"עד טיפת המים האחרונה" על משה גרטל: טוב שנזכרתם

דווקא כשהכתב הוותיק, משה גרטל, מחזיר ציוד, הערוץ הראשון נזכר בו, אחרי עשרות שנים ששימש שם כניצב. מזל. כי יצא סרט דוקומנטרי מרגש בהחלט

אייל לוי | 29/4/2013 8:38 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
קבלו עוד קלאסיקה מבית מדרשו של הערוץ הראשון. לאחרונה נזכר הערוץ במשה גרטל, איש הבריכה המיתולוגי, בדיוק כשהכתב הוותיק יוצא לפנסיה ומזדכה על הציוד. הבחור החביב היה אצלם עשרות שנים על תקן ניצב, שורה שלישית מאחור, ופתאום הם משווקים אותו כסופרסטאר בשמי ישראל. מצטערים, תנסו שוב בגלגול הבא. אני לא מחובבי גרטל, השדר. גם עכשיו אני לא אוהב את הפאתוס, את הטעויות המביכות ואת הקאלט שנוצר, אבל כל אחד וטעמו האישי. יש רבים שחושבים בדיוק ההפך, בטח אחרי האולימפיאדה האחרונה בלונדון, שהפכה אותו לגיבור המשחקים.

אבל מה שהיה כל כך יפה ומרשים בסרטו של אורי גולדשטיין הוא שהבמאי המוכשר לא חיפש את השטיקים ההם מהאולימפיאדה ואת הקטעים הקומיים. גולדשטיין הלך נטו על הבן אדם. בתוך הבריכה, בה גרטל שוחה מדי בוקר, התגלתה אישיות נדירה שכל מה שהיא רוצה זה להמשיך לחיות. 

משה גרטל
משה גרטל צילום: מתוך התוכנית
בגיל 67, גרטל מזנק למים ומנתק את עצמו מהעולם בתוך הדממה. מתנתק מהגוף שמתחיל לבגוד בו לעת זקנה ומהעבודה בערוץ הממלכתי, שלא פעם התעללה בו. זה אמנם סרט ששודר בערוץ הראשון, על ידי גולדשטיין, שעובד שנים ארוכות בבניין ברוממה, אבל אף אחד לא התערב בביקורת, שהייתה רחוקה מלהיות מרומזת.

גרטל מתלונן מול המצלמה, בלי למצמץ, על איך הגלו אותו ממחלקת הספורט מפני שטעה בשמו של שחקן, והעבירו אותו אל שגרת החדשות המדכדכת, שהוא פחות אוהב. גולדשטיין עובד בשיטתיות ולא מנקה כתמים לטובת המערכת. הסרטים שלו הם לא "סרטי אינסטנט‭,"‬ שנעשים בתוך חודש על הסלב החדש בשכונה. מושקעת בהם הרבה עבודה. ממש כמו העיתונות של פעם, שבשביל להגיע ללבו של הארטישוק מקלפת בסבלנות את העלים הקשים עד החשיפה.

גולדשטיין היה עם גרטל בחורף ובקיץ. בבריכה במכון וינגייט ובאליפות העולם לוותיקים באיטליה. שמע איתו את המוזיקה הנוסטלגית שהוא אוהב (להקת קצפת) ואת הרצון להיות אלוף עולם. אבל במיוחד ומעל הכל גרטל משתף פעולה בלי לחשוב מה יגידו החבר'ה במשרד. מספר על יחסי מין, מחלות, משפחה. הוא עומד על שפת הבריכה ומשחרר זעקת טרזן, שתוך כדי אתה מבין שהיא אמיתית ולא סתם דאווין מזויף, כי זה הוא, נקי, בלי מסכות.

בין לבין, גולדשטיין עוסק בסרט בשחיינים נוספים שהבריכה משחררת אותם מכבלי העולם: לוחם לשעבר בווייטנאם שקעקע על גבו את שמות חבריו ההרוגים, אישה שאיבדה חלק גדול ממשפחתה, נתן שרנסקי, שחיין בן ‭,95‬ אבל כולם רק מקשטים את גרטל, שכמו בשידוריו לא מותיר מקום לכוכבים נוספים. זה הוא והמים. סוליקו.

רק שאם נלך אל מעבר לאייקון עצמו, יש פה סרט שמתמודד בסקרנות עם תהליך ההזדקנות, שרובנו חוששים ממנו. יש כאן אנשים שמסרבים להיכנע לגיל ומנסים לשמר בכוח את רוח הנעורים. מתעקשים לשבור מוסכמות על פיהן יוצאים לפנסיה כדי לשבת בגינה, עם שמיכה על הברכיים, כשהפיליפיני משגיח ברקע.

גולדשטיין עושה פה עבודת ציור מרשימה, אבל חייבים לציין באותה מידה את הגיבור הראשי, שלפני שהוא עוזב את המסך הוא משאיר לנו את הופעת הטלוויזיה הטובה ביותר. הדרן, או במונחים ספורטיביים, מגיע כאן "סטנדינג אוביישן" על שיא ישראלי חדש.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום טלוויזיה -
כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...
קבלו עיתון מעריב למשך שבועיים מתנה

עוד ב''טלוויזיה''

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים