"עד עכשיו קיבלתי תפקידים כמו זה של החבר, הטמבל, השלומיאל"
קרמבו המליץ להתחיל הכי מהר ואז לאט לאט להגביר את הקצב, אבל עמי סמולרצ'יק לא הקשיב, ודווקא בשיא ההצלחה ברח להודו. ב"מחכים לסורקין" הוא חוזר בגדול
"משפחה זה משהו שקורה לך פתאום", הוא מנסה להסביר. "אתה לא ממש מתכנן את זה, פותח יומן ואומר פה תהיה לי אישה ופה יהיו לי ילדים". ההיכרות עם אשתו השנייה, חיה, היתה לדבריו יד הגורל. "כשנועדת להיות עם מישהי - זה יקרה", הוא אומר. "הכל התחיל כשעשיתי איזו עבודה לטלוויזיה, לערוץ אגו. המפיקה אמרה לי שיש לה חברה חמודה שהיא רוצה להכיר לי. בגלל שבליינד דייטים כבר יצאו לי מכל החורים, אמרתי שאין מצב לפגישה בלי תמונה. היא לא שלחה והסיפור נגמר. חצי שנה אחר כך הגעתי לאברקסס והתחלתי עם מישהי, ובדייט היא אמרה לי 'אתה יודע, היינו אמורים לצאת לבליינד דייט לפני חצי שנה, דרך חברה שלי. ביקשת תמונה, אבל אני לא רציתי לשלוח'".
אחרי "מבצע סבתא" אתה מצליח לחיות עם אישה ששמה חיה?
"בהתחלה, כשהיא אמרה לי שקוראים לה חיה, הייתי בשוק. בלי קשר ל'מבצע סבתא' - זה שם נורא כבד. לבחורה צעירה יש שם כמו חיה? כמעט לא האמנתי, אבל כשאתה מתאהב במישהי, פתאום זה השם הכי יפה בעולם".
וכך הסתיימו להם ימי הנדודים והשאנטי.
"אני לא בן אדם שאנטי על אמת, אבל יש ניסיון כלשהו להיות יותר שקט ורגוע. דווקא בתקופת השיא של הקריירה עשיתי דבר שבדרך כלל דרושות לו ביצים גדולות - קמתי והלכתי. הרגשתי שאין לי הרבה מה להפסיד ושזו הזדמנות".
"היום אני בדרך חדשה, שבה אני מסתכל על דברים קצת אחרת, גם על עבודה. עדיין יש לי תשוקה והתלהבות לקחת את הדברים באופן מקצועי, אבל זה לא לקחת אותם ברמה האישית, כמו פעם. כשיש לך משפחה וילדים, ההתייחסות שונה. לוקחים דברים בפרופורציות. זו קלישאה שכל אחד מדבר עליה אחרי שנולדים לו ילדים".
במה מתבטא ההבדל?
"הכל שונה. כשיש לך משפחה נגזרת עליך עבודה. זו כבר לא שאלה של אם מתאים או לא, ואם אני היום במצב רוח לא טוב אז אשאר קצת במיטה. זו פריבילגיה שאתה לא יכול להרשות לעצמך. אתה צריך לקום, ללכת לעבוד, להביא כסף. והדברים האלה מכניסים אותך למסגרת".
"באופן אישי גיליתי שמסגרות עושות לי טוב. פעם הייתי בורח מהן, אבל היום זה פשוט עושה לי טוב שיש ילדים שמקימים את הבית בשבע בבוקר. אני מלביש אותם, לוקח אותם על האופניים לגן, ובזמן הזה אשתי עושה דברים אחרים בבית. בצהריים אני מחזיר אותם, לוקח אותם לגן מאיר, מכין אוכל, מתפקד כמו עקר בית. לאשתי יש סטודיו לבגדי נשים, אז גם שם אני עוזר".
ואין געגוע לתקופת הרווקות?
"בטח שיש. מתקופת הרווקות שלי אין לי זיכרון רע אחד. יש משהו מקסים בלבד".
היית רווק סטייל ציון ברוך?
"אף פעם לא הייתי ציון ברוך, לא הייתי עד כדי כך הולל. אבל עשיתי המון טיולים. החיים לבד עשויים להקשות יותר מאוחר על הזוגיות. מבחינת יציאות, למשל, לפחות פעם בשבוע אני עושה את הסיבוב הלילי שלי. לא מוותר. לפעמים זה עם האישה, לפעמים עם חבר".
למרות שהודו הוא המקום שאליו טס סמולרצ'יק להירגע, זה גם המקום שבו נרשם המשבר המרכזי בחייו. כשעוד היה נשוי לשחקנית דורית לב ארי החליטו השניים לטוס לשם יחד כדי ליישר את ההדורים במערכת היחסים. אלא שהמטרה לא הושגה - והם נפרדו.
"היא היתה החברה הראשונה שלי, בגיל מבוגר יחסית. אני לייט-בלומר כזה, הכל אצלי התחיל יותר מאוחר", אומר סמולרצ'יק. "בגיל 30 היתה לי נקודת מפנה משמעותית בחיים. עברתי חוויה אישית, סוג של התבגרות, שבתור אדם מאוד אגואיסט, שרואה אך ורק את עצמו, נתנה לי זבנג. היה רגע מאוד קשה בטיול, אחרי שנפרדנו. הייתי במקום מרוחק ונאלצתי לקחת אחריות ולטפל במטיילת שנכנסה למצב פסיכוטי מעישונים. זה לא היה אל.אס.די או פטרייה, כנראה הפרעה שחיכתה לצאת החוצה. אני נשארתי לסעוד אותה".
אז הבנת שאתה לא אנוכי כמו שחשבת?
"בדיוק. וזה גם מתבטא בזוגיות עם האישה שאיתה אני חי. היחסים האלה מושתתים על נתינה, בלי חשדנות. פעם הייתי אומר,'אם לא נתנו לי, לא אתן בחזרה'. היום אני משתדל קודם כל לתת. כשאתה נותן - אתה מקבל".
את חוויותיו כתב סמולרצ'יק בספר "איפה אתה", ומאוחר יותר מצא את עצמו שוב בתפקיד הסועד, לפני שאביו נפטר. "סעדתי אותו ומצאתי את עצמי מקלח אותו, עוזר לו להתיישב וללבוש פיג'מה", הוא מספר. "הייתי מוכן, כי היה לי כבר ניסיון, אבל זה לא אותו דבר, כמובן, כי זה אבא".
אזכור האב מעלה אצל סמולרצ'יק זיכרון לא פשוט מרגעיו האחרונים. "אבא שלי היה ניצול שואה די כבד", הוא מספר. "הוא התחתן בגיל מבוגר יחסית והדחיק את השואה. בערוב ימיו, כשהוא שכב על ערש דווי בהוספיס, הוא דיבר די הרבה, לעניין ולא לעניין, כנראה בגלל הכדורים והתרופות".
"באחד הימים, שאני בספק אם הוא ידע עם מי הוא מדבר, אבא פלט 'אמא השאירה אותי לבד עם מזוודה'. לא הבנו בדיוק מה הסיפור, והוא נפטר. במהלך השבעה הגיע חבר מאוד טוב שלו והוא סיפר שאבא אמר לו פעם 'אני מקווה שהאישה שאני הולך להתחתן איתה תקבל את זה שאהבה בין ילדים היא לא שווה'. והחבר הסביר שאבא התכוון לכך שכשהיה ילד, אמא שלו העדיפה להשאיר אותו עם מזוודה כי אולי הוא יינצל, אבל הוא הסתובב כל החיים עם הטראומה שאולי זרקו אותו עם מזוודה כי לא אהבו אותו מספיק. את הסיפור הזה לא הכרתי, ורק לאחר מותו של אבי התחלתי לחשוב מה עבר עליו".
ומה עובר על סמולרצ'יק היום? הוא מככב, לראשונה בחייו, בתפקיד ראשי בסרט באורך מלא. הבמאי יונתן פז (" אסקימוסים בגליל", "רכבת העמק") ליהק אותו ל"מחכים לסורקין", שעלה לאחרונה לאקרנים. "זו פעם ראשונה שאני עושה תפקיד ראשי כזה", הוא מתרגש, "קיבלתי הזדמנות שלא קיבלתי בגיל 25, כשסיימתי בית ספר למשחק".
"מחכים לסורקין" הוא מחווה מעוררת כבוד של יונתן פז לאביו המנוח, חנוך פז, איש קיבוץ מזרע, שהיה "הבמאי של העמק" ועסק כל חייו בעשיית תיאטרון. העלילה מתרחשת בשנות החמישים, וחנוך (סמולרצ'יק), מגלם במאי תיאטרון חובבים שמצליח לסחוף בתשוקה שלו לאמנות את כל בני קיבוצו. הוא רותם חברים רבים חסרי ניסיון או גישה למשחק להפקות ענק מרובות משתתפים, כשלא אחת יש יותר אנשים על הבמה מאשר בקהל הצופים.
בגלל חלומו הגדול מזניח חנוך את אשתו ליבה (מרינה שויף) ואת בנם הקטן (איתמר פלג). הוא מאמין שמגיע לו יותר ושהוא נועד לגדולות, אפילו לביים בהבימה - משאלה שהוא מקווה להגשים בעזרת ידידו, אהרון סורקין (אורי הוכמן), מגדולי שחקני התיאטרון בישראל, המגיע להתארח בקיבוץ. חנוך מחליט לעשות את הבלתי אפשרי ולהציג בפני סורקין גרסה עברית ל"שני קוני למל" - מחזה שנכתב במקור ביידיש ומעולם לא הועלה בעברית. אלא שכאשר השחקן המכובד מגיע לביקור הוא מתגלה כאדם אינטרסנט, אנוכי ורודף כבוד.
מתוך "מחכים לסורקין"
סמולרצ'יק לא היה צריך אודישנים לסרט. פז הוא שהתקשר אליו לפני כשנה וחצי ואמר שהוא מתאים לתפקיד הראשי. "הוא שלח לי את התסריט, התאהבתי בו וראיתי את עצמי שם", מספר סמולרצ'יק. "זה תסריט עם חיפוש ועומק. ידעתי שאני צריך להתאבד על זה, לקחת את התסריט ולהתמסר לו. זה לא רק העניין של תפקיד ראשי, אלא דמות שיש בה הרבה בשר, תפקיד עגול. עד עכשיו קיבלתי תפקידים כמו זה של החבר, הטמבל, השלומיאל, וזו היתה פעם ראשונה שקיבלתי תפקיד של אבא, דבר חדש בטייפקאסטינג שלי. תפקיד של מורה, אחד שיש לו חלומות, דמות של מישהו כריזמטי נורא".
ועדיין , אאוטסיידר בקיבוץ של אז.
"לגמרי, אם כי אני פחות מכיר את הסיפורים של הקיבוצים, כי אני לא בא משם. את מה שהיה צריך הבנתי מיונתן, שסיפר לי את הסיפור של אבא שלו".
מאחוריך רקורד עשיר של תפקידים בסרטים ובסדרות מצליחים, בהם "פלורנטין" ו"מבצע סבתא". כאן לא מדובר בסרט בעל פוטנציאל מסחרי.
"גם 'זולגות הדמעות מעצמן' ו' סימה ועקנין מכשפה' הצליחו, אבל רק אחרי ההקרנות המסחריות, בשלב ההפצה בקלטות הווידיאו. הייתי שותף לדברים שהיה להם הד רחב, וזה קורה אפילו עכשיו, בסדרה 'סברי מרנן'. אבל לסיפור הזה לא ניגשתי במחשבה של אם זה יצליח או לא. פשוט התחשק לי נורא לעשות את התפקיד כי הסיפור נורא שעשע אותי. עם הזמן ראיתי גם את המומנטים הדרמטיים בו, אבל הדבר הראשוני שראיתי היה הקומיות המקסימה ושובת הלב על קיבוץ, ועל מישהו שמביים שם וחולם להצליח בגדול, והוא בעצם לא במאי כל כך טוב והקיבוץ בז לו. ואז מגיע גדול שחקני ישראל, והוא חוטף סחרחורת ומתלהב. הדברים האלה הצחיקו אותי. הדובדבן על הקצפת היה שאורי הוכמן הגיע לעשות את התפקיד הזה".
פרטנר אידיאלי, הוא הרי חבר.
"זה לא היה ככה מלכתחילה, זה פשוט קרה. היה אמור להיות שחקן אחר, אבל משהו לא הסתדר איתו, ויונתן החליט לחפש מישהו אחר. כשאורי הגיע, רק מלדמיין לעשות את הסצנות המשותפות - היינו ברצפה. אורי ביים אותי בהצגה שלי, ועשינו הרבה דברים יחד. זו באמת מתנה שאין להרבה - לעבוד עם חברים".
הסרט צולם בכמה קיבוצים, והלוקיישנים האותנטיים סייעו לאווירה הרצויה. "היינו בשמיר, כפר סולד, אמיר, להבות הבשן - קיבוצים שבהם חלק מהמקומות השתמרו כפי שהיו", מספר סמולרצ'יק. "הסנדלרייה שבה צילמנו, למשל, ממש נראתה כמו בשנות החמישים. בכלל, היו שם הרבה מבוגרים שבאו לחדר האוכל, אז לחזור אחורה בזמן לא היה ממש קשה. הקטע התקופתי היה נוכח שם. וחוץ מזה מלבישים אותך במכנסי חקי קצרים, בסנדלים תנ"כיים וכובע - ואתה כבר מרגיש את הימים ההם".
הבאת לסרט משהו מהתובנות של המסעות במזרח?
"בגלגול הראשון שלי במזרח, בהודו, למדתי באחת הסדנאות באשרם של אושו שכשהצחוק והבכי באים ממקום אמיתי הם נראים ונשמעים אותו הדבר. בזמן צילומי הסרט ידעתי שיונתן יבקש ממני לבכות ולהגיע לקתרזיס. כשהגיע הרגע שבו אורי התחיל לצרוח כקוני למל וידעתי שאני צריך לבכות, מרוב לחץ חטפתי התקף צחוק מטורף. האינסטינקט הראשוני שלי היה לעצור, אמרתי לעצמי 'הנה יונתן בא אליי עם מאצ'טות ומוריד לי את הראש', אבל לא שמעתי אותו אומר 'קאט'. אמרתי לעצמי 'אוקיי, אין קאט, נמשיך'. לא ברור מה הם ראו במוניטור, אבל כך הסצנה התנהלה, בין צחוק ובכי, וכשסופו של דבר הוא אמר' קאט' - הוא נורא התרגש".
בגיחה לצילומים בקיבוץ סגרת מעגל עם "מבצע סבתא".
"'מבצע סבתא' זה כמו תנ"ך בקיבוצים. כשבאתי להצטלם קיבלו אותי כאילו אני רוברט דה נירו. בקיבוצים זה באמת חזק, וזו בהחלט סגירת מעגל. בכלל, להצטלם במקום כזה, בטבע, לישון מחוץ לבית - זה עולם אחר, יפה. אני מעדיף את זה מאשר שוב להיתקע באיזו דירה בתל אביב, באיזה רחוב או באולפן. זה עולם אחר. זה היה חצי חופש בשבילי".
מה דעתך בכלל על הקיבוץ ומה שניסה להיות באורח החיים ובאידיאולוגיה?
"להשקפתי זה היה משהו שמנוגד לטבע האנושי. שאני לא אגש לילד שלי כשהוא בוכה באמצע הלילה
זה לא נתפס בעיניי. יש בסרט נגיעה קטנה בנושא, קטע קצר שבו האב משכיב את בנו בחדר הילדים ועל תקן סטוריטלר מספר לילדים סיפור. ברגע שלפני הצילומים כל הילדים רצו לחדר והסתכלו עליי, וכולם לבשו מכנסיים קצרים. יונתן דחף לחדר איזה 30 ילדים, זה כנראה זיכרון ילדות מאבא שלו, שהיה מקריא סיפורים לפני השינה. אני זוכר שרגע לפני שצילמנו עברה בי צמרמורת מטורפת. רק מלחשוב שככה אנשים השכיבו את הילדים שלהם לישון. בקיבוץ הם חיו אחד עם השני בקבוצות סגורות, ומספיק שילד אחד בוכה חזק נורא בלילה ורוצה שאמא שלו תבוא, בבוקר כל הילדים צוחקים עליו ולועגים לו. אנשים יצאו משם שרוטים".
סמולרצ'יק, אדם תקשורתי, כובש ומקסים, גדל בחיפה, בעיר התחתית. הוא היה ילד סנדוויץ' מתוך שלושה אחים. אביו היה ניצול שואה מפולין, אמו מברזיל. במסגרת עבודת האב ככימאי הוא הגיע לברזיל ושם הוצעה לו האם כשידוך. "היתה לי ילדות כיפית נורא", משחזר סמולרצ'יק. "גדלתי בצ'כונה כזאת, מחוספסת, של עיר פועלים, מעורבת, יהודים וערבים. משהו שונה לגמרי מהמקום שבו אני גר עכשיו, רחוב גורדון בתל אביב".
מתי התגלו הנטיות האמנותיות שלך?
"זה התחיל בתיכון. הרצון לשחק נבע מאהבה לקולנוע, וזה התחיל להתממש בחוג דרמה בבית הספר. בצבא התחלתי לקחת את זה יותר ברצינות ולמדתי אצל אמיר אוריין, מורה אוונגארד כזה. הלכתי על הקטע המקצועי בזה, למרות שזה לא בא לי בקלות. לא התקבלתי לתיאטרון צה"ל וגם ניסן נתיב לא קיבל אותי כל כך בקלות. הוא לא ידע איך לאכול אותי בהתחלה, ועד היום אני לא יודע למה".
אבל לאחר מכן הוא עלה על הגל, התקבל לתפקיד בעל פרופיל גבוה בסדרה "פלורנטין", העלה את המופע שלו "סמולרצ'יק", השתתף ב"מבצע סבתא" ועוד. בתחילת שנות האלפיים הגיע המשבר שבעקבותיו עזב הכל וטס. במשך כמעט שלוש שנים מיעט לשחק, ובעיקר עבד כדי להחזיק את דירת הגג הקטנה שלו בפלורנטין. "החלטתי לחיות כמו אלה שמסיימים צבא, עלא באב אללה. ידעתי שאני רוצה לעבוד עוד קצת כדי לחסוך לטיול הבא שלי", הוא נזכר.
סמולרצ'יק ב"סימה ועקנין, מכשפה"
כעת הוא שוב בעניינים. "רוצה לקחת גם את אשתי לטיולים, לגור בדירה גדולה יותר, וכמובן החשק לחזור למקצוע התעורר", הוא מעיד. "לא שמלכתחילה היה לי עניין לפרוש, אבל לא בקלות הכניסו אותי חזרה. אם אתה יוצא מהמעגל לתקופה מסוימת, אתה צריך להתחיל מחדש. וזה אמור גם לגבי כמה שמשלמים לך".
בשנים האחרונות הוא הופיע בסדרות "פאפאדיזי", " עד כאן", "15 דקות ", " סרוגים", "השנים הכי יפות" וכעת הוא משחק ב"סברי מרנן". " לסרט קולנוע, כשמזדמן לי, אני לא יכול להגיד לא", הוא אומר. "אני הכי מחובר לקולנוע, אבל העבודה הקבועה של השחקנים היא בראש ובראשונה התיאטרון, או דברים אחרים שקשורים לבמה. טלוויזיה זה אקסטרה. אין אף אחד שחי רק מטלוויזיה. גם ליאור אשכנזי, שהוא כוכב ענק, לא מוותר על תיאטרון. גם מוני מושונוב, בראבא, קרן מור, רמי הויברגר ודב נבון. תיאטרון זה הלחם והחמאה שלנו. עכשיו אני שותף להצגה 'ליזיסטרטה' בהבימה, ואני נהנה ממנה ומחובר אליה. לא בכל הצגה זה ככה, וכשקורה דבר כזה - זה כיף אדיר".
הזכרת את ליאור אשכנזי. אתה מתוסכל שלא הגעת למעמד כזה?
"לא. אני בן אדם שמאוד שמח בחלקי. אני רואה את מה שיש לי בחיים, ומאוד מרוצה ומרגיש בר מזל. יש רצון וחלומות, וכמובן שאני רוצה לעשות תפקידים גדולים ולעבוד עם עוד במאים, ברור שיש שאיפות וזה אולי עוד יקרה, אבל אני לא מסתובב עם תחושת תסכול. אין לי את זה. אני לא קם בבוקר ואומר 'למה אני לא איזה כוכב גדול'. אני כל כך מפוצץ בדברים שיש לי בחיים, בילדים הקטנים, בבית שאני גר בו, בחברים שלי, כך שאין לי על מה להתלונן. לאנשים כמו ליאור אני מאוד מפרגן. הוא שחקן ענק וגם איש מקסים. אולי אם היית נותן לי דוגמה של שחקן שאני חושב שהוא לא טוב, היה לי קשה יותר לתת לך תשובה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם