
Veep 2: למה אי אפשר לצחוק מג'וליה לואי דרייפוס?
מרוב סיפורי צד ועלילות משנה, העונה השנייה של "Veep” עם ג’וליה לואי–דרייפוס מאבדת את עמוד השדרה וגם את היכולת להצחיק. יונתן גת לוקח את השבחים שלו בחזרה
טורי "אחוז צפיה" נוספים:
האח הגדול: עוד תתגעגעו לכדורים הפסיכיאטריים
סופית: הערוץ הראשון יצא מדעתו
"חברות": למה ליטל שוורץ מקלקלת לעצמה?

פולישוק בשמלת מיני. לואי דרייפוס ב-VEEP yes
תככים, מזימות, סכיני שף בגב והרבה ציניות פוליטית, כיד הדמיון המציאותית של התסריטאי ארמנדו יאנוצ’י. העלילות נעו בין התמודדות עם פליטות פה טלוויזיוניות של הסגנית וניסיונות נואשים של יועצי התקשורת להציל לה את הישבן לבין הצורך לתגמל באופן מושחת ארגונים כלכליים כדי שיתמכו בה פוליטית בהמשך. ולכל זה התווסף אופייה המיוחד של דרייפוס, שהצליחה גם בתפקידה זה לשמור על תזזיתיות ואישיות חרדתית - מעין איליין בניס עם עוצמה פוליטית. או “כן, אדוני השר” פוגשת את החברה של ג’רי סיינפלד. או “פולישוק” בשמלת מיני.
אבל בעונתה השנייה (ימי רביעי ב־yes Oh, 22:30) דרייפוס נשארת אותה דרייפוס, אבל התסריט הולך לאיבוד. במקום עלילה קוהרנטית עם סיפור ברור ועלילות משנה שמלווות אותו, “2 Veep” עסוקה כל העת באינסוף סיפורים שוליים שבולעים את העלילה. התעסקות בעלילת צד בלתי מעניינת (כמו חיפוש אחרי ליפסטיק מיוחד שנעלם לו) אינה מותירה זמן לסיפור המרכזי (במקרה זה המתח בין הסגנית לבין היועץ האסטרטגי של הנשיא). והיא גם לא מותירה אפשרויות לצחוק. מי יכול לצחוק כשצריך להתרכז באיזה סיפור מתחיל עכשיו, ואיפה ומתי הוא נגמר ומתחבר לנושא אחר?
הנטייה הזו לריבוי סיפורי צד אופיינית ליוצרים חסרי מושג שמרגישים צורך למלא את הסדרה שלהם בתוכן כדי ליצוק עליה ארומה של תחכום. וזה, אגב, אף פעם לא עובד. בעולם הפרסום פיצחו את זה מזמן – הצופה הממוצע רוצה מסר אחד. סיפור אחד מרכזי. אפשר לקשט בצדדים, אבל אי אפשר לספר חמישה סיפורים במשקל שווה. מפתיע שתסריטאי מנוסה כמו יאנוצ’י לוקה בחטא שכזה.
וכך הפכה סדרה ממזרית, בעלת פוטנציאל להיט-שמתגלה-אחרי-שנים, לסודוקו מעייף של עלילות מייגעות שנראה שגם דרייפוס כבר לא מבינה איפה היא נמצאת בפלונטר הזה. ומה יעשה עכשיו מבקר בודד שתמך בסדרה מושמצת, שהטיף לקולגות על חוסר הבנה ותמך בעונה נוספת שמשיבה את פניו ריקם? יחזור אל הגילדה שלו עם זנב מקופל ויצפה לחמלה. אחלו לי בהצלחה.