. אפשר להבין אותה - לפני שתי תערוכותיה הקודמות אירעו התרחשויות דרמטיות. ערב התערוכה הקבוצתית האחרונה שהשתתפה בה, גם היא בעין הוד, התלקחה השרפה בכרמל. התערוכה הקודמת נפלה בדיוק על מבצע עופרת יצוקה. "זה גרם לי להרגיש שאני שותפה לאיזה גורל שאין לי שליטה עליו", היא אומרת, "אני, כמו אמנים אחרים, מאמינה בגורלות ובעולמות מעבר למציאות. והנה היום אמרו בחדשות שצפון קוריאה מאיימת במלחמה", היא אומרת.
אבל פתיחת התערוכה, בסופו של דבר, עברה בשלום; בין השאר היו שם גל אוחובסקי, איתן פוקס, אחיו של שמוליק קראוס, צדוק, יענקלה רוטבליט ואחרים. וידזר שולפת בגאווה את מה שכתב אסי דיין בעקבות אחת מתערוכות העבר שלה באחד העיתונים: "אריאלה היא בחזקת 'נראתה לאחרונה': ציוריה מצמיחים את התנועה האחרונה של שנות ה-60, הפעם האחרונה שהרחוב דיבר פלינית, חיפושיות, גינזבורג, וורהול, פלויד וקאמי. הציורים שלה מזכירים שהייתה לנו שעה".
כיום היא גרה עם אחותה, יעל אביב, במרכז תל אביב. אביב, בעבר שחקנית תאטרון וקולנוע שהפכה לכוכבת לאחר שהשתתפה בסדרת הטלוויזיה "חדווה ושלומיק", עברה עם השנים אל מאחורי הקלעים והפכה למלהקת בכירה, שבין השאר גילתה את יעל בר זוהר. "לא הרגשתי בצלה של אחותי, כי כמה שהיא הייתה יפה ככה אני הייתי מוכשרת", היא אומרת. "היה לי תמיד מקום של כבוד בצלה".
זה לא דבר נפוץ, שתי אחיות בשנות השישים לחייהן שחיות יחד, ללא בני זוג.
"זה לא שגרתי, אבל אנחנו מתנהלות נפלא. גרתי עם אמי בשנים האחרונות לחייה, כי היה לה קשה וזה היה הכי טבעי שאגור איתה. בעקבות מותה, לאחותי ולי היה ברור שנגור ביחד. אנחנו כמעט לא מתווכחות. אנחנו יושבות פה על הספה, על שמיכה נעימה עם החתולות, ואומרות, איזה כיף לנו, איזה כיף לנו".
את מתחרטת שלא הבאת ילדים לעולם?
"מעולם לא הצטערתי על זה שלא הבאתי ילדים, אפילו לא לרגע אחד. היו לי מאהבים נהדרים שרצו ילדים, אבל אני לא הסכמתי. אף פעם לא רציתי להתחתן ואף פעם לא רציתי ילדים. להקים משפחה זאת אחריות כבדה ביותר. אני בקושי מטפלת בעצמי, איך אטפל בילדים? בעיניי זה בכלל לא דבר הכרחי. אני ילדותית, אוהבת ילדים וילדים אוהבים אותי, אבל אני לא צריכה ילדים משלי. יש מספיק ילדים בעולם. מה שכן, אני נכנסת לפעמים לחרדות מה יהיה כשאזדקן ואהיה חולה. יחד עם זאת, אני לא מאמינה שאזדקן. אני אמות קודם".
היית בלוויות של אלוני וקראוס?
"ברור. בפברואר מת פתאום חברי שמוליק קראוס, ובמרץ מתה חברתי אהרונה דיין, ויום לפני שמוליק מתה חברה נורא טובה שלי ששמה ויולט, שהייתה אדריכלית. פתאום מתו אנשים שיש לי מספרי טלפון שלהם, וזה ממש מטריד אותי. בהשפעת הפרידות שלי מאנשים קרובים אקרא לתערוכה הבאה שלי 'קרקס הרוחות'. זה שם נהדר. מובן שהייתי לפני שנים גם בלוויה של נסים אלוני. נסים אמר לי שלוויות הן דבר נפלא כי תמיד באות כל המאהבות ללוויה. אז רציתי לראות את כל המאהבות שלו, והייתה בי מין שמחה שכל כך הרבה נשים מחייו היו בלוויה שלו. אגב, הכי הרבה נשים היו בלווייה של עמוס לביא. ובלווייה שלי? הייתי עם הרבה גברים שמבוגרים ממני בהרבה, אז ללווייה שלי כבר לא יבואו מאהבים רבים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם