היפהפייה הנמה מתעוררת לעידן פמיניסטי
מובא מנקודת מבטה של הרעה ומרשים מאוד ויזואלית, "מליפיסנט" של דיסני מעיד על התפכחות משינה של עשרות שנים בכל הנוגע לדמויות נשיות. חבל שדמויות הגברים משלמות את המחיר
עוד בתרבות:
אורטל בן דיין והחזה: איכות זו מילה גסה
עוד ממתק בליינאפ ההופעות של הקיץ
בראד פיט הותקף בפניו
כמיטב המסורת של השנים האחרונות, "מליפיסנט" מחזיר אותנו לסיפורה של היפהפייה הנמה (אל פאנינג בתפקיד זניח ומעצבן לפרקים) ומספר אותו
העובדה שישנו בשנת 2014 סרט של דיסני הדן לעומק בדמות של אישה הוא התקדמות המתקבלת בברכה וככזה הוא מאוד טוב. לא רק שהסרט מציב במרכזו דמות נשית שאינה נסיכה חסרת ישע, מליפיסנט מוצגת כדמות מורכבת ואנושית המלאה ברבדים וקונפליקטים פנימיים המובילים אותה לעשות מעשים שלא מצופים מרשעית קלאסית. אותה התמקדות בכוח הנשי באה לידי ביטוי, לכאורה, גם ב"לשבור את הקרח" של שנה שעברה, שנתפס כסרט פמיניסטי מכיוון שהוא מובל על ידי שתי דמויות נשיות. אך בניגוד ל"מליפיסנט", הדמויות של "לשבור" נטולות עומק, וככאלה הן נופלות לתוך כל המלכודות שז'אנר הנסיכות מציב להן.

הבעיה ב"מליפיסנט" מתחילה כאשר אותה עוצמה פמיניסטית מחזקת את הנשים אך מבטלת לחלוטין את הגברים, שהופכים לדמויות רדודות כמעט כמו נסיכות דיסני שמקבלות תכונת אופי אחת בלבד (סקרנות, גמלוניות, ביישנות), שימוש בדיכוטומיות גסות (האישה ככוח טבע והגבר כמכונה חסרת רחמים שרוצה לבזוז מהאישה את אושרה ואת החופש שלה) או שנאה ורתיעה מסמלים גבריים מובהקים (כס מלוכה, המחט שאמורה לדקור את אורורה). מעניין היה לראות כיצד "מליפיסנט" היה נתפס במידה והיה משוחרר לפני "לשבור את הקרח" מכיוון שהמצב הנוכחי יוצר תחושה שדיסני מנסים להפוך את העיסוק בכוח נשי לחלק מאותה שבלונה שנואה של סרטי נסיכות.

"מליפיסנט" הוא אחד הסרטים היותר יפים ויזואלית של התקופה האחרונה. הוא מציג מחדש את עולמה של היפיפיה הנמה באופן קסום ועשיר וככזה הוא מצליח להתעלות מעל קלישאות התלת מימד (הלא הכרחי בעליל), החל מתעופה וכלה ביצורי יער כחולים ואווטאריים. רוב הזמן הוא מצליח להלך על הגבול הדק בין נאמנות לסרט האנימציה המקורי לבין התפכחות משינה של עשרות שנים הבאה לידי ביטוי בהתייחסות למקומה הנכון של אישה חזקה בעולם גברי דכאני.
