קופסת קסמים: על הסרט "פלאות" של אבי נשר
אמנות, אמונה ומה שביניהם, מאכלסים את סרטו החדש של אבי נשר "פלאות". ויש בו גם מחווה לפילם-נואר, סטנדאפיסט שמתגלה כשחקן, פאם-פטאלית בהתהוות ועוד
ניקח, למשל, את שלוש היצירות האחרונות שלו מאז חזר לפעול בארץ, בשנות ה-2000. "סוף העולם שמאלה" התרחש בעיירה נידחת בדרום הארץ ועסק בהתבגרותן של שתי נערות, על רקע קליטת העלייה בפריפריה בראשית שנות ה-60. ב"הסודות" הוא לקח אותנו לפנימייה לבנות דתיות בצפת, וגם במרכזו שתי נערות שניסו לסייע לאישה צרפתייה להשיג תיקון ובתוך כדי כך גילו זו את זו. "פעם הייתי" נדד לחיפה של שנות ה-60 המאוחרות והסוערות, אשר סימנו שינוי תקופה רדיקלי. במרכזו סיפור מורכב אודות נער צעיר המסייע לשדכן ניצול שואה לבצע חקירות בנוגע לתיקי לקוחותיו, ובתוך כך נחשף לעולם הקסום של העיר התחתית, הקורצת והזוממת, על שלל דמויותיה, ואף חווה לאהבה ראשונה.
בסרטו החדש, "פלאות", שאת תסריטו כתב יחד עם איש להקת "הדג נחש" שאנן סטריט, מגלה נשר את ירושלים. העלילה מתרחשת בשכונה ירושלמית, בתפר שבין משכנות החילונים והדתיים. ארנב (אורי חזקיה), ברמן וצייר גרפיטי, מגלה פעילות חשודה בחלון דירה חשוכה ומוגפת מול חלונו. עד מהרה מתברר לו שכלוא שם בעל כורחו כנפו (יהודה לוי), רב בעל כוחות נסתרים, המנוצל על ידי מקורביו החומדים את התרומות הנדיבות שמעתירים עליו מאמיניו. גיטיס (אדיר מילר), חוקר פרטי חשדן, עוקב אחריו ממניעיו הוא ואף משכנע את ארנב לאפשר לו להשתמש בדירתו כמקום תצפית ומעקב. ולתמונה נכנסת גם אלה (יובל שרף), אשת עסקים יפהפייה, גיסתו של כנפו שצופנת סוד משפחתי אפל. לצד כל אלה פועלת גם גם האקסית של ארנב, וקס (אפרת גוש), מלצרית חוזרת בתשובה המחפשת את עצמה, ונפשות פועלות נוספות שלכל אחת אינטרס משלה.
הנראטיב האניגמטי המפותל של נשר מכיל הפעם, בין היתר, מפגש בין אמנות ואמונה, כשהמעטפת היא סיפור מתח בלשי. ארנב מייצג את האמן, מעין בוגר בצלאל, נושא דגל החילוניות הליברלית וההדוניסטית. לא מדעת הוא נקלע להתמודדות עם מיסטיקה דתית, אמיתית ומחופשת, באמצעות סיפורו והווייתו של כנפו, שיש בהם פנים של אמונה טהורה מצד אחד, אך גם דפוסים ציניים ונצלניים של כמה מאנשיו, שהופכים את הפופולאריות העממית שלו לתעשייה כלכלית משגשגת, ועושים כסף מאמונה עיוורת.
ומעבר לתכנים אלה ואחרים המקופלים בסיפור, שלעיתים מעוגן מאוד במציאות ולעיתים מקבל גוון וצבע של אגדה, משמש הסרט את נשר כפלטפורמה למחווה נהדרת לפילם-נואר. את האווירה המסתורית, שמשוטטת בין אורות וצללים וישן וחדש בהוויה הירושלמית (הסרט צולם ברובו במוסררה), מספקים צילומיו הרגישים והמדויקים של מישל אברמוביץ. אדיר מילר עם המגבעת שלו (כבר מאז "פעם הייתי") הוא המודל הטיפוסי של הבלש הפרטי. שמו, גיטיס, דומה, ולא במקרה (אצל נשר אין מקרי), לגיטס, הבלש שגילם ג'ק ניקולסון ב"צ'יינה טאון", של פולנסקי.
יובל שרף מרכיבה כאן דמות של פאם-פטאל קלאסית, מה שמתבטא בין היתר בדרך בה היא מצולמת, באופן בו מעוצב שיערה ובפריטי לבושה. תחשבו על קים נובק ב"ורטיגו" של היצ'קוק, או על פיי דנאוויי ב"צ'יינה טאון", שהיו בין המודלים הנשיים שהיא "התאמנה" עליהם לצורך התפקיד.
ואיזה תפקיד יובל שרף הייתה רוצה לשחק?
ואורי חזקיה? הוא לא בדיוק איזו דמות מובהקת בז'אנר הקולנוע האפל, אבל עוד תגלית של נשר, הנהנה לתת במה גדולה לשחקנים שלא בהכרח היה להם ניסיון קודם שכזה. בעקבות הסרט יהפוך הסטנדאפיסט המחונן לשחקן דרמתי-קומי (הוא ואדיר מילר ממונים על הקומיק-רליפים) לגיטימי. דמויות הגרפיטי שהוא מצייר מתחילות לנוע, בקטעי אנימציה משעשעים, המבטאים את עולמו הפנימי. "פלאות" זו עוד פנינה קולנועית של נשר – קופסת קסמים שכל אחד יוכל למצוא בה משהו הקרוב ללבו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם