להוריד את הכובע: על הספר "החיים של ליאונרד כהן"
הספר החדש על חייו של ליאונרד כהן מגלה אינספור פרטים חדשים על השירים, הסמים, המאהבות, הדיכאונות והקשר המיוחד שלו לישראל
600 עמודים נדרשו לסימונס, עיתונאית מוזיקה ותיקה ומוערכת, לספר את קורות חייו של אחד מגדולי הזמרים בהיסטוריה בספר "החיים של ליאונרד כהן" (כנרת זמורה־ביתן), שנפתח עם לידתו ב־1934. בראיון טלפוני ל"מעריב" היא מספרת מביתה שבסן פרנסיסקו שלא בקלות התמסר כהן לשאלותיה ולחקירותיה. לעתים, כך היא מספרת, נמנע מלהתייחס לעניינים מסוימים, ולא פעם ענה בדיפלומטיות תשובות ארוכות שהיו חסרות משמעות – אבל בסופו של דבר, לרוב התרצה ואף סיפר דברים שנחשפים לראשונה בספר, בעיקר בנוגע למצבו הנפשי.
כך למשל מגלה סימונס את הסיבה האמיתית לעזיבתו של כהן את המנזר הבודהיסטי באזור לוס אנג'לס, שאליו הצטרף ב־1994 בשל דיכאונות. כהן הודיע אז על פרישה מעולם המוזיקה, ובמהלך שהותו במקום אף הוסמך כנזיר. הדעה הרווחת היא שכהן עזב את המנזר אחרי חמש שנים כי נרפא או כי מאס בעבודות הרוטינה, אלא שההפך הוא הנכון. כהן חש כל כך ברע, כמעט אובדני, שהוא ביקש לו גורו אחר – ומצא אותו בהודו, ויחד הם המשיכו בלימודים ותרגולים. פרטים מוזרים אחרים על חייו של כהן מתגלים בספר, כמו העובדה שבחופשות הנדירות שהרשה לעצמו לקחת מחיי המנזר אהב ללכת למקדונלדס ולהוריד מנת דג עם יין מרגו וכן נהג לצפות בהנאה בתוכנית של ג'רי ספרינגר.
בספר מספרת סימונס גם על הסמים שצרך כהן בתקופות שונות בחייו, בין השאר אסיד, ספידים או מנדרקס (חומר המדכא את פעילות העצבים). בשיחה שנערכה עמה בעמוד הראיונות של רוש פרסיאן בפייסבוק אמרה סימונס כי ניתן אולי לטעון לזכותו שהשימוש בסמים נועד להיאבק בדיכאונות הקשים. באותה שיחה אף ציינה כי הוא בילה עם נשים רבות, אך לא ידוע לה על מקרים שבהם כפה את עצמו על מישהי.
כשהתבקשה סימונס על ידי גולש לתאר את כהן במשפט אחד, היא השיבה: "אם תמחק את כל הנקודות והפסקאות בספר שלי, המשפט בן 195 אלף המילים שייווצר יאמר את הכל. אבל מכיוון שאתה מחפש את גרסת הטוויטר, הנה היא – סופר רציני, שורד, אדם שמאמין שאין קו מפריד בין מוזיקה ומילים, מכיר את האופל ועדיין רואה את האור. ואדם עמוק, מאוד עמוק. יצא לי שני משפטים".
באופן מפתיע, כהן לא דרש לקרוא את כתב היד. למעשה עד עתה סימונס לא בטוחה שהוא קרא אותו. "הוא רק ביקש שלא אלבין דבר", היא אומרת, "הוא רצה שאצמד למציאות ושלא אציג אותו כקדוש – וכך עשיתי"
על הפעם הראשונה שבה פגש עירום נשי: בתחילת שנות העשרה שלו גילה ליאונרד עניין רב בהיפנוזה, והראשונה שגייס לכך היתה העוזרת. הוא הורה לה לשבת על ספת הצ'סטרפילד, התיישב על כיסא מולה, ועל פי הוראות הספר אמר לה בקול אטי ורך להרפות את שרירי גופה ולהביט בעיניו. הוא נטל עיפרון והניע אותו באטיות מול פניה, הלוך ושוב, הלוך ושוב, עד ששקעה בטראנס. בשלב הזה התעלם ליאונרד מהוראת המחבר - או, תלוי פרשנות, פעל לפיה - להשתמש בטכניקה לצורכי לימוד בלבד, והורה לאישה הצעירה להתפשט. איזה רגע זה היה בוודאי בשביל ליאונרד המתבגר: השילוב המוצלח בין ידע עתיק יומין וכיסופים מיניים. לשבת ליד אישה עירומה בביתו, משוכנע כי חולל זאת בכוחות עצמו, באמצעות כישרון, לימוד, מיומנות ויכולת לכפות את רצונו. כאשר גילה שהוא מתקשה להעיר את העוזרת, נתקף בהלה.
על הלהקה הראשונה, בקסקין בויז כהן מספר: “אף פעם לא חשבנו שאנחנו מוצלחים במיוחד. שמחנו שמישהו בכלל מוכן לשלם לנו. אני חושב שאם הייתי שומע את המוזיקה שלנו היום, סביר להניח שהייתי מעריך אותה, אבל בשום רגע לא היתה הבנה כלשהי שיש לזה עתיד. זה היה משהו של כאן ועכשיו ולא יותר מזה”.
על הפגישה עם מריאן: ליאונרד התאהב בהידרה (אי יווני שבו התגורר במשך תקופות בחייו) ברגע שראה אותו לראשונה. זה היה מקום, אמר, ש"כל מה שראית בו היה יפהפה. כל פינה, כל מנורה, כל מה שנגעת בו, הכל". דבר דומה קרה כאשר ראה את מריאן בפעם הראשונה. "מריאן", כתב במכתב לחברו־מורו אירווינג לייטון, "מושלמת".
על הטיול לקובה - והבריחה: נמל התעופה חוסה מַרטי התפקע מזרים שנאבקו להשיג מושב באחד מהמטוסים הספורים שיצאו מהוואנה. ליאונרד הצטרף לתורים הארוכים, ולבסוף הצליח להשיג כרטיס. כאשר עמד בתור בשער היציאה, שמע את שמו במערכת הכריזה. הוא התבקש להגיע אל דלפק האבטחה. ייתכן ששערו השחור ועורו הכהה גרמו להם לחשוב שהוא קובני המנסה להימלט מהמדינה. ליאונרד נלקח לחדר צדדי ושם הופקד על שמירתו נער מזוין ברובה. ליאונרד ניסה לפתוח בשיחה עם הנער. הוא סיפר לו שהוא קנדי ושטח את קובלנתו, אבל הנער הגיב לניסיונות האלה בשתיקה. לבסוף ויתר ליאונרד ובהה מהחלון במטוס שהיה אמור לשבת בו. לפתע פרצה תגרה על מסלול ההמראה. שומרים מזוינים פרצו בריצה אל המסלול. אחד מהם היה השומר של ליאונרד, שבהתלהבותו הרבה שכח לנעול את הדלת מאחוריו. ליאונרד חמק החוצה. איש לא עצר אותו. הוא יצא מבניין הטרמינל וטיפס בגרם המדרגות אל דלת המטוס.
על השימוש באל.אס.די ובספידים: "אני זוקף לזכות קיבתי את העובדה שלא התמכרתי לאל.אס.די וחומרים פסיכדליים בצורה רצינית, למרות שהמשכתי לקחת אסיד, כי באותה תקופה היו לו יחסי ציבור מצוינים. לקחתי טריפ אחרי טריפ, הייתי יושב על המרפסת שלי ביוון, מחכה לאלוהים, אבל בדרך כלל קיבלתי רק הנגאובר קשה. יש לי הרבה סיפורי אסיד, כמו כולם. ליד הבית היתה מין ערמת אשפה, שבחודשי האביב היתה מצמיחה אלפי חרציות, ואני הייתי משוכנע שיש לי איחוד מיוחד עם החרציות. היה נדמה לי שהן מפנות את הפנים הקטנות והצהובות שלהן לעברי בכל פעם שהייתי מתחיל לשיר או לדבר אליהן בקול רך. כל החרציות היו פונות לעברי ומחייכות".
על המפגש עם סוזן וראדל, המוזה ללהיט: הפגישה הראשונה של סוזן וליאונרד היתה ב"לה ביסטרו". היא ראתה אותו שם כמה פעמים, לפעמים יושב עם מריאן ליד שולחן קטן מתחת למראת הקיר הארוכה. סוזן לא זוכרת על מה הם דיברו, אבל מוסיפה כי "יותר מהשיחה היה קשר העין שלנו. זה היה המגע האינטימי ביותר, והוא היה רגשי לחלוטין. שנינו נכחנו בעת ובעונה אחת במעמדות הקסומים שהתרחשו באותו הזמן. הרגשתי ששנינו משדרים באופן מוחלט על אותו התדר ממש".
על ההחלטה להפסיק להשתמש בספידים: "הירידה (מהספידים) קשה מאוד”, כתב ליאונרד. “נזקקתי לעשר שנים כדי להתאושש לגמרי. היו לי חורים בזיכרון. הרגשתי שאני מטוגן מבפנים. לא הייתי מסוגל לקום. שכבתי במיטה כמו צמח ולא הייתי מסוגל לעשות כלום הרבה מאוד זמן”.
על ההחלטה להפוך לזמר־יוצר: כהן מספר: "יכולתי לחיות ביוון על אלף ומאה דולר בשנה, אבל לא יכולתי לשלם את חשבון המכולת שלי, אז הייתי חוזר לקנדה, משיג כל מיני עבודות, מארגן את הכסף פלוס כסף לנסיעה, ואז חוזר ליוון וגר שם עד שהכסף נגמר. לא הצלחתי להתפרנס כסופר. הספרים שלי לא נמכרו. הם קיבלו ביקורות מצוינות, אבל הספר השני שלי, 'מפסידנים יפים', מכר בערך שלושת אלפים עותקים בכל העולם. האלטרנטיבה הכלכלית היחידה היתה, מן הסתם, ללכת להוראה או לאוניברסיטה או להשיג עבודה בבנק, כפי שעשה המשורר הקנדי הדגול ריימונד שוסטר. אבל אני תמיד ניגנתי בגיטרה ושרתי, כך שזה היה פתרון כלכלי לבעיה של פרנסה וכתיבה”.
על הופעת הבכורה: ב־22 בפברואר, עדיין ללא חוזה, היתה הופעת הבכורה הרשמית של ליאונרד כזמר בניו יורק. זה קרה בקונצרט צדקה למען תחנת הרדיו הציבורית WBAI שנערך בווילג' תיאטר. היה זה בוב פאס שהציע לג’ודי קולינס להעלות את ליאונרד לבמה ולהציג אותו כאמן חדש. פאס מספר: “הוא עלה, והיה לו קשה לכוון את הגיטרה, אז בסוף היא נתנה לו את הגיטרה שלה. הוא התחיל לשיר, אבל אולי הוא טעה בסולם או משהו, והקול שלו נשבר. הוא אמר, 'אני לא יכול להמשיך’, וירד מהבמה, ואני חשבתי לעצמי, 'נורא חבל', והמשכתי עם הקונצרט”. אחרי שחלק גדול מהמופע כבר עבר, קולינס אמרה לפאס שליאונרד רוצה לעלות שוב. “והוא עלה. אמרתי לעצמי, ‘לבנאדם הזה יש ביצים'”. ואז הוא התחיל לשיר את 'סוזן', ובערך באמצע השיר הפסיק וירד מהבמה. אבל כולם פשוט מתו עליו. ניגשתי אליו ואמרתי לו, 'אתה חייב לחזור לבמה ולסיים את השיר'. והוא אמר, 'אני לא מסוגל', ואני אמרתי, 'אני אעלה ואשיר איתך'. ואז עלינו שוב לבמה וסיימנו את השיר יחד — וזאת היתה הופעת הבכורה של ליאונרד”.
שידר איתה על אותו תדר. "Suzanne"
על הקשר עם ג’ניס ג’ופלין: לילה אחד, כשליאונרד חזר למלון מברונקו בורגר וג'ניס חזרה מסטודיו E, הם מצאו את עצמם באותה המעלית, ואחר כך באותה המיטה פרועת מצעים. כעבור שנים — אחרי שכבר הנציח את המציצות של ג'ניס בשיריו, סיכם ליאונרד את המפגש באנקדוטה מעודנת אחת בהופעה: “היא לא חיפשה אותי, אלא את קריס קריסטופרסון; אני לא חיפשתי אותה, אלא את בריז'יט ברדו; אבל בתהליך אלימינציה כלשהו נפלנו זה בזרועות זה”.
על "סו לונג מריאן": בשנת 1970 — כאשר הציג בהופעה את השיר “להתראות, מריאן” — אמר ליאונרד: “הייתי איתה במשך שמונה שנים בקירוב. בהתחלה חייתי איתה שישה חודשים בשנה, ובששת החודשים האחרים הייתי תקוע איפשהו במקום אחר. אחר כך גיליתי שאני חי איתה ארבעה חודשים בשנה, ואחר כך חודשיים בשנה, ואז, בערך בשנה השמינית, גיליתי שאני חי איתה בערך שבועיים בשנה, וחשבתי שהגיע הזמן לכתוב בשבילה את השיר המסוים הזה”. זמן קצר אחרי שהתחיל לשיר הוא הפסיק והוסיף: “אני עדיין חי איתה כמה ימים בשנה”.
על הפגישה עם סוזן אלרוד, אלרוד מספרת: "זה היה בתחילת האביב של 1969. שנינו כנראה נרשמנו לקורס סיינטולוגיה באותו היום. הוא נכנס למעלית במרכז הסיינטולוגיה ברגע שאני יצאתי ממנה והמבטים שלנו הצטלבו. כעבור ימים אחדים שנינו התיישבו בכיסאות קרובים. למרות שחייתי אז עם מישהו אחר, יצאתי מיד ממערכת היחסים הזאת בשביל ליאונרד ועברתי לגור איתו בצ'לסי. ידעתי שיהיה אשר יהיה, הוא נועד להיות אבי ילדַי ואהבת חיי”. כאשר סיפרה לגבר שעמו חיה שהיא עוזבת, הוא התעקש לפגוש את “המשורר המסכן” שהדיח אותו, וארגן ארוחת ערב לשלושתם. אחר כך הוא “הסתגר במשך שעות באחת הסוויטות, ושם הוא האזין לתקליטים וקרא את הספרים של ליאונרד שהנהג שלו רכש לפי הוראותיו. כשסיים יצא ואמר שלכל הפחות הוא מרגיש שאני עוזבת אותו לטובת אדם ראוי”.
על האופן שבו התקבל אלבומו "שירים של אהבה ושנאה" (1971) כהן אומר: "אנשים אמרו שאני 'מדכא דור' וש'צריך לחלק סכיני גילוח עם האלבומים של ליאונרד כהן כי זאת מוזיקת רקע לחיתוך ורידים'”.
בריאן קולמן, סופר ומוזיקאי, על מפגש עם כהן בשווייץ ב־1971: "התלהבתי מאוד מהמפגש עם ליאונרד, אבל הוא לא עניין שם כמעט אף אחד, אפילו לא את הצעירים שלמדו באוניברסיטה. [...] בלובי היו כמה בחורות צרפתיות, יפהפיות אמיתיות, שלא היה להן מושג מי הוא, הוא פשוט לא עניין אותן. הוא שיחק אותה אדיש לבחורות הצרפתיות, אבל היה ברור שגאוותו נפגעה מכך שלא היה להן מושג מי הוא".
על ההכנות לקראת תיעוד סיבוב ההופעות בשנת 1972 על ידי הבמאי טוני פאלמר: ליאונרד אמר לפאלמר "ככל הנראה זה יהיה סיבוב ההופעות האחרון שאעשה בחיי. אני רוצה שיהיה תיעוד הולם של מה שקורה". לעצמו שילם פאלמר 2,000 ליש"ט בלבד — אבל החוזה גם נתן לו יד חופשית לצלם את מה שהוא רוצה, בין שמדובר בליאונרד חשוף שת בסאונה, ליאונרד המתייפח על הבמה או ליאונרד לוקח אל.אס.די לפני ההופעה.
על הקשר שחש כלפי יהדותו בתחילת שנות השבעים: כאשר שאל אותו אחד הכתבים אם הוא יהודי מקיים מצוות, ענה לו ליאונרד, "אני תמיד מקיים". לעיתונאי גרמני אחד הוא אמר, "אני לא יכול לומר שמלחמת העולם השנייה גרמה לי אי נוחות כלשהי בילדותי, אבל בהחלט רחשתי אהדה לגזע שלי".
על הכאוס שאפיין את הופעותיו של כהן: "בהמבורג קפץ ליאונרד אל תוך הקהל ונישק צעירה אחת נשיקה עמוקה, ממושכת. "זה פשוט נמשך עוד ועוד ועוד", נזכר קורנליוס (רון קורנליוס, מוזיקאי). "בסופו של דבר ליאונרד היה על הרצפה, ושאלתי את עצמי אם הם מתכוונים להתחיל להתפשט עכשיו". מאחורי הקלעים אמר ליאונרד לפאלמר, "המטתי חרפה על עצמי". למחרת בלילה, בפרנקפורט, הוא הזמין את הצופים לעלות לבמה, ובזמן שהלהקה המשיכה לנגן, המעריצים השכיבו את ליאונרד על הרצפה והשתרעו עליו. "היו עליו המון אנשים שהתפתלו כמו ערמה של תולעים", אומר קורנליוס. "הוא פשוט ירד מהפסים. הוא הביא את הקרבה המינית עם הקהל לרמות חדשות".
על ההופעה הראשונה בישראל: כשהם (כהן והלהקה) עלו לבמה, הם גילו שהאולם עצמו ריק. הצופים היו דחוסים ביציעים מסביב, כאילו באו לראות משחק כדורסל. למאבטחים נאמר לוודא שכל הצופים יישארו ביציעים, כדי לשמור על רצפת האולם שנצבעה זמן קצר לפני כן. כאשר ליאונרד — מוטרד מהריחוק שבינו לבין הקהל — הזמין את הצופים לרדת לאולם, הם נתקלו בשומרים בסרבלים כתומים. “הם התחרפנו והתחילו להכות את כולם באלות, להרביץ לחבר'ה צעירים”, נזכר דונובן (ביל, מנהל סיבוב ההופעות). “ליאונרד קפץ מהבמה אל תוך הקהל, ובחור אחד קפץ על הבמה ותפס את הגיטרה של רון. העפתי את הבחור מהבמה, ואז מישהו הכה אותי מאחור ואני איבדתי את ההכרה. היתה שם מהומת אלוהים”.
על ההופעה השנייה בישראל: "האקוסטיקה באולם בנייני האומה בירושלים היתה מצוינת, והצופים ישבו במקום שבו היו אמורים לשבת, לרגלי הבמה. בחדר ההלבשה דאג בוב ג'ונסטון לחלק לכולם “אבק מדבר”, האל.אס.די של סיבוב ההופעות. “אתה חושב שהחומר הזה עדיין עובד?”, שאל ליאונרד. “אנחנו נהיה בצרות רציניות אם הוא עובד — וגם אם הוא לא עובד”. כשעמד ליד המיקרופון והביט על קהל המעריצים שמילא את האולם נראה ליאונרד נרגש מהרגיל. הקשר שלו איתם היה יותר מרגשי. הוא הקיף דם והיסטוריה יהודית משותפת. עיניו של ליאונרד היו מסוממות ונוצצות. השירים נשמעו יפהפיים והלהקה כמו היתה מחוברת אל מערכת העצבים שלו. אבל ליאונרד הרגיש שהוא מאכזב את הקהל היקר ואת שיריו היקרים. הוא ניסה להסביר לצופים את השירים, אבל ההסבר נעשה יותר ויותר מסובך. “תבינו, לפעמים הם כמו מדיטציה בשבילי, אבל עכשיו אני פשוט לא תופס איתם ראש. אני מרגיש שאני מרמה אתכם, אז אני אנסה שוב, בסדר? אם המצב לא ישתפר אני אסיים את הקונצרט ואחזיר לכם את הכסף. תשמעו, אנחנו עומדים לעזוב את הבמה כעת ולעשות מדיטציה עמוקה בחדר ההלבשה כדי לנסות לחזור שוב לכושר. ואם נצליח, אנחנו נחזור”.
מאחורי הקלעים הלך ליאונרד והתפרק. הוא הכריז שהוא מסתלק ואמר שיחזיר למעריצים את כספם. ואז מישהו בא לדלת חדר ההלבשה ואמר שהקהל עדיין יושב באולם, ממתין לליאונרד, ושהם רוצים לשיר לו שיר. הקהל שר לו “הבאנו שלום עליכם”. “אני חושב שמה שאני צריך זה להתגלח”, אמר ליאונרד. זה מה שאמו אמרה לו לעשות כשהעניינים מסתבכים. בחדר ההלבשה היה כיור ומעליו מראה, ומישהו הביא סכין גילוח. לאט, בשלווה, בעוד הקהל מוחא כפיים ושר, ליאונרד התגלח. אחרי שסיים, חייך. הלהקה חזרה לבמה. כאשר ליאונרד שר “להתראות, מריאן”, משקיע את עצמו בשיר שכתב לאישה ברגע מסוים בתקופה פחות מסובכת, והחליף את תיאורה מ”יפה” ל”יפהפייה”, ניגרו הדמעות על לחייו.
על החלטתו לטוס לישראל במהלך מלחמת יום הכיפורים: "למחרת (פרוץ המלחמה) השאיר ליאונרד את סוזן ואדם בהידרה וטס מאתונה לתל אביב. הוא התכוון להתגייס לצה"ל: “אני אלך ואעצור את הקליע המצרי. תרועת חצוצרות ומסך של סכיני גילוח”, כתב. מניעיו, כפי שעולה מדברים אלה, היו מורכבים: מסירות לעמו ולשורשיו, בוודאי (“מעולם לא הסוויתי את העובדה שאני יהודי, ובכל משבר בישראל אני אהיה שם”, כתב ליאונרד ב־1974. “אני מחויב להישרדות העם היהודי”), אבל גם רברבנות, נרקיסיזם, וכן, קרוב לראש הרשימה, הצורך הנואש להסתלק. “נשים”, אמר, “מרשות לך לצאת מהבית משתי סיבות בלבד: להרוויח כסף או לצאת למלחמה”, ובהלך רוחו הנוכחי, מוות למען מטרה נאצלת — כל מטרה — היה עדיף מהחיים הנוכחיים שלו כאמן אופנתי וכאדם כלוא.
על תחושותיו לאורך המלחמה: לימים סיפר אושיק לוי לעיתון "מעריב" כי בכל פעם שצוות הבידור הגיע ליחידה מסוימת, שאל ליאונרד את החיילים במקום לתפקידיהם וביקש להצטרף אליהם. לוי נהג להקניט אותו ולהאיץ בו להחליט כבר מה הוא רוצה להיות. "אתה רוצה להיות טייס, תותחן או לוחם בקומנדו הימי? בכל יום אתה מתלהב ממשהו אחר". במחברת שנשא עמו תמיד כתב ליאונרד על הדברים שראה בישראל — יופיו של המדבר, אחוות הלוחמים, המתים והפצועים שגרמו לו לבכות. כפי שעשה בקובה, גם בהיותו בישראל הוא כתב פנטזיות של מעללים מדהימים; למשל, שהוא גונב רובה והורג קצין שהציק לו “בדרישות בלתי פוסקות לשיר את 'סוזן'”. הוא גם כתב שיר בישראל — במהירות פלאית — שנקרא “מאהב, מאהב, מאהב”. מתי כספי זוכר שליאונרד אלתר את השיר במהלך הופעתם השנייה.
על ראיון שכהן העניק לעיתונאית הישראלית־קנדית מלכה מרום: מרום מספרת: "הוא התנהג מוזר מאוד. מיד אחרי שסיימתי לארגן את ציוד ההקלטה הוא הכניס את היד שלו מתחת לחצאית שלי. אמרתי, 'מה אתה עושה?' והוא אמר, 'זה הדיאלוג האמיתי' או משהו כזה. שאלתי, 'וחוץ מהקטע הפיזי הזה יש איזה דיאלוג אחר?'. והוא ענה, 'אפשר לבטא אותו רק בשירה'”.
על יחסו של כהן לסוזן אלרוד, בת זוגו דאז: הוא ניהל כמה פרשיות במקביל. הוא המשיך לחיות עם סוזן, אבל השמיץ אותה בכתובים. סוזן, לטענתה, לא לקחה את זה אישית: “ליאונרד מצא נחמה, תכלית ונוחות בפירוק מצוקות היומיום ובקובלנות עליהן. אני רציתי להיות קהל וחֶברה טובה, ולא רק האישה המגיבה, למרות שמדי פעם זה היה בלתי נמנע, כמובן”.
על תפקודו של כהן בתור אב טרי: אלרוד מספרת: "כשהוא רצה ליהנות מהילדים, הוא עשה את זה. אף פעם לא לחצתי עליו או הפכתי את זה למחויבות. לא היתה שום עריצות בבית. אבל הוא היה אב אוהב וסולידי שממלא את חובותיו. הוא שר להם שירי ערש והרעיף עליהם את כל מחוות הרוך הרגילות". ליאונרד גם לקח על עצמו את החינוך היהודי של הילדים. "סיפרתי להם את הסיפורים, הקראתי להם את התפילות, הראיתי להם איך מדליקים נרות, מסרתי להם את הבסיס של החגים החשובים", הוא אומר.
על העבודה עם פיל ספקטור: אם הקדרות של ליאונרד התבטאה ב"ניתוק ודכדוך", אצל ספקטור היא באה לידי ביטוי ב"מגלומניה ואי שפיות והתמסרות לנשק חם, שהיתה פשוט בלתי נסבלת", כפי שמתאר זאת דן קבל, אחד הנגנים באולפן. "אנשים היו חמושים מכף רגל ועד ראש, כל החברים שלו, שומרי הראש שלו, וכולם היו שיכורים או מסטולים, והיית הולך ומחליק על קליעים, היית נותן ביס בהמבורגר ונושך אקדח. היו כלי נשק בכל מקום. פיל איבד שליטה". במהלך אחד הסשנים, בשעה ארבע לפנות בוקר, כאשר ליאונרד התחיל לשיר סוף סוף, ירד ספקטור מחדר הבקרה. ביד שמאל הוא החזיק בקבוק מלא למחצה במנישביץ וביד ימין אקדח. ספקטור כרך את זרועו סביב כתפו של ליאונרד במחוות רעות, ואז נעץ את קנה האקדח בצווארו של ליאונרד. "ליאונרד, אני אוהב אותך", אמר ודרך את האקדח. "אני מקווה מאוד", ענה ליאונרד.
על "הרקידי אותי עד קצה האהבה": ג'ון ליסאור, מפיקו המוזיקלי של השיר: "הוא (כהן) הביא איתו סינתסייזר קאסיו קטן ומחורבן, מהסינתסייזרים האלה שאתה לוחץ על כפתור והם מנגנים לך כמה מקצבים קטנים וחמודים. ואז הוא שר לי את 'הרקידי אותי עד קצה האהבה’”. הזרע שממנו צמח השיר היה סיפור שליאונרד קרא על תזמורת של אסירים במחנה השמדה, שהנאצים כפו על חבריה לנגן בזמן שחבריהם הכלואים הוצעדו אל תאי הגזים. השיר נעשה נעימה פופולרית בחתונות — עוד עדות לדרך שבה ליאונרד מזווג מילים ולחנים.
על "הללויה": חמש שנים נדרשו לליאונרד לכתוב את "הללויה". ליאונרד שמר כשמונים בתי שיר וזרק הרבה יותר. ליסאור מספר: "לא רציתי להפוך את זה להמנון עוצמתי, אז אמרתי למתופף לא לנגן במקלות אלא במברשות, שום דבר רועש. רציתי שבהתחלה זה יהיה ממש חשוף, כמו הקול של אלוהים". אחר כך הוסיף ליסאור מקהלה. "לא מקהלת גוספל גדולה, אלא אנשים רגילים, אנשים שהם לא באמת זמרים, כמו החבר'ה בלהקה, כדי שיהיה לזה הרגשה של אותנטיות, ולא כמו 'אנחנו העולם'”.
על האופן שבו התקבל האלבום “תנוחות שונות”: בינואר 1985 הופץ האלבום בכל העולם חוץ מארצות הברית. באופן חריג כמעט כל עיתוני המוזיקה הבריטיים התעלמו ממנו. המגזין “סאונדס” סקר אך ורק את הסינגל הראשון והיחיד שיצא מהאלבום, “הרקידי אותי עד קצה האהבה”, תיאר את הפזמון שלו כ”זיווג של השראה ומסחריות” וצפה שהשיר יהיה להיט. הסינגל היה נפילה. האלבום לא הצליח יותר ממנו.
מתוך מכתב שכהן שלח לחברת התקליטים האמריקאית קולומביה, שסירבה להפיץ את "תנוחות שונות": "בוקר טוב... אני לא בדיוק יודע איך עושים את זה, אז אנא, היה סבלני איתי. יש לי תקליט חדש, 'אני האיש שלך', שיוצא בשבוע הבא. כבר עכשיו הוא להיט באירופה, ובימים אלה אני בדרכי לשם לסיבוב הופעות גדול. אני יודע שאוכל לסמוך על תמיכתך בתקליט החדש שלי בארצות הברית, ואם תוכל לערוך כמה שיחות טלפון מטעמי, אעריך את זה מאוד. מצ”ב שני דולר לכיסוי ההוצאות. תודה למפרע על עזרתך”.
"Dance Me To The End Of Love". פרשנות מעוותת
על התמודדותו עם הדיכאון: גם שתייה עזרה, וכך גם סקס — ליאונרד נעשה מומחה בריפוי עצמי. אבל הדבר שסייע לו יותר מכל היה שגרה ממושמעת. השעות הארוכות שהשקיע במדיטציה ובלימודים לא ריפאו אותו, אבל סייעו לו לבחון את המצב מנקודת מבט מועילה יותר.
על מידת הפופולריות שלו בקרב נמלים: שון דיקנסון, ידידה מלוס אנג'לס, מספרת: "היו המון נמלים על השיש וחיפשתי משהו לרסס אותן, והוא (כהן) אמר, 'לא, אני אעשה משהו שהן ילכו. שימי לב'. הוא רכן מעליהן, נופף באצבעו וגער בהן: 'צאו מהמטבח שלי מיד, כולכן, קדימה, זוזו!” הוא עשה את זה במשך כמה דקות, ואני נשבעת לך, כל הנמלים הסתלקו ולא חזרו".
על רושי ג'ושו ססקי, מורה הזן שלו ואביו הרוחני: כהן מספר: "אם רושי היה פרופסור לפיזיקה באוניברסיטת היידלברג, הייתי לומד גרמנית ונוסע להיידלברג ללמוד פיזיקה. אני חושב שאדם יכול להגיע למורה שלו במצבים שונים. אם אתה רוצה מורה, הוא יהיה המורה שלך. יש כאלה שמחפשים אדם שישליט עליהם משמעת, כך שיש משטרים מחמירים המתאימים לאנשים כאלה. אני הייתי מעוניין בידידות, כך שהוא התגלם בשבילי כידיד".
על התקופה שבה כהן חי כנזיר במרכז הזן של רושי: במקום הזה ליאונרד היה אדם מהשורה. עוד חבר בקהילה המשתנה ללא הרף ואשר בה כולם מתלבשים אותו הדבר, מבצעים את המטלות שלהם ואוכלים יחד באותו הזמן מקעריות פלסטיק זהות. לליאונרד לא היה שום קושי עם זה. כרגע לא היה לו שום עניין להיות "ליאונרד כהן". הוא שאף לסוג של ריקנות. "זה מקום שבו קשה מאוד להחזיק בעקשנות בתפיסות שלך", הסביר, "קיים מעין חלל נדיב שמצאתי כאן בצורה טהורה". ואולם, מזמן לזמן הוא עזב את המרכז. הוא לא חזר לאיזשהו סופשבוע דקנדטי, אלא כדי להיות לבד. התחנה הראשונה שלו היתה במקדונלדס, שם נהג לקנות כריך פילה דג, שאותו שטף אחר כך בכוס יין צרפתי משובח. אבל אחרי יום או יומיים בבית וצפייה בטלוויזיה — התוכנית האהובה עליו היתה “ג'רי ספרינגר שואו” - הוא היה שב ונוסע במעלה ההר וחוזר ללבוש את הגלימה שלו.
על חיבתו למחשבים ולאינטרנט: כהן מספר: "אומרים שהתורה נכתבה באש שחורה על אש לבנה. אני מקבל את התחושה הזאת מהמחשב. שחור זוהר על רקע בהיר. ראיית הדברים על המסך מעניקה להם סוג של מכובדות תיאטרלית". ליאונרד התאהב באינטרנט בלב שלם — וזאת שנים אחדות לפני שדעיכת תעשיית התקליטים והתרחבות הרשת הפכו את האינטרנט לשלוחה שיווקית הכרחית. בתור מישהו שניתק את עצמו מהעולם, הרשת אפשרה לו לתקשר עם העולם על פי התנאים שלו.
על החלטתו לחזור לבמה בגיל 75: רוסקו בק, מנהלו המוזיקלי, מספר: "ליאונרד חשש מאוד מכל המיזם הזה. הוא לא רצה אפילו לדבר על זה בטלפון. הוא טס לאוסטין לדבר איתי פנים אל פנים. הוא אמר 'תשמע, אני לא יודע אם אני באמת הולך לעשות את זה. אני מקווה שלא תנטור לי אם אחליט לרדת מהרעיון. הוא באמת לא היה בטוח שהוא מסוגל לעשות את זה. הוא אמר, 'אני בטוח ב־92.7 אחוז. אני יכול לצאת מזה בכל שלב אם לא ייראה לי איך שזה מתפתח, ואם אני יוצא אני מחויב לשישה שבועות בלבד. אבל אם כל העסק הזה לא יקרה, האם תסלח לי?' אמרתי, 'בטח'”.
על ההופעה באצטדיון רמת גן: היה ערב קיץ חם. באוויר זהרו המוני מקלוני אור שבאי הקונצרט נשאו כאילו היו נרות. על מסכים הוצגו תרגומי השירים שליאונרד שר במהלך ההופעה, שנמשכה שלוש שעות וחצי. המילים בעברית של "מי באש" הוצגו כעמוד בספר תפילה. ליאונרד הקדיש את "הללויה" לכל המשפחות שאיבדו את ילדיהן בעימות המתמשך, וביטא את הערצתו למי שהצליחו למרות הכל לגבור על "נטיית הלב לייאוש, לנקמה ולשנאה". כאשר אמר לקהל, "אנחנו לא יודעים מתי נעבור כאן שוב", רבים בקהל התרגשו בגלוי. לדברים, שבאו מאדם בגילו של ליאונרד, היה צביון של פרידה שהמבקרים זיהו באלבומו האחרון ובספרו האחרון. לאחר שסיים את השיר האחרון, הניף צאצא זה של אהרן את ידיו, עבר לעברית, והעתיר על הקהל את ברכת הכוהנים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם