מגוטה עד דנוטה: קווים לדמותו של השוביניסט הישראלי
במקום שבו המודלים לגבריות אותנטית הם אורי זוהר, יהודה ברקן, דודו טופז, עומר אדם ויורם זק, לא פלא שנשים מרגישות מאוימות
בכל בית קפה, בכל מועדון לילה, בכל מפגש סלוני ובכל גן טרום חובה הדהדו מילות הפזמון ההוא, שתורגם לעברית (ממקור לא ידוע) על ידי חיים חפר ובוצע על ידי שלישיית גשר הירקון (יהורם גאון, אריק איינשטיין ובני אמדורסקי). זה היה שלאגר היסטרי. תושבי מדינת ישראל הצעירה, המבוהלת והמיליטנטית – גברים, נשים, ילדים וילדות – נשבו בקסם רוחו השובבה של השיר וראו בה, לתומם, הצדקה מספקת לציווי הפרימיטיבי והאלים שעמד בבסיסו.
אפשר בהחלט להניח שבזמנו, לנוכח הטבעיות שבה התקבל השיר, היו ילדות ישראליות – שלא לדבר על נערות, בחורות ונשים - שאכן חששו לעבור לבד ברחוב בשיער לא אסוף פן יקרה להן משהו רע, לאחר שהוזהרו כי מדובר ב"משחק באש". במילים אחרות, כללי המשחק הבין־מגדרי, לפיהם גברים רשאים להיות רודפי שמלות אובססיבים ואילו נשים משחקות באש כשהן הולכות ברחוב בשיער פזור, היו חלק בלתי נפרד מהגנום של התרבות המתגבשת, כמו גם, כפועל יוצא מכך, מהתפתחותה של ההיררכיה המגדרית בארץ. ילדים ינקו את הגישה הזאת כתוסף תזונה.
על פני השטח העובדה שדמותו של הצבר היתה מאופיינת אז גם במה שנהוג לכנות היום "שוביניזם" לא פגעה בשכבת הרומנטיקה שעטפה, ועדיין עוטפת, אותה. להפך: שאלתם המפורסמת והמטרידה של דן אלמגור והתרנגולים - "כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת?" – נשמעה לרבים אז הגיונית למדי. שלא לדבר על העובדה שבין חברי הצוות השני של התרנגולים – זה שביצע את הלהיט ההוא – היו שתי נשים: עליזה רוזן ודבורה דותן.
רק 30 שנה אחר כך, במהלך משפט שהתנהל בעקבות המקרה המזעזע של האונס הקבוצתי בקיבוץ שמרת, הועלו באופן פומבי, לראשונה, תהיות בנוגע לטוהר מידותיו של הדובר בשיר: השופט מיכאל חשין ציטט את הפזמון המפורסם, והוסיף: "יש שיראו בדבריו (של מחבר השיר, דן אלמגור) מורה דרך להליכות ולמנהגות". לאחר מכן החליט אלמגור לשנות את השיר ולהוסיף לו, בין השאר, את השורה הבהירה והנחרצת "כשהיא אומרת 'לא', היא מתכוונת 'לא!'".
היא מתכוונת "לא". "כשאת אומרת לא" של להקת התרנגולים
אולם, כאמור, בימים ההם השיר שיקף נאמנה את השיח המגדרי כפי שהתקיים במציאות הישראלית, ובמובנים רבים היה, כפי שחשין אמר, מורה דרך להליכות ולמנהגות של חרמנים ישראלים רבים. אלה נהנו, הודות לאותו הלך רוח, מתדמית נוצצת של מאצ'ו בשעה שבפועל, על פי אמות המידה הקיימות היום, הם היו עברייני מין, או, לכל הפחות, חלאות.
לא כולם כמובן היו כאלה, ולא כל מי שהיה נותר כזה. אורי זוהר – ככל הנראה, הדוגמה המוחשית ביותר לדמות שרכשה לעצמה את חיבת הציבור למרות, ואולי אף בזכות, חוסר הכבוד המשווע שלה לנשים – חזר בהמשך בתשובה כידוע. אולם אז, בתפקיד המציל גוטה, בסצנה המפורסמת ההיא מתוך הסרט "מציצים", כשרכן מעל מונה זילברשטיין ונהם לעברה "יבוא לך, דינה, יבוא לך" בשעה שזו ניסתה להודפו, הוא הפך מיד לגיבור תרבות ולמודל עדכני של הצבר המסוקס.
במובנים רבים ניתן לזהות קשר בין הדמויות הבהמיות שגילם אורי זוהר ב"מציצים" ומאוחר יותר בסרט "עיניים גדולות" לבין האופן שבו הוצג יחסו של הגבר הישראלי כלפי נשים בסרטי הבורקס ובסרטי המתיחות שנוצרו כאן מאוחר יותר, לאורך שנות השמונים. אמנם לא כל מי שגדל על גוטה הפך בעצמו לגוטה – מה גם שעם הזמן חלה, גם כאן, עלייה הדרגתית במודעות הציבורית לכבוד האישה – אבל בתחתית הסולם האינטלקטואלי, באזורים היותר עממיים של התרבות הישראלית, השיח השוביניסטי נותר פחות או יותר כפי שהיה.
כשיהודה ברקן, לדוגמה, צילם מתיחה שבה השחקנית הפולנייה דנוטה לאטו (בלונדינית זרה שופעת חזה שכונתה פשוט "דנוטה") עוברת בין שולחנות בבית קפה ומציעה לאנשים תוספת חלב משדיה החשופים, אנשים צחקו ונהנו. גם בועז דוידזון, כזכור, לא זיהה בשנת 1977 טעם לפגם בעיצוב דמותה הנלעגת והעצובה של סטלה המגמרת מ"אסקימו לימון", וכמותו הקהל הישראלי, שבזכותו הפכה הזונה הגרוטסקית לדמות הנשית הפופולרית ביותר בסדרת הסרטים המצליחה ובתולדות ימי הבורקס. נכון, חלק מההבל הגימנזיסטי ההוא באמת הצחיק ולא ממש הזיק, אבל אפשר להניח שלפחות אישה אחת - אופליה שטראל, השחקנית שגילמה את סטלה המגמרת – היתה מעדיפה למחוק את האפיזודה המשפילה הזאת מקורות חייה.
20 שנה מאוחר יותר, בתחילת שנות האלפיים, הדרך שבה יהודה ברקן (שהספיק מאז, בדומה לאורי זוהר, לחזור בתשובה) הציג לציבור הישראלי את דנוטה, היתה, ככל הנראה, השראה עבור גיבור תרבות מפוקפק אחר, דודו טופז, שקירב את פיו אל זרועה של השחקנית והזמרת האורוגוואית נטליה אוריירו ונשך אותה בשידור חי לעיני מאות אלפי צופים נלהבים. מי שפחות התלהב, על פי הפרסומים דאז, היה בעלה של אוריירו, כמו גם הרשות השנייה, שדרשה מהזכיינית קשת הסבר להתנהגותו המבזה של טופז. בסופו של יום, המקרה ההוא, כידוע, לא ממש הפריע לטופז להמשיך להיות אחד הגברים המפורסמים והאהובים ביותר בארץ (עד שלבסוף, בלי קשר ממשי לסיפור הזה, קרה מה שקרה).
בשנים האחרונות חלה התקדמות משמעותית בכל הנוגע למודעות הציבור בישראל להטרדה מינית, לאפליה על רקע מגדרי ולאופן שבו נשים מיוצגות בטלוויזיה, בקולנוע, בספרות, בתיאטרון ובמוזיקה. התגובה האינסטינקטיבית לגבר שמציג היום יחס פוגעני/מזלזל/אלים/מדכא כלפי אישה היא על פי רוב "מנוול" או "בהמה", ולא "סחבק" או "סקסי", כפי שהיה נהוג בעבר, בימי גוטה העליזים והחשוכים.
מצד שני, קשה לומר שהגבר הישראלי המודרני, כפי שהוא בא לידי ביטוי באמצעי התקשורת של ימינו, שונה בתכלית מזה ה"שובב" וה"חצוף" של הסיקסטיז והסבנטיז.
אין צורך לפשפש בשוליים נוסח "הפקות המזרח" של ימין מסיקה וירמי קדושי - לרבות סרטיו של אבי ביטר - כדי לגלות שהשוביניזם הישראלי חי, בועט ועילג מתמיד. אפשר פשוט להיכנס לעמוד היוטיוב של כוכב הפופ המזרחי עומר אדם, למשל, ולשמוע אותו שר דברים כמו "אני ילד טוב בגוף של ילד רע, רוצה למצוא הלילה בחורה, לבלות איתה עד אור הבוקר ולא לשלם על זה ביוקר" (על המילים, אגב, חתום יוני רועה). אם זה לא מספיק, אפשר גם לבקר במדורי הרכילות או במדורי הגברים באתרי אינטרנט מקומיים, לצפות שם במבחר תצלומי נשים חושפניים, ולקרוא, בין השאר, מחקר על כך ש"בהייה בציצים תורמת לבריאות הלב", רשימה מקיפה על אודות "הציצים שעיצבו את ההיסטוריה" ותחקיר עומק שמנסה לפצח את סוד השאלה הקיומית "למה אנחנו כל כך אוהבים ציצים?"
.
במילים אחרות, הגישה הציבורית אולי השתנתה, אבל רודפי השמלות השוביניסטים עדיין כאן, בלב המדיה. ההבדל הוא שהיום, במקום לרכון מעל אישה ולצעוק באוזניה "יבוא לך, בובה, יבוא לך", הם נותנים לצלמים שלהם הוראה להתמקד בצילומי תקריב של איבריה המוצנעים של מתמודדות ב"הישרדות", יושבים בבית "האח הגדול" ומסבירים כי שיטת החיזור היעילה ביותר היא "להמתין לסוף הערב ולהתחיל עם הבחורה הכי שיכורה בבר" (הזכויות שמורות לעמיר גולדברג), או, במקרה של יורם זק, בוהים במסכים שבחדר הבקרה ואומרים "ערב טוב דנה. יש לך חצי דקה לפנות אל הצופים ולשכנע אותם למה את זו שרוצה שאני אשחק לה עם הבולבול בין השדיים". אחר כך, במקרה הטוב, הגברים האלה סופגים נזיפה קלה, בשביל הפרוטוקול, אבל מהר מאוד שבים אל כיסא הבמאי והעורך של תוכנית הטלוויזיה הכי נצפית בארץ, או, לחלופין, אל הכיסא שליד הבחורה הכי שיכורה בבר.
כל מה שתואר כאן עד כה – משלישיית גשר הירקון ועד "האח הגדול" - לא נועד להסביר, לתרץ או להצדיק במידה זו או אחרת את מעשיהם של אנשי התקשורת הישראלים ששמותיהם הופיעו לאחרונה לצד ביטויים כמו "התנהגות בלתי הולמת", "הטרדה מינית" ו"ניצול ציני של מעמד". אחרי הכל, פרט לאלה חיים כאן – אם בתוך בועת התקשורת הישראלית ואם מחוצה לה - גם לא מעט גברים שיודעים להבחין בין חיזור להטרדה, בין יחסי עבודה ליחסים רומנטיים ובין יצרים למעשים.
גברים שנולדו כאן, גדלו כאן, ספגו כאן את כל האמור לעיל - ובכל זאת יודעים היכן עובר גבול הטעם הטוב ומהי משמעותו המדויקת של המושג "כבוד האישה". גברים שהצליחו להבין שגבריות אמיתית היא לא בהכרח זו שהוצגה על ידי התרנגולים הישראליים לדורותיהם. גברים שגילו שאפשר להיות, בו זמנית, גם חזק, גם אסרטיבי, גם כריזמטי, גם סקסי וגם בן אדם. נכון, הם לא בדיוק גברים ישראלים טיפוסיים, פר אקסלנס, אבל זה לא אומר שהם פחות גברים מעמנואל רוזן ומשרון גל. הפוך, גוטה, הפוך.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם