מופע שנות ה-70: על "המוצא האחרון" של רוברט רדפורד
ב"המוצא האחרון", סרטו החדש כבמאי וכשחקן, מביא רוברט רדפורד ניחוחות משובחים ונשכחים. עזבו את הפלאפון, תביאו את הפדלפון

ב"המוצא האחרון", סרטו החדש של רדפורד (76) כבמאי וכשחקן, הוא כאילו נתקע באותן שנות שבעים פוריות בקולנוע האמריקאי בכל הקשור לאופי, לאווירה ולמכלול הנושאים שבהם הוא דן - וטוב שכך. הסרט מעורר געגוע לאותה תקופה ולתוצריה הקולנועיים המשובחים.
הסיפור: המחאה הפוליטית־חברתית בשנות השישים באמריקה וגל ההפגנות האדיר נגד המעורבות האמריקאית במלחמת וייטנאם הולידו גם קבוצה מיליטנטית קיצונית שנקראה "מחתרת מזג האוויר" ודגלה במאבק מזוין. חבריה תכננו להטמין מטעני חבלה במשרדי ממשלה ואף שדדו בנקים. במהלך מקרה שוד במישיגן נהרג מאבטח. אחד מחברי הקבוצה נתפס אך השאר נמלטו. בהמשך הם נעלמו מהשטח, תפרו לעצמם זהויות אלטרנטיביות ופתחו דף חדש בחייהם בפרובינציות כדי לא להיתפס על ידי המשטרה או האף.בי.איי, שלא הפסיקו לרגע את המצוד אחריהם.
זוהי נקודת המוצא של רדפורד. בסרט שרון סולארז (סוזן סרנדון), אחת מחברות הקבוצה שהשתתפה בשוד וחיה כעקרת בית בוורמונט, מחליטה להסגיר את עצמה. נמאס לה לחיות בחרדות שמא תיתפס, וגם מצפונה מייסר אותה. מעצרה מעורר אי שקט אצל ג'ים גרנט (רדפורד), עורך דין באולבני, ניו יורק, המתמחה בזכויות האזרח והיה חבר אף הוא באותה מחתרת. פנייה אליו שיסייע בהגנה על שרון נענית בשלילה, ועיתונאי שאפתן וחטטן, בן שפרד (שיה לבוף), מריח שיש כאן סיפור סנסציוני ומנסה לחקור אותו. גרנט יוצא למסע בריחה, שבמהלכו ינסה גם לאתר את מימי לורי (ג'ולי כריסטי), חברת מחתרת אחרת ואהובתו בעבר, שעשויה לטהר את שמו אם תפליל את עצמה.

אצל רדפורד הבמאי, כמו גם השחקן - אפילו בתקופה שבה היה כוכב זוהר וסמל סקס נחשק ("כך היינו", קיד וקסידי", "העוקץ", "גטסבי הגדול") - אין פוזות. עבודתו אנושית, פשוטה, ישרה וישירה, לא מנסה להתחכם ולא נעזרת במניפולציות כאלה ואחרות. הקולנוע שלו בכל תשעת הסרטים שביים משדר כנות, הגינות ויושרה אינטלקטואלית.
ב"המוצא האחרון", המבוסס על ספרו של ניל גורדון ("The Company You Keep”), נראה כי הוא נשען על ערכי הקולנוע שעליו גדל ובתוכו תפקד שנים רבות. אם כי הוא נמנע כאן מדיון אידיאולוגי בנושאים של שכר ועונש - ובצדק. הפוקוס הוא על אינסטינקט ההישרדות וההכרח לעגון בחוף מבטחים, נפשי ופיזי. בחירתו בג’ולי כריסטי, אף היא מותג סיקסטיז־סבנטיז חצוב בסלע הקולנוע, אינה מקרית. בחירת שחקני המשנה מרתקת, ומציבה אייקונים ותיקים, כמו ניק נולטה, ברנדון גליסון וסרנדון כאמור, מול צעירים כאנה קנדריק, בריט מארלינג ולבוף.
אגב, קשה שלא לראות בדמות שמגלם לבוף, עיתונאי חוקר נודניק, עיקש ונחוש, מעין בן דמותו של בוב וודוורד, שאותו גילם רדפורד ב”כל אנשי הנשיא”. אפילו את הצלם הברזילאי הצעיר, אדריאנו גולדמן, “הדביק” רדפורד בקונספט של שוטים ארוכים וקומפוזיציות בונות אווירה הלקוחים מהקולנוע האיכותי של פעם. כמו שאמרנו, כל הדרכים מובילות לשנות השבעים. ומהסיבות הנכונות.
