למה לא מדברים מספיק על מארק איווניר?
אחרי שלל תפקידי אורח בסדרות מתח ופעולה כמו "ניקיטה", "24", "היחידה" ו"זהות בדויה", מארק איווניר מככב כרב מרגלים ב"תא גורדין" - ופותר את התעלומה: האם אבא שלו שיתף פעולה עם הקג"ב?
נו, עכשיו תעשה לי דרמטיזציה ותגיד שזה היה הרגע שבו הפנמת ש"עשית את זה"? או שכבר היה לך ברור מזמן ששיחקת אותה, כשהשתתפת ב"רשימת שינדלר"?
"זה היה רגע חביב מאוד עם נהג המונית, אבל רגע דומה למה שאתה מתאר התרחש בפעם אחרת, ודווקא לא ב'רשימת שינדלר'. הרגע הזה היה בסרט 'הטרמינל'. הגעתי למונטריאול, ששם צילמנו, ולא היה לי ברור אם סטיבן ספילברג יזכור אותי. זה היה עשר שנים אחרי 'רשימת שינדלר', שעל הסט שלו היו בערך 14 ישראלים. אמנם היה לי תפקיד גדול יחסית, אבל לא הייתי בטוח שהוא יזכור. הגעתי למקום שבו צילמנו, התאפרתי, התלבשתי והגעתי לסט. אני רואה את ספילברג עומד ומדבר עם טום הנקס, והמבט שלו עובר ממנו לעוזר במאי ראשון, לעוד מישהו, חולף על פניי וממשיך הלאה. נורא התבאסתי, אמרתי לעצמי, הוא בטח לא זוכר".
"ההכנות לצילומים היו בעיצומן, סידרו את התאורה, ואז בזמן שאני ממתין בחדר, סטיבן פותח את הדלת, מתיישב ואומר לי 'ספר לי עכשיו כל מה שעבר עליך בעשר השנים האחרונות'. ישבנו איזה חצי שעה וקשקשנו על המון דברים, כולל על הסרט 'מינכן' שהוא עשה, מין שיחה כזאת כאילו הזמן לא חלף. אחר כך הוא השאיר אותי עוד יום על הסט, בשביל הכיף. אני זוכר שישבתי כל היום השני לצידו, ליד המוניטור. הוא היה מקסים ונתן לי להקשיב לכל מיני קטעי מוזיקה, אני זוכר איזה רגע כזה שאני הולך בנמל התעופה לשטוף ידיים או משהו כזה, ופתאום נעמדתי, והזמן עצר מלכת. זה היה מין וואו. היתה לי תחושה שאני במקום טוב".
נועה, תשבי בשקט. בזמן שאת ושחקנים ושחקניות ישראלים אחרים עושים לעצמכם הרבה יחסי ציבור ויכולים רק לחלום על הישגים קולנועיים כמו שלו, מארק איווניר הפך לשחקן הישראלי המצליח ביותר בהוליווד. שלושה שלבים בקריירה שלו שינו את חוקי המשחק, לתחושתו. גיים צ'יינג'ר ראשון היה תפקיד הקאפו מרסל גולדברג ב"רשימת שינדלר", השני היה תפקידו ב"שומר המדינה" של רוברט דה נירו, והשלישי - השתתפותו ב"כלים שלובים". בין לבין הוא שיחק גם בסרטים "הרועה הטוב", "ג'וני אינגליש 2", "נשר הברזל 2", ובאינספור תפקידי אורח בסדרות כמו "24", "מונק", "זהות בדויה", "ג'אג", "ווקר", "טרמינייטור", "פרינג'", "היחידה", "סוכן מחוק", "ניקיטה", "טאץ'" ועוד. בקיצור, מארק שפיץ.
"לא עוד מלחמה, לא עוד שפיכות דמים, לא עוד התקפות", אמר מנחם בגין, אבל מארק איווניר, שבאופן מפתיע דומה פיזית לבגין בצעירותו, לא היה עושה קריירה בינלאומית בלי מלחמה, שפיכות דמים והתקפות מעל מסך הקולנוע. הדמויות שהוא מגלם בדרך כלל אלימות וקשוחות. כדי להתחבר לתפקידים האלה הוא ניזון במידה רבה מילדותו בפרדס כץ, שם התעללו בו ביריונים. קודם נקבל מכות בבני ברק, אחר כך ניקח את לוס אנג'לס.
השבוע עלתה לשידור בקשת דרמת הריגול "תא גורדין" (ימי שני) לפי תסריט של רון לשם ועמית כהן. באחרונה נרכשו זכויות הפקתה עבור רשת NBC על ידי חברת Universal Television, והיא נמכרה גם לחברת הפקה רוסית. איווניר מככב בדרמה בדמותו של יאשה לונדין, שהיה אגדה בימי הזוהר של הריגול הסובייטי אבל “נשכח” בישראל. זהו למעשה התפקיד הראשון שלו בארץ בעל זיקה לרוסיוּת, מאז ששיחק בתיאטרון גשר.
“בחו”ל יש לי המון תפקידים של מזרח אירופים כי אין הרבה ברירה, אלה רוב התפקידים המוצעים”, אומר איווניר בן ה־48 בשיחת טלפון מלוס אנג’לס, “בארץ אין לי את מגבלת המבטא שיש לי בחו”ל. אני 95 אחוזים צבר, גדלתי מגיל 7 בארץ, ואין שום סיכוי שאני אשחק פתאום זרים, אלא אם כן יש בזה משהו מיוחד. בתפקיד הזה אחד הדברים המיוחדים היה סוגיות הזהות, מי אני ומה אני. הדמות שלי, לונדין, הוא בעיקרון מרגל רוסי, אבל באותה מידה הוא אוהב את הארץ, הוא שומע מוזיקה ישראלית כמו יוסי בנאי. זה משהו שהכנסנו שלא היה במקור”.
במהלך העבודה על דמותו של לונדין הוא קיבל השראה מאביו המנוח סשה. “איבדתי את אבא כשהייתי בן 19, הוא היה דמות מאוד חשובה בחיי”, אומר איווניר. “אני מנהל דיאלוג במשך שנים עם אבא ועם השאלה איפה הזיכרון, עד כמה הוא נעלם, עד כמה הוא אמיתי או לא. בכל תפקיד אני חייב למצוא איזה וו שעליו אני נתפס, וזה לוקח אותי למסע פנימי שלי עם עצמי. ב’תא גורדין’ היה צריך לבגר אותי, כי הדמות שלי גדולה ממני ב־15 שנה. הכנסנו את הזקן והלבנו את השיער שלי, אבל מבחינתי זה לא הספיק".
“ואז פתאום עלתה בראשי המחשבה שאבי היה במותו בגיל קרוב לגיל של הדמות שלי, וגם לאבא שלי היה את העניין של הזרות, של האירופיות. הדמות שלי מסתובבת בחליפות ועניבות באמצע הקיץ, והקטע של הלבוש היה במידה מסוימת גם אצל אבי. חשבתי שזאת הזדמנות להיזכר ולעשות לו מחווה, ובאופן מודע החלטתי לחפש. החבר’ה של הפרופס הביאו לי כמה תיקים, והעין שלי נפלה על תיק שכמוהו בדיוק היה לאבא, וזה חיבר אותי אליו. ועדיין, היה לי קשה להיזכר בהליכה וביציבת הגוף של אבא. נשאבתי למסע פרטי בתוך הזיכרון שלי, ובאחת הסצנות הראשונות שלי עם הלנה ירלובה קרה משהו מאוד מרגש. יצאתי מאיזה סלון, נעמדתי בחוץ והדלקתי סיגריה. אבא שלי היה מעשן כבד, ופתאום הגוף שלי קיבל את היציבה של אבא! ידעתי שברגע הזה אני ביציבה שלו. בלי שום מחשבה, שום לוגיקה, שום כלום, זה פשוט היה שם”.
זה גרם לך להאמין בממבו ג'מבו רוחני מיסטי?
"האם יש משהו רוחני בהוויה שלי? כן ולא. אני לא מוציא מכלל אפשרות דברים כמו תקשורת כזאת או אחרת. יש דברים שקורים שמעלים סימני שאלה. למשל לאשתי קוראים מיה, לבת הגדולה דניאלה, לבת הקטנה שלי סשה. לאבא שלי קראו סשה, לאמא שלי קראו מיה, לאחותי קוראים דלה. אז בעצם, באופן משונה, המשפחה שלי שוחזרה. ומיה נולדה בתאריך שאבא שלי נולד בו. אתה יכול להאמין או לא להאמין בנצחיות, בפטליזם, אבל אני כן מאמין שדברים קורים כי הם צריכים לקרות בדרך מסוימת".
אביך עבד כמורה לאנגלית. זה משלח יד מרוחק ושונה מאוד מהג'וב של הדמות שלך, רב מרגלים.
"לפני כמה שנים החלטתי שאני לא יודע מספיק דברים על אבא, אז החלטתי להיפגש עם חבר'ה שלו שעדיין חיים, לנסות לגלות סיפורים עליו שאני לא מכיר. נפגשנו איזה ערב, ואחרי שעה וחצי של סיפורים יבשים אמרתי להם 'לא יכול להיות שאבא שלי היה כזה תמים כמו בסיפורים שלכם'. פתאום אחד מהם אמר 'היה לי איזה חשד ש... יכול להיות שאבא שלך שיתף פעולה עם הקג"ב'. אני והחבר'ה האחרים קפצנו במקום 'מה?! סשה בקג"ב?!'".
דווקא ברגע מותח במיוחד איווניר מחליט למתוח אותי יותר ופותח חלון נוסף. "לפני שאגלה מה אמר החבר של אבא שחשד שהוא עובד עם הקג"ב, יש עוד סיפור שצריך להזכיר, שעובר אצלנו במשפחה. בסוף שנות השישים אבא נסע מצ'רנוביץ' שבאוקריאנה לרומניה כדי לפגוש את אחותו, אחרי 30 שנה שהוא לא ראה אותה. אחותו באה לשם מישראל. המפגש היה מאוד מרגש. אחר כך אבא חזר לצ'רנוביץ', ויום למחרת הוא קיבל זימון לקג"ב. במשרדי הקג"ב ישב אלכסנדר אחד ואמר לו: 'למה אתה עושה לי את זה?', ואבא שאל: 'מי אתה ולמה אני עושה לך מה?', ואיש הקג"ב המשיך: 'הבן שלי לומד אצלך אנגלית, הוא מאוד אוהב אותך וזה המזל שלך, כי עכשיו אתה ממש בצרה'. ואבא: 'על מה אתה מדבר?'. ואז איש הקג"ב הוריד תיק מהמדף ואמר: 'בתאריך הזה והזה אתה נסעת לבוקרשט. כתבת שאתה נוסע לטיול, אבל בשעה הזאת והזאת ישבת במסעדה הזאת והזאת, פגשת את אחותך שבאה מישראל'. בקיצור, הם עקבו אחריו, ידעו בדיוק לאן הוא הלך ומאין הוא בא. אז אלכסנדר מהקג"ב אמר לו: 'מזלך הגדול שאני מחבב אותך בגלל שאתה המורה של הבן שלי, רק אל תעשה את זה עוד פעם"'.
"עכשיו אני חוזר לסיפור המפגש שלי עם החברים של אבא, ולהסבר על החשד שדווקא שירת בקג"ב. 'יום אחד', סיפר החבר של אבא, 'ראיתי אותו נכנס למשרדים של הקג"ב. שבועיים אחר כך ישבתי אצלו בבית, ופתאום שמענו דפיקה על הדלת. איש מאוד מוזר, שאני לא מכיר, נתן לאבא שלך כסף, אבא שלך נתן לו משהו, והוא הלך. אחר כך ראיתי את אבא שלך עוד פעם על ספסל בעיר, שוב מקבל כסף, ושוב נותן למישהו איזה מעטפה. בקיצור, אני חושב שהוא שיתף פעולה עם הקג"ב'. חבר אחר שהיה גם הוא נוכח הסתכל על בעל תיאוריית הקונספירציה ואמר: 'תגיד לי, אתה אידיוט גמור? בוא אני אספר לך את הסיפור האמיתי'".
אז מה באמת קרה? באותה תקופה קומוניסטית ברומניה היה חוסר בווינקרים למכוניות, וברוסיה היו חסרים קונדומים. איווניר האב נסע לרומניה עם מזוודה מלאה בווינקרים, וחזר משם עם מזוודה מלאה בקונדומים. הוא היה צריך לפרנס, ולזכותו ייאמר שהיה איש עם יוזמה. "האנשים המשונים" שנפגשו איתו קנו ממנו קונדומים, אבל בסופו של דבר הוא נתקע עם כמויות די גדולות בבית.
לפני כחצי שנה פרסם יאיר רוה ב"סינמסקופ", בלוג הקולנוע שלו, את הסיפור הבא, תחת הכותרת "לאן נעלם מארק איווניר?": בפוסטר שהופץ אז בשלטי החוצות לסרטו של ירון זילברמן, "כלים שלובים", נעדר באופן תמוה שמו של מארק איווניר, והופיעו בו רק שמותיהם של פיליפ סימור הופמן, כריסטופר ווקן וקתרין קינר. "מכל כיוון שלא תבחנו את זה, זו החלטה תמוהה ואף מקוממת", כתב רוה. "כל מי שרואה את הסרט מבין שאיווניר, בתפקיד הסולן של הרביעייה, הוא בעצם גיבור הסרט. שלא לדבר על העניין שאיווניר הוא הישראלי היחיד ברביעייה, והייתם מצפים שהקמפיין הישראלי של הסרט דווקא ידגיש את השחקנים הישראלים ולא ימחק אותם".
אני מזכיר את המקרה ואת התמיהה של רוה באוזני איווניר, ושואל אותו אם האיוולת הזאת מעידה רק על טמטום נקודתי או שהיא סמלית לחוסר הפירגון הישראלי בכלל, ולחוסר הפירגון לשחקן הישראלי הכי מצליח באל.איי בפרט. "שמעתי על זה", אומר איווניר וקולו לא מסתיר את מורת רוחו. "הפריע לי שהשם שלי לא היה על הפוסטרים. נכנסתי לאיזה סרט קצר של למה עשו את זה, מה היה הקטע ומה הסיפור עם זה. זאת בעיניי בחירה תמוהה ולא ממש אינטיליגנטית. הם חשבו שאם לצד אזכור השמות הגדולים הם יזכירו את השם שלי זה קצת יפריע והסרט ימכור פחות טוב, וזה לא עובד ככה לדעתי. באנגליה למשל הסרט רץ בהצלחה מאוד גדולה, והעובדה שהשם שלי הופיע לא מנעה מאנשים לבוא".
לצד כריסטופר ווקן, פיליפ סימור הופמן וקתרין קינר ב"כלים שלובים"
מקרה הפוסטר מזכיר לנו שאתה השחקן הישראלי הכי מצליח בעולם, אבל בארץ דיברו יותר על שחקנים ישראלים אחרים שלא גירדו פירור מההצלחה שלך בחו"ל כמו אקי אבני ונועה תשבי.
"תסביר לי אתה, למה זה ככה?".
אולי שחקנים אחרים עושים הרבה הרבה פחות אבל משווקים את עצמם הרבה הרבה יותר?
"תראה, האני מאמין שלי אומר שהצלחה היא פרי של עבודה קשה, ושום יחסי ציבור לא ייתנו לך אריכות ימים במקצוע. אז יכול להיות שבתקופה מסוימת ישמעו על איקס יותר או על וואי יותר מאשר עליי, בסדר".
היום אתה צריך פחות להזיע בשביל תפקידים?
"אי אפשר לדבר במונחים מוחלטים בעסק הזה. בשנים האחרונות קצת יותר קל, יש יותר תפקידים שמגיעים אליי כבר כהצעה, בלי צורך באודישן. אבל עדיין יש תפקידים אחרים שמצפים ממני לעבור מבחן בד. זה כבר נהיה מבלבל, כי ברגע שהגעתי למצב שבו הציעו לי תפקידים, כשהתבקשתי לעבור אודישן פתאום עלתה בי השאלה 'למה?', אבל השורה התחתונה היא שאני מעדיף לעשות את זה ככה, כי אז כשאתה מגיע לעבודה כבר ראו מה אתה מציע להם, ואין ממש הפתעות".
מה מרגיז אותך בשואו ביזנס האמריקאי?
"יש אמירות על לוס אנג'לס, שכאן האנשים אומרים דבר אחד ועושים דבר אחר, ושיש כאן צביעות, אבל אני חייב להגיד שאחרי די הרבה שנים פה אתה מתחיל להבין את הקודים. הרבה פעמים יש איזו הבנה שאם אומרים לך את הדבר הזה והזה, אל תיקח את זה ממש ברצינות, כי יכול להיות שהם אומרים את זה רק כדי לצאת ידי חובה. ב'רשימת שינדלר', למשל, הצעתי לספילברג איזה רעיון לגבי הדמות, ובהתחלה הוא אמר 'תזכיר לי את זה כשנגיע למקום הזה והזה'. כשהגענו לאותו מקום אמרתי לו 'אני מזכיר לך, זה מה שאני רוצה לעשות'. סטיבן אמר 'תן לי לחשוב על זה'. בדיעבד הבנתי שבהוליוודית זה אומר 'לא, ותפסיק לנג'ס לי על זה'. אז עוד לא ידעתי את זה, הרי אני באתי ממקום שבו אם אומרים לך לא, אתה מנסה עוד פעם. אומרים לך שוב לא, אז תנסה עוד פעם, וכן הלאה, כי צריך לנצח. מה שהרבה פעמים מעצבן אותי בתעשייה, ובאמריקה בכלל, זה הפוליטיקלי קורקט. קשה להם עם מה שהוא לא פי.סי. הרבה פעמים אני אומר בכוונה דברים שאני לא אמור להגיד".
לאיווניר שתי ילדות, בנות 8 ו־11. לעתים לא רחוקות הוא נאלץ להתרחק פיזית מהן ומאשתו בעקבות צילומים לסרטים ולסדרות ברחבי ארה"ב ושאר העולם. החודש למשל נעדר מביתו בלוס אנג'לס למשך שלושה שבועות, שבמהלכם צילם בניו יורק ובבודפשט, ובתקופה האחרונה גם נסע פעמים רבות לפריז, שאליה ישוב גם בחודש הבא עקב צילומים לסדרת משטרה.
תקופות הנתק מובילות למצבים הוריים יוצאי דופן. "בזמן שצילמתי את הסרט 'כלים שלובים' בניו יורק", הוא מספר, "אשתי מתקשרת אליי ושואלת: 'איפה אתה?' אני אומר: 'בדרך למלון, למה?' והיא אומרת: 'טוס עכשיו מהר למלון ותעלה על סקייפ, כי אני צריכה עכשיו לאסוף את דניאלה מבית הספר וסשה חולה. נתקעתי בלי מישהו שיביא אותה אז תעשה לסשה בייביסיטר בסקייפ".
בייביסיטינג בסקייפ? זה סטארט אפ.
"באותו זמן למדתי לנגן בכינור לתפקיד שלי בסרט, כך שישבתי וניגנתי בכינור לבת שלי מול המצלמה דרך סקייפ, ומדי פעם שאלתי אותה: 'את בסדר?' והיא אמרה 'כן, כן, אני רואה טלוויזיה'".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם