יובל שרף: "בא לי לשחק זונה נרקומנית"
"אם פעם היה לי קשה להגיד שאני שחקנית, היום אני מסתכלת לקולגות בעיניים". יובל שרף, שמככבת ב"פלאות" של אבי נשר, מרגישה שהיא עשתה את זה
"היום אני במקום אחר", היא מסכימה. "אני אמנם משתתפת עכשיו בקמפיין של 'קליגולה', אבל זה כבר אחרת מלהיות ילדה שנותנת לכולם להתייחס אליה איך שבא להם. זה חלק מהפרנסה ובלית ברירה צריך לעשות גם את זה. במקצוע שלנו צריך לעשות הכל מהכל, ועדיין להחזיק את הראש מעל המים".
ושרף אכן עושה הכל מהכל. מלבד הקמפיין הפרסומי, השבוע עלה לאקרנים "פלאות", סרט הקולנוע החדש של אבי נשר, שבו היא משחקת, ובו בזמן היא טרודה בעונה השנייה של הסדרה "נויורק", בסרט "זינוק בעלייה" ובהצגת תיאטרון בבית ליסין.
שרף, הג'ינג'ית הייצוגית של הקולנוע הישראלי, מקסימה וכובשת באחד על אחד אפילו יותר מאשר על המסך. אני פוגש אותה יומיים לפני יום הולדתה ה־28 בבית קפה במרכז תל אביב, סמוך לדירה שבה היא חיה עם בעלה זה כמעט שנתיים, המוזיקאי והזמר שלומי שבן. היא יפה מאוד, גופה חטוב ונערי. היא פתוחה, לבבית ואינטליגנטית, אבל בקטע אחר, מה שנקרא. אפילו אם הגינונים האלה מחויבים לצורך הראיון, זה יוצא לה אמין וטבעי. אני לגמרי מאמין לה. או שאני משוחד, מאז שהיא עשתה לי את זה ב"איים אבודים" של רשף לוי.
להפקה של "איים אבודים" שרף הצטרפה באמצע שנת הלימודים השנייה שלה בסטודיו של ניסן נתיב. "תקופת הלימודים באמת היתה תקופה אבודה", היא מדברת אסוציאטיבית, "זו נקודת זמן שבה אתה לא יודע איך לשחק, כי מדובר בתהליך של הריסה ובנייה. בסטודיו מגיעים לשלב של גילוי שבו אתה באובר־מודעות, פשוט מודע להכל. פרט לסרט, שניסן נתיב שחרר אותי לשחק בו, הייתי לגמרי בלימודים. בסוף השנה השלישית כבר שיחקתי ב'האמת העירומה' של ברבש וב'סרוגים', תפקיד שהתחיל כאורח ונמשך לעוד שתי עונות".
"החוויה הסטודנטיאלית מאוד אינטנסיבית. אתה נמצא 12 שעות ביום בסטודיו, ואלה כל החיים שלך. אתה בתוך בועה של קהילה, למידה, אכזבות, כישלונות והבטחות. אני חושבת שזה היה אחד הדברים החכמים ביותר שעשיתי בחיים שלי. אם הייתי חוזרת לשם עכשיו אולי הייתי סופגת עוד הרבה יותר, אבל זה תמיד ככה בדברים שבדיעבד. בכל מקרה, אני במקום אחר בגלל אותן שלוש שנים, ואי אפשר לחזור אחורה".
הספקת לחוות את ניסן נתיב כמורה.
"בוודאי. הוא נפטר כשהייתי בסוף שנה ג', ובאמת זכיתי שהוא היה שם עד כמעט סיום הלימודים של המחזור שלנו. בטקס הסיום הוא כבר לא היה".
אז את עושה תיאטרון, טלוויזיה וקולנוע. איפה את מרגישה הכי טוב?
"הצגה טובה זה דבר חזק, אבל אני חושבת שקולנוע זה דבר לא פחות טהור מתיאטרון. בחוויה שלי יש לקולנוע מקום חשוב, זו אהבה מאוד גדולה שלי. אני חמש שנים עכשיו בתיאטרון בית ליסין, ואני מרגישה שאם לא הייתי עוברת אותן, הייתי במקום אחר. מצד אחד, הביטחון של ערב ערב על הבמה זה משהו מספק, אבל מצד שני זה גם מאוד סיזיפי וקשה, כולל נסיעות כל יום".
וטלוויזיה?
"טלוויזיה זה משהו אחר. פה בארץ אנחנו חיים בפשרה בעניין הזה - אין תקציבים ואנחנו צריכים לחיות בבינוניות. בחו"ל זה לא ככה. יש ממש סדרות שהן מאסטרפיס, אם לציין שמות כמו 'מד מן', 'שובר שורות', 'הסופרנוס' ואפילו 'הומלנד', וזה נורא מתסכל. כשהייתי בניו יורק נפגשתי עם איזו מלהקת, ואתה רואה את המקום שבו הם עובדים ואיך הם מתייחסים לזה".
"בארץ אין את הדברים האלה, פה כמות העבודה וההשקעה שלך לעומת התוצאה זה משהו מאוד מתסכל, שנתפס כחוסר מקצועיות. אני לא מדברת על כיף, אלא על ימי צילום בארץ שאי אפשר לצלם סצנה כמו שצריך, לפעמים גם בקולנוע. הכל הצטמצם. יש פה כל כך הרבה כישרון ואהבה ופתיחות, רואים את זה כשיוצאים לפסטיבלים, אבל מבחינת הסטנדרטים, אנחנו כמו במדינת עולם שלישי".
"הבעיה היא שכולנו שורדים. אנחנו כל הזמן צריכים לעשות דברים שאנחנו לא באמת מאמינים בהם, ואז אנחנו נשחקים, וזה יוצר מרמור ותסכול ועייפות. אתה כל הזמן מרגיש כאילו מושכים אותך ברצועה. לא רוצה לעשות את זה באפס שקלים? סבבה, יש עשרה אחרים שיבואו תמורת מינוס שתיים".
איך את מגדירה את המקום שלך היום כשחקנית?
"אני מרגישה שאני מתבגרת ומתפתחת. אם פעם היה לי קשה להגיד שאני שחקנית, היום אני כן אומרת ומרגישה את זה. יש לי יותר תעוזה מפעם. בעבר הייתי מגיעה לאודישנים ומרגישה שמי שמולי הוא שחקן ואני עוד לא, שאני חסרת ביטחון, שעדיין מחפשת את המקום שלי. עכשיו אני מרגישה מול שחקנים אחרים בגובה העיניים".
שרף נולדה וגדלה ברמת אביב, אבל בגיל 12 עקרה עם המשפחה לאבן יהודה ("ההורים רצו כפר, הרי אמי קיבוצניקית, והם גם רצו לעבור לגור ליד סבא וסבתא שלי"). כיום היא גרה בתל אביב עם בן זוגה.
אצל שניכם מדובר במקצועות שהיציבות זה לא הצד החזק שלהם.
"נכון. יש לי עכשיו ארבעה חודשים שאני מצלמת ושאני בהצגות. אני בטירוף ואין לי חיים וזה מדהים וזה קשה. אבל הנה הסרט יוצא, אני מסיימת את 'נויורק' וגם הצילומים ל'זינוק בעלייה' נגמרו. באמצע יולי תישאר לי רק ההצגה. אז מה עכשיו? מצד אחד זה מאוד גורם לך להיות בחרדה, אבל מצד שני אני רגילה שאלה החיים שבחרתי לעצמי. יש תקופות שבהן אני עובדת ומתפרנסת ואין לי חיים, יש תקופות שיש לי בהם יותר מדי חיים ואני חוזרת לעשות דברים אחרים שאני אוהבת. זה מסובך, אבל אבל כנראה שאני לא יכולה אחרת. זו אהבה הרסנית".
אהבה לא הרסנית, יש לקוות, שרף מתחזקת עם שבן. הזוגיות המתוקשרת ביניהם כללה זוגיות ארוכה, פרידה קצרה ונישואים לפני כמעט שנתיים. כיום הם מזוגות השואו־ביז היותר בולטים כאן.
"אנחנו לא מתעסקים בזה ואני לא מרגישה את זה", היא אומרת. "אלה החיים שלי, זה הגבר שבחרתי, ואני לא עובדת בזה. זה שאנשים אוהבים להכתיר אותך, זה הקטע שלהם, לא אני בחרתי בזה. אני חיה את חיי ואנחנו לא עובדים בלהתחמק ממצלמות. משתדלים כמה שפחות להתעסק בזה, ובעיקר להתעסק בחיים, בעבודה, ביצירה, בזוגיות ובכל מה שזה אומר".
הרחבת המשפחה?
"תמיד על הפרק, אבל לאט לאט".
למרות שהיא לא רואה את עצמה חיה מחוץ לתל אביב, בזירה המקצועית נראה שיש לשרף דיאלוג ארוך עם ירושלים. "הדילרים", "זינוק בעלייה" ו"הערת שוליים" צולמו שם, הסדרות "סרוגים" ו"חיים אחרים", וכמובן גם "פלאות" שבו קיבלה תפקיד נשי מסוגנן.
"היינו בירושלים כמעט חודש. יש משהו מאוד קסום בלצאת מהחיים שלך ולהגיע לעיר כל כך מיוחדת", היא אומרת. "צילמנו במזרח ירושלים ומישל אברמוביץ' הצלם עשה עבודה מדהימה. יש משהו מיוחד בערבוב האנושי שם, וזה מה שהסרט מראה. חיי הלילה שם, חומוס בעיר העתיקה, המבוגרים שיושבים כל יום בבית הקפה, הדוסים, הערבים, הכמרים. יש שם את הכל. תערובת מופלאה”.
ב”פלאות” שרף היא מעין פאם פטאל. אמנם לא מסוכנת, מאיימת וקטלנית כמו שרון סטון ב”אינסטינקט בסיסי” או קתלין טרנר ב”כחום הגוף” - “או גלן קלוז ב’חיזור גורלי’”, היא עוזרת לי - אבל המודל המרוכך שהיא מציגה למפתה המסורתית הוא לא פחות מסקרן וצופן סוד.
עלילת הסרט, שנכתבה על ידי אבי נשר ושאנן סטריט מהדג נחש, מתרחשת בשכונה ירושלמית, בתפר שבין משכנות החילוניים והדתיים. ארנב (אורי חזקיה) הוא ברמן וצייר גרפיטי (הדמויות שהוא מצייר לעתים מתעוררות לחיים בסרט ומעידות על עולמו הפנימי) שמגלה פעילות חשודה בחלון הדירה שממול. הוא מבין שכנפו (יהודה לוי), רב בעל כוחות נסתרים, נכלא שם בעל כורחו ומנוצל על ידי מקורבים, החומדים את הממון שמעתירים עליו מאמיניו. לתמונה נכנסים גיטיס (אדיר מילר), חוקר פרטי שעוקב אחרי הרב ממניעיו הוא, ומשכנע את ארנב לעבוד עבורו, וכן אלה גורסקי (שרף), אשת עסקים יפהפייה, גיסתו של כנפו שמסתירה סוד משפחתי נורא ואפל.
בדרך לתפקיד שרף לא זכתה לקיצורי דרך. “אבי עושה הרבה אודישנים”, היא מדווחת. “בהתחלה אפילו לא הבנתי אם אלה אודישנים או פגישות. קלטתי שהוא פשוט רוצה למזער את הפער שבין השחקן לדמות, למצוא מישהי שהתפקיד הוא ממש היא. זה יותר מליהוק, יותר מטייפקאסט, זה משהו באנרגיה, משהו רגשי נורא אצל השחקן שהוא מנסה להתאים לדמות. כנראה בגלל זה לוקח לו כל כך הרבה זמן למצוא את השחקנים המתאימים. באופן אישי, כבר מהאודישן הראשון, מהפעם הראשונה שבה קראתי את הדמות, הרגשתי שזה הזמן שלי לעשות אותה. היא פגשה אותי בדיוק במקום הנכון. התחברתי אליה".
“ככל שעברו השלבים, ועוד לפני שידעתי בוודאות שזו אני, והיו לו עוד כמה שחקניות כאופציות אחרונות, זה נהיה עוד יותר חזק. זה חלק מהתהליך שאבי מעביר אותך. נוצרת סימביוזה בינך ובין הדמות. התחלתי להרגיש שאני לא יכולה שלא לעשות אותה, שהיא חלק ממני. וככל שהתקדמנו בתהליך - זה גבר והתעצם. מה שהיה יפה הוא שכאשר כבר התחלתי לעבוד, זה הפך למעין יצירה משותפת. אבי נתן לי המון מקום ודיברנו המון על הדמות. מה היא רוצה? מה היא עברה בחיים?”.
הטריילר לסרט "פלאות"
אילו הנחיות קיבלת?
"חלק מהדמות, מעבר למשחק של הפאם פטאל, זה המניפולציה הזו שהיא כאילו רוצה לעזור, אבל בעצם יש לה אינטרס ברור להרוס. יש כל הזמן את הגבול הדק הזה, הפער שבין טוב לרע. שאתה לא יודע איפה היא נמצאת. היכולת לטשטש את זה היתה מבחינתי האתגר. בתור שחקן עומד בפניך משהו מאוד מפחיד. אני חושבת שהיא כמוני, מזל תאומים, לא משהו שכתוב בתסריט, אבל ככה נראה לי".
מאיזו פאם פטאל קיבלת השראה?
"בלוק הלכתי על משהו היצ'קוקי, סטייל קים נובק ב'ורטיגו'. מקור השראה נוסף היתה קתרין דנב ב'הרתיעה', אבל כמובן שזה לא אותו סרט, כי שם זה משהו נוירוטי פרנואידי לחלוטין. ויש את פיי דאנאוויי ב'צ'יינה טאון', עם הקור המתעתע, שהוא חם והוא קר והוא מסתורי והוא רצח בעיניים, והוא מכיל ומשלב המון דברים ביחד".
"בדמויות האלה יש גם עניין של חוסר מוסריות, וזה משהו שדנו בו הרבה. שאנן נורא לא רצה שיהיה משהו בין אלה וכנפו. הוא אמר 'זה לא יכול להיות שהיא עשתה את הדבר הזה', ואני ואבי אמרנו שזה כן יכול להיות. היא לא עושה את מה שהיא עושה בגלל שהיא בן אדם רע, היא עושה את זה כי היא התאהבה ונסחפה ולא יכלה אחרת. ברור שזה רע, זו הבגידה הכי חמורה שיש, אבל דברים כאלה קורים - וזה לא מרוע. היא באה כל כך אבודה והוא היה הישועה שלה, והיא לא ראתה בעיניים. אנחנו מוצאים את עצמנו בחיים הרבה פעמים בכזו סיטואציה, שאתה נמצא כל כך עמוק במצב מסוים שאתה לא יודע להבין אותו".
איך התפקיד הזה לעומת דברים קודמים שעשית?
"דיברתי עם אבי על כך שאני מרגישה שזה אולי התפקיד הראשון שלי כאישה. יש בו משהו יותר מפוקס, דבר שמאוד ביגר אותי והיה שם כל הזמן. משהו סימביוזי עם המקום שלי בחיים, למרות שבמציאות אני הרבה יותר מאוזנת מאלה, אבל משהו ממנה קיים בי. אני אוהבת את הבית שבי והיא מחפשת את עצמה. זה לקח אותי קצת אחורה במקום הרגשי, וקצת קדימה במקום הנשי. הרי עד עכשיו עשיתי תפקידים של צעירות".
האמת שלא מעט פעמים הן גם היו דתיות.
"כן. ב'דילרים', ב'חיים אחרים', ב'סרוגים' וגם בתיאטרון שיחקתי דתיות. לא יודעת למה ואיך זה יצא ככה. משהו בפנים אולי. תמיד שואלים אותי איך התחברתי לדמויות כאלה בלי רקע, אבל בעיניי זה כמו ששאלו אותי ב'איים אבודים' איך התחברתי לאייטיז. אני לא חושבת שכדי לשחק רוצח אתה צריך להיות רוצח. אתה פשוט צריך להבין את הרקע של הבן אדם ומה המניעים שלו. בסופו של דבר מה זו דמות? זה דבר פיקטיבי, זה המפגש שלך עם הטקסט ועם עוד משהו שתמיד צריך לחפש אחריו. אחרי ששלומי ראה את הסרט הוא אמר לי 'ראיתי דברים שאני לא מכיר בך. כאילו שאת יכולה לרצוח מישהו'".
שיתפת אותו בתהליך?
"אנחנו חיים ביחד, חולקים הכל, אבל דווקא בדבר הזה פחות שיתפתי אותו, הייתי יותר עם עצמי. בדרך כלל אני יותר נעזרת בו, אבל פה רציתי שכשהוא יראה את המוצר הסופי, הוא לא יזהה דבר".
את אבי נשר הכרת קודם לכן?
"עשיתי אצלו אודישן פעם, כשהייתי מאוד מאוד צעירה, ולא התקבלתי. כנראה שעוד לא הייתי מוכנה לעבוד איתו אז. עכשיו הוא נתן לי תפקיד מיוחד, אישה שיש בה המון אופל ומסתורין, של מישהי שהיתה בהארדקור של החיים, שהיתה בכת והיא בפוסט טראומה. אבי כל הזמן עודד אותי להכניס לדמות דברים אישיים שלי. לצורך התפקיד גם נפגשתי עם שתי בחורות שהן יוצאות כת. זה דבר שהוא אמנם קטן בסרט, כי הוא לא עליה, אבל מבחינתי היה מאוד חשוב להבין מה גורם לבן אדם להגיע למצב כזה. אני מרגישה שזה תפקיד שיישאר לי בוורידים כל החיים".
כשחקנית, יש לך גבולות? עירום כבר עשית.
"לא באמת עשיתי עירום. ב'אקווס' זה היה טופלס וב'איים אבודים' ראו לי לשנייה את התחת. לגבי תפקידים עם עירום, ברור לי שתלוי מה ואיך אני ארגיש. אני לא ששה לעשות את זה, להופיע או להצטלם בעירום, אבל זה חלק מהחיים שלנו והחיים של הדמות. אם התסריט מזמין את זה ועושים את זה בצורה נכונה, אני לא פוסלת את זה. אבל כל מקרה לגופו".
אולי אחרי כל הדמויות הצנועות והחסודות, הגיע הזמן לאיזה תפקיד סליזי. היית יכולה לעשות תפקיד של זונה, כמו שעשו גילה אלמגור וענת עצמון?
"זונה. נרקומנית. בכיף. בהחלט בא לי משהו יותר מלוכלך. אני מקווה שאני אקבל את ההזדמנות הזו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם