סאונד עשיר וטקסטים דלים: על החדש של אברהם טל
על אף ההשקעה של אברהם טל בסאונד של אלבומו החדש, ב"שושנה" בולטת דלותן של המילים. טל נשאר עם המחברות מהתיכון וחבל
השירים של השוטים - ערב רב של ניו אייג', קורט יהדות, רגאיי ומוזיקה אתנית בריח טבק דאבל-תפוח לנרגילה - הצטיינו בלחנים פשוטים למילים פשוטות עוד יותר. למרות שהם עדיין לא הספיקו להיכנס לחוברות נגינת הגיטרה המיתולוגיות (והמתפוררות משימוש יתר) שכתב אבי ברק לתיכוניסטים שכמונו, לא היה קשה לנחש את האקורדים של "חולון, חברון, ראש העין, צפת וקלקיליה תנו לשלום להגיע". זה עבד טוב, היה לנו כיף לשבת בתאנה כל הלילה.
ב-2007, אחרי שני אלבומים מצליחים, "שוטי הנבואה" (2000) ו"מחפשים את דורות" (2004), החבורה המוזיקלית התפרקה, באיחור קל מהתפרקות החבורה שלנו מהתיכון (שמצאה בצבא פסקול חדש: את מקומו של "אין אני" תפסמ "זה אני" של אייל גולן). כל אחד עבר להתנבא לבד. האחים כרמלי, גלעד ויטל, אסי גבעתי ורואי לוי המשיכו לעשות מוזיקה, אבל לא ממש זכו לתהודה ציבורית. היחיד מההרכב שפרץ את המחסום בהצלחה גדולה היה אברהם טל.
למרות שפניו בעלות המשקפיים המרובעים לא היו הפנים המוכרות ביותר בהרכב, טל היה סולן בלא מעט שירים והוא גם המלחין המוכשר של "קול גלגל" (למילים מתורגמות מהזוהר לפרשת ויחי). הסוליקו שלו התחיל בכיסוי ל"אדם צובר זיכרונות" (יונה וולך/שמעון גלבץ, מתוך פרויקט "עבודה עברית") והמשיך באלבומים "אברהם טל" (2008), "אורות" (2010). עכשיו בא "שושנה" (מבוטא כמו השם, לא כמו הפרח), שהוא גם שמה של האישה והשותפה של טל ליצירה.
מבחינת הנושאים, גם באלבומי הסולו שלו טל לא מרחיק לכת מהטריטוריות שסימנה להקת האם. התוכן והאווירה נשארו בעולם הניו אייג' וספרי ההדרכה העצמאיים (עוד נגיע לזה). אבל מוזיקלית הוא דווקא מנסה כיוונים חדשים, בעיקר בעדכון הסאונד למקום של פופ-אלקטרוני ודאנסי בהפקות עמוסות מאוד, לצד שירים ספונטניים ו"פשוטים" שאפיינו את השוטים.
גם ב"שושנה" הוא ממשיך את המגמה הזאת, כך שלאחר הפתיחה מרובת ההשפעות של "אני איתך" (מאלקטרוני דרך גוספל ועד קרוס-קלטשר), ברצועה השנייה, "אני לא מבין איך היום עולה עליי", מרגישים את הדז'ה וו: שיר שנפתח בהקלטה של חברים מדברים ליד גיטרה שפורטת אקורדים פשוטים, מילים שמזכירות מנטרה, לחן שנפס לך בראש אחרי שמיעה אחת, תחושה חצי-מאולתרת שהופכת למדייקת בהמשך. כמעט התחלתי להריח את הטבק באוויר, או כמו ששר פעם אהוד בנאי: "בחלומי חזרתי לבית הספר התיכון".
הספונטניות הזו עוד תחזור ב"בואי נשכב", העדינות הנעימה תופיע גם ב"והבוקר יעלה", אבל רובו של האלבום החדש מתמסר ללופים האלקטרוניים ולשכבות על גבי שכבות של סאונד שהוקדש לו דווקא מחשבה רבה. טל לא פוסח על שום ז'אנר; מזרחי, בלקני, טראנס, מוזיקה קלטית, גרוב - כולם מוצאים מקום בגן השעשועים שהוא בנה ב"שושנה", עולים ויורדים בשירים כמו רכבות הרים פתלתלות במיוחד. טל גם לא מוותר על האפשרות לשחק עם השטיק המעצבן של עיוות הקול שלו במאוטו-טיון (שהופיע גם באלבומים קודמים) ועל מעברי סאונד בין אוזן ימין לשמאל.
שיר הנושא, "שושנה", משחק בעשרה מגרשים שונים, "מסתובב" כבר בנוי בתיאום התאורה ברחבת הריקודים, "במעגל" יושב בילט-אין על הרמקולים של מסיבות החוף, "הוא יבוא" ו"כאבי גדילה/עושה שלום" מהלכים בעולם הרוח המדיטטיבי. לא תמיד פשוט לצלוח את הרכבת הזאת, לפעמים בא לך לרדת ולפעמים אתה רוצה לעלות שוב לעוד סיבוב.
לצד כל ההשקעה בסאונד בולטת הדלות של המילים - טל נשאר עם אותן המחברות מהתיכון. הטקסטים שלו פשטניים עד מבוכה גם ביחס למקובל בממלכת בדולינה. אני לא כותב את השם "בדולינה" דווקא כגנאי. אם יש משהו שגבי ניצן הראה, הוא שאפשר לכתב בז'אנר הזה פשוט אבל לאו דווקא פשטני. טל, לעומת זאת, חתום כאן על שורות כמו "ביקשתי רק שלום ורעות / כי בסוף הגיע זמן למות" ("בואי נשכב"), או "אני זוכר את התמימות / ואיך לא הבנתי בתור ילד איך רוע שכזה יכול להיברא" ("והבוקר יעלה").
לקראת סוף האלבום שר טל את "בוא כמו שאתה". שיר שמוקלט בספונטניות, כשגיטרה אקוסטית וקולות נשיים מלווים אותו עד מחיאות הכפיים בסיומו. הכי רחוק שאפשר מקורט קוביין - עוד חבר אחר מהתיכון - ב-"Come as You Are" של נירוונה. וגם, כאמור, רחוק מההפקה המופצצת של רוב האלבום. השאלה היא , גם בנוגע לטקסטים וגם בנוגע לפרסונה הכללית של טל, היא האם הוא בא אלינו כמו שהוא, או שזו בסך הכול עוד מסכה.
"שושנה"
אן.אם.סי, 2013
מתוך מוסף "ערב שבת"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם