יעקב אגם: "מזכירים אותי ואת דה וינצ'י באותה נשימה"
תערוכות של יצירותיו מוצגות בימים אלה בטייוואן, פריז ובלגיה, מוזיאון המוקדש לו מוקם בראשון לציון, ותמונה שלו נמכרה ב–700 אלף דולר - אבל יעקב אגם מחפש אהבה ונכדים
יעקב אגם ציין בחודש שעבר את יום הולדתו ה־85. לכבוד האירוע אפשר היה לצלם אותו מזנק מתוך עוגת יומולדת ענקית בצורת פסל המזרקה המפורסם מכיכר דיזנגוף, שאותו הגה ויצר. זאת היתה יכולה להיות קריצה נאה לביקורת העוקצנית שנמתחה על הפסל כבר ביום הסרת הלוט שלו, ביולי 1986. בעיתון "הארץ" תיארו אותו בלגלוג "העוגה האמריקאית של יעקב אגם", ומאז דבק בו הכינוי. אבל למה לא ללכת על הדבר האמיתי, לקפוץ אל תוך המזרקה? זו אולי הצעה מעט חצופה לאדם רגיל בן 85, אבל אגם הוא לחלוטין לא אדם רגיל.
אגם הוא איש מבריק, יצירתי מאוד ובמידה רבה גם פרוע, ולכן הוא הסכים מיד להצעה לטבול בבריכת המזרקה בזמן שהיא מלאה במים, קוצפת, רוגשת ופעילה, מסתובבת, מחליפה צבעים, יורקת מים ואש ומנגנת מוזיקה קלאסית שלווה. וכך היה. לראשונה בחייו טבל אגם במימי המזרקה האיקונית שלו. בעיניי היה זה האמן שמתמזג עם יצירתו, אבל לעוברי אורח נראה אגם, בשל בגדיו הפשוטים, כמו הומלס שבא לרחוץ בבריכת המזרקה. הפאנקיסטים של הכיכר נדהמו. תיירים עצרו וצילמו את האטרקציה.
בדיוק כשנראה שזה לא יכול להיות יותר סוריאליסטי נשמעה הצפירה העולה ויורדת של תרגיל פיקוד העורף. עוברי אורח נבהלו, החליפו צבעים כמו המזרקה, ורק האגם היה רגוע ושלו. השילוב בין אזעקת המלחמה למוזיקה הקלאסית שנשמעו בו בזמן הסתנכרן עם השילוב בין האש לבין המים שבקעו מהפסל. הכל התערבב לכדי חוויה פסיכדלית. עוד לא הספקתי להתאושש מהסיטואציה המשונה, וכבר אגם יוצא מן המים, נועל נעליים ומזמין אותי לבוא אחריו למקום סודי בהחלט. "יענקלה, לאן?" שאלתי אותו. עיניו נדלקו. "לחדר הבקרה של המזרקה!", אמר כממתיק סוד.
אגם הזמין מבעוד מועד טכנאי של העירייה שיפתח לנו את הדלת. חדר הבקרה הסודי, השוכן מתחתיה, מזכיר את המערה הסודית של חסמבה, רק בלי מנשה התימני ועם הרבה כפתורים, מכונות, מחשבים ושני מסכי ענק שמחוברים להרבה מצלמות בחוץ. זה מפתיע. המזרקה של אגם נראית כמו צעצוע, אבל מחדר הבקרה עושה רושם שמדובר בלא פחות ממתקן אטומי סודי של מים כבדים וצנטריפוגות צבעוניות. לכו תדעו.
לאחר שפתח בפניי את חדר הבקרה של המזרקה, אגם פותח גם את הלב. "חסרה לי מאוד בת זוג", הוא אומר, "יש לי ידידות אבל לא קשר ממש. בגלל הילדים לא התחתנתי שוב. חשבתי שבאיזושהי צורה זה יפגע בהם. לאישה צריך להקדיש הרבה מאוד זמן. מאחר שלוקח לי שלוש־ארבע שנים ליצור יצירה, אין לי זמן לזוגיות".
"אחד הדברים שציערו אותי הוא שלא הקדשתי מספיק זמן לאשתי ז"ל. מאז מותה לא חיפשתי בת זוג ועכשיו זה חסר לי. אם יש מועמדות, שיפנו אליי. אי אפשר לחיות בלי אהבה, וזה לא תלוי בגיל. לצערי התחתנתי עם אמנות. הילדים שלי זה תמונות ויצירות, וכל פעם שאני צריך לחתן תמונה־ילד, חשוב לי לדעת לאיזה בית הוא הולך ואם אוהבים אותו. במקרים מסוימים התמונות הביאו לנכדים".
אז היצירות שלו אמנם הביאו לו נכדים, אבל שלושת ילדיו המבוגרים עדיין לא, ובגיל 85 הוא חש חסך גדול. "אני מקווה מאוד להיות סבא", הוא אומר. "הבת שלי נשואה, שני הבנים שלי לא נשואים. הם ילדים גדולים, בני 45 ומעלה. אני לוחץ עליהם, אבל זה לא משפיע. לבן שלי יש הצלחה גדולה עם הרבה נשים, אבל הוא לא התחתן".
יעקב אגם תולה את הכובע שלו על ידית המזוודה שהוא נושא. הוא פותח אותה כמה פעמים במהלך שתי הפגישות שלי איתו בעת ביקור מולדת (הוא חי בפריז), ומתפאר ביצירות, קטלוגים ותצלומים מתערוכות, ביקורות אוהדות שנכתבו עליו ומאמר שכתב עליו המחזאי אז'ן יונסקו. הגאווה החדשה שלו היא תערוכה ייחודית בגלריה המרכזית במוזיאון הלאומי של טייוואן לאמנויות יפות בעיר טייצ'ונג, שעלתה באפריל ותימשך עד יוני.
התערוכה, Yaacov Agam: Beyond the Invisible שמה, היא רטרוספקטיבה שמקיפה 60 שנות יצירה ועשרות עבודות. בנוסף לכך יש לו שתי תערוכות שמוצגות כעת בפריז ותערוכה בבלגיה. אלו הצלחות נוספות בשרשרת הצלחות ענקיות שכל אמן יכול לחלום עליהן.
אגם הוא מקרה הולם לקלישאת השפן של דורסל, שממשיך לעבוד ללא הרף. נדמה כי בעידן זה יצירתו זוכה לתחייה, עם התעניינות מחודשת באמנות הקינטית מצד הדור הצעיר. אולי זה קשור לדיגיטציה של העולם, כי אגם היה דיגיטלי עוד לפני שהיה מחשב, ולאחר מכן היה מהראשונים בארץ שהשתמשו במכשיר החדיש.
רבות מיצירותיו של אגם מאופיינות בתנועה, והוא נחשב לאחד ממייסדי זרם האמנות הקינטית. בין הישגיו הרבים לאורך השנים יצירתו “הסלון הקינטי”, שפיארה את ארמון אליזה בצרפת ועברה אחר כך לתצוגת קבע במרכז פומפידו, המזרקה ברובע לה דפנס בפריז, תצוגות במוזיאון גוגנהיים בניו יורק ובכניסה למוזיאון תל אביב, פסל “סולם יעקב” בירושלים ועוד ועוד.
בעיר הולדתו ראשון לציון, שבה כיהן אחיו כראש עיר, מוקם בימים אלה מוזיאון יעקב אגם. מוזיאון המוקדש כולו לאמן אחד אינו עניין המובן מאליו, והתקווה היא שאחרי עיכובים של שנים המוזיאון ייחנך עד סוף השנה. כ־30 מיליון שקל הושקעו בהקמה, ולאורך השנים נשמעו טענות נגד ההוצאות הכספיות של עיריית ראשון לציון לכבודו של אמן יחיד. “המוזיאון הזה”, מגיב אגם לטענות, “יפתח את הכלכלה ואת החברה. תיירים יבואו לבקר בעיר. כמו שפיקאסו גרם לפריחה בריביירה הצרפתית ואנשים רבים באו לראות את העבודות שלו”.אבל לא רק בעיר היין נשמעת ביקורת כלפי אגם. בעוד שהוא זוכה להצלחה אדירה בעולם, בארץ לא מאוד מפרגנים.
אמנים ידועי שם אמרו כי עבודותיך אינן ראויות להיקרא אמנות, ובמוזיאונים בישראל לא הוצגו תערוכות רבות של יצירותיך.
"על השאלה למה לא הוצגתי מספיק בתערוכות צריכים לענות אלה שמנהלים אותן. זה הפסד שלהם. אני לא דוחף את עצמי. יש לי 13 עבודות ציבוריות בירושלים. בתל אביב עשיתי את מלון דן, את המזרקה, בצפון תל אביב יש את מגדלי נאמן. היתה קנאה מצד אמנים. ליאונרדו דה וינצ'י היה צריך לעזוב את איטליה כי הוא צייר אישה. בחברה אז זה לא היה מקובל. גם אני עשיתי דברים לא מקובלים על החברה, אבל תראה איזה כתבות שעושים עליי בטייוואן. 500 אלף דולר הוציאו על התערוכה שלי שמציגה שם עכשיו. אני לא מחפש כבוד, אז אין לי ממה להתאכזב ממה שקורה פה".
היצירה שהכי מזוהה איתך, המזרקה בדיזנגוף, גררה ביקורות ואמוציות רבות גם מאזרחים מן השורה. קיתונות של בוז ולעג נשפכו עליה, לצד טענות חוזרות ונשנות על מחיר האחזקה היקר שלה.
"אנשים באים לכיכר ושמחים לראות את המזרקה. היו שאמרו שאם אגם יכול לשלב אש ומים, אז השלום הוא לא בלתי אפשרי. כשהפסל הפך לגרוטאה, בלי צבעים, בלי תנועה, בלי פעילות, אנשים ביקשו להוריד אותו. ברור למה המקום הכעיס אותם, אבל אחרי השיפוץ שבוצע באחרונה לא נשמעו יותר ביקורות".
"המאבק שלי הוא לתת חיים למזרקה. אני לא רוצה שינגנו שם כל הזמן אותו דבר, אני רוצה שאנשים יכתבו מוזיקה למזרקה. אני רוצה שתהיה עמדה במקום שאנשים יוכלו להפעיל את המזרקה תמורת כמה פרוטות, וזה יכסה את עלויות האחזקה".
את מגוריו קבע אגם בפריז, אבל המציאות הישראלית עוד מטרידה אותו רבות. "אחדות של מדינה זה ערך. הצרפתים, למשל, אומרים חופש, שוויון ואחווה", הוא אומר. "בצעירותי, אחד הערכים שעליהם המדינה שלנו נוצרה היה הערך החברתי־סוציאלי. אבל היום הערך הזה לא מקובל. החברה נעשתה מאוד מטריאליסטית. אבד הערך הקיבוצי שהיה כל כך יפה ומיוחד. כשהייתי ילד ובאתי לקיבוץ, הוצאתי מטבע ואיש אחד אמר לי '20 שנה לא ראיתי כסף'. היום כל דבר נמכר בכסף. החברה מתפוררת. הפערים החברתיים מטרידים אותי".
עשית חיל מבחינה כלכלית. אבל אמרת פעם שהתקופה הכי טובה בחייך היא זאת שלא היה לך כסף.
"נכון, נכון. האויב הגדול ביותר של אמן הוא הצלחה. צריך לדעת שהכל יכול להיעלם בבת אחת. בחלום הכי מטורף שלי לא היה עולה בדעתי שמישהו יקנה את התמונות שלי ויתלה אותן על הקיר. עשיתי אותן בשביל עצמי. לא שמתי לב לעצם העובדה שאני נותן לזה חופש וזה עושה כל כך הרבה הדים. מישהו מכר תמונה שלי ב־700 אלף דולר, אבל לא אני הרווחתי את זה. אתה יודע בכמה אני מכרתי את התמונה הזאת? 14 אלף דולר! אם הייתי רוצה להתעסק במסחר לא הייתי מתעסק באמנות".
ובכל זאת רבים האשימו אותך במסחריות.
"אז הם טועים מאוד. המון אנשים ביקשו ממני לעשות כיסאות, רהיטים, עיצובים, בעד הרבה כסף, אבל אני סירבתי. אמרתי להם שאני לא מעצב. עיצוב זה שימוש בדברים אמנותיים לצורכי מסחר. סירבתי ועשיתי אמנות. אמנות זה דבר רוחני שנותן ביטוי להשקפת עולם".
לדברי אגם, בבסיס היצירה האמנותית שלו עומד השינוי. "הרעיון שאני עמדתי מאחוריו, ושינקתי מעולם התרבות היהודית, הוא הדבר המתהווה, הדבר המשתנה, הדבר הבלתי צפוי", הוא אומר. "הרעיון הזה שלי הכה גלים. הוא השפיע על כל האמנות בעולם. זה לא היה קיים בכלל. לא ליאונרדו דה וינצ'י ולא קנדינסקי ולא אף אחד חלם על זה".
אתה חושב שאתה גדול כמו ליאונרדו דה וינצ'י?
"כל הזמן אומרים יעקב אגם וליאונרדו דה וינצ'י באותה נשימה. אני מקבל מכתבים כאלה והיו כאלה שקראו לי 'ליאונרדו דה וינצ'י של המאה ה־21'. גם הפרצוף שלי מאוד דומה לשלו. אני התעסקתי בהמצאות, בתיאוריה ובמחקר, עניינים שגם ליאונרדו התעסק בהם בזמנו. אבל ליאונרדו היה מצומצם יותר, אני באתי מתפיסת עולם יהודית, של ההווה והמתהווה. ליאונרדו יצר בשלושה מימדים בעוד אני עובד בארבע מימדים. המימד הרביעי הוא הזמן, המימד המשתנה".
איזה אמן צעיר אתה מעריך?
"יש כמה אמנים שהתחילו בתנועה קינטית. יש אחד בעין הוד, שכחתי את השם שלו. הוא התחיל יפה מאוד, בכיוון נכון, וזה נפסק. יש אמנית אחת שאני מאוד אוהב, ישראלית שחיה באמריקה. היא מתעסקת עם תנועה קינטית, היא מקרינה אנשים צועדים על אבן. השם שלה ברח לי...".
לפעמים נראה שאתה לא זוכר, מעט מבולבל או חוזר על משפטים שכבר אמרת. הגיל נותן בך את אותותיו?
"תראה, אני לא חושב בקו. הצרה של אנשים היא שהרגילו אותם לכתוב בקו. אנחנו לא חושבים בקו, זה לא קיים בכלל. יש הלוך ושוב, זה דבר סימולטני. אני לא חושב בקו. קו הוא דבר נורא. הוא מוביל אותך ואתה לא יכול לצאת ממנו. ובעניין הגיל, המוח כבר לא כל כך מהיר כמו שהיה מבחינת החשיבה, אני שוכח דברים, אני כמו פרופסור מבולבל".
מה לא יודעים עליך?
"שאני צמחוני. אנשים שואלים אותי למה אני צמחוני. ואני אומר, 'מה אוכלת הפרה? עשבים, לא יותר מזה'. כך כשאדם אוכל פרה, הוא אוכל עשבים, אבל עם כל הרעל והלכלוך. ויותר טוב לאכול את המקור, בלי לכלוך ובלי הקיבה, יותר בריא ויותר נעים מאשר לאכול נבלה".
איך תפוסל המצבה שלך?
"לא חשבתי על זה עדיין, למרות שזה צריך להעסיק אותי. זאת תהיה כבר בעיה של אחרים ולא שלי. הזמן הוא נושא מרכזי שעסקתי בו, אבל למצבה יש חשיבה אחרת. במצבה אתה רוצה לעצור את הזמן. היהדות חיה את תרבות החיים, היא כל רגע משתנה ויש לה חיים, בעוד שאר התרבויות חיות את תרבות המוות. אם תהיה לי הנצחה, זו ההנצחה של הערכיות של היצירה שלי. הגוף זה שום דבר, זה רק בשר ודם, הרוח היא החשובה".
לפני כ־25 שנה אמרת שאתה מאמין שתקבל פרס נובל. אנחנו עדיין מחכים.
"זכיתי בפרס אונסק"ו ואני עדיין מאמין שאקבל גם פרס נובל. פרס נובל הוא לא רק על המצאות, אלא גם על חזון. נובל לא המציא את הדינמיט. הוא ראה את זה אצל מישהו אחר ופיתח את זה. לכן הוא הכיר בכך שחזון הוא חשוב, גם אם הוא לא בא לידי מימוש".
"החזון שלי הוא יישום שיטת החשיבה החזותית שעליה כתבתי ספרים. היום כל החשיבה בנויה על העולם המילולי, אין לנו ממש חשיבה חזותית. ילדים שלמדו בשיטת הלימוד החזותית שפיתחתי הם יצירתיים יותר, יש להם יותר מוטיבציה, הם לומדים מהר יותר ורואים הרבה דברים שאחרים לא רואים. השר לפיתוח האינטיליגנציה בממשלת ונצואלה, לואי אלברטו מצ'דו, אמר שאם השיטה החינוכית שלי תיושם זה יהיה יותר חשוב לאנושות מהמצאת הגלגל".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם