מארז תרבות 015: על מלכים, מעופפים, שדים וענקים
קניה ווסט מפתיע במשהו חדש לגמרי, סיגר רוס מחליטים לתקשר עם העולם, יהוא ירון מגיש לכם את הלב שלו בשקית שקופה ותום יורק עושה זאת שוב. מארז קיצי ומשובח במיוחד
אתם יודעים איך זה כשדף אינטרנט מרפרש את עצמו ופתאום אתם שומעים איזו פרסומת או יוטיוב שנשאר פתוח בלשונית אחרת? זה קרה למארז בהאזנה הראשונה לקנייה ווסט החדש והמארז בכלל לא שם לב. איכשהו, השיר שהתנגן ברקע התאים לקשקוש המינימליסטי אך התזזיתי של "Yeezus", האלבום הכי לא להיטי של קנייה ווסט, בו כל השירים שבורים ומולחמים בגסות מושלמת. כל כך גסה, שאפשר לשמוע פרסומת למשקה קל גויאבה ברקע ולא להבחין בזה בכלל. כל כך מושלמת, שגם בשיר דל בתוכן והפקה כמו "New Slaves" לא חסר בעצם כלום.
שיר אחר שיר, ווסט שובר סימפולים ומחבר אותם, מצמצם צלילים ומרסק אותם, מטיף ביריקות ומייבש אותן. לעתים זה נשמע כמו הפקה תעשייתית של טרנט רזנור (ניין אינצ' ניילז), לעתים זה נשמע כמו מיקס לשיר דאנס של דה נייף. לפעמיםזה מרגיש כמו שיר שכתב הראפר הגאון והמשורר הדגול סול וויליאמס ,ולפעמים זה עוד בי-סייד של ג'יימס בלייק. מה שבטוח - זה לא מלך הלהיטים שכבש כל פסגה אפשרית בתקופה קצרה. אבל זה גם לא אינדסטריאל, טכנו או היפ הופ, אלא יצירה חדשה ונהדרת.
בכל זאת, עדיין מדובר באמן שלוקה בקרדשיאניזם חריף וכנראה כלום לא יצילו מפני המחלה הסוטה הזו. גם אם הוא חושב שהוא ישו, ווסט לא יצר פרסונה חדשה לחלוטין ולצערנו מה שנשאר מהאומן המוכר הם הטקסטים המעצבנים והאטיטיוד הזול.
כן, זה מציק נורא שבאחד השירים הטובים באלבום המגלומן טורח לספר לנו שפותים אסיאתיים הוא אוכל עם רוטב חמוץ מתוק. אמנם עברנו הרבה מאז השנים הנכונות להתדיין בנושא היחס לנשים, הומואים, פוליטיקה ושפת רחוב נמוכה בהיפ-הופ, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שבלי כל החרא הזה היה הרבה יותר קל לאהוב אותו.
ועדיין, כמו ג'ון פרושיאנטה בשנה שעברה או כמו רדיוהד בשנה שלפני, גם אם זה לא לגמרי עובד - יש כאן לא מעט מקום להערכה. כשאתה גם מקורי וגם טוב - ניצחת. המחמירים אפילו יגידו שבלי למתוח גבולות, מה בכלל הטעם לעשות את זה?
אז אפשר לדבר על המילים הבוטות כלפי נשים ועל המחאה החריפה, שמקשרת את יסורי העבדות של המאות הקודמות בארה"ב עם השעבוד הצרכני המודרני; על השיחות שלו עם אלוהים או על התסביך המגלומני של האמן שרואה בעצמו כישו חי. אבל האלבום החדש של קנייה הוא יותר מאלבום של מילים. הוא אלבום ההיפ הופ המשמעותי ביותר שיצא מזה זמן רב, על אחת כמה וכמה כשמדובר בכוכב מיינסטרים הוליוודי כמו קנייה ווסט.
אלבום: סיגר רוס, "Kveikur"
סיגור רוס, שנכנסה לתנופת עשייה מרשימה בשנתיים האחרונות, בחרה לשחרר עכשיו את האלבום הקומוניקטיבי ביותר שהוציאה בעשור האחרון, ואולי אפילו הנגיש ביותר בכל הדיסקוגרפיה הכל כך מרשימה של ההרכב. נדמה שהלהקה כבר לא מנסה למתוח את הגבולות שהיא בעצמה הציבה (גבולות מתונים, אתם יודעים, בין מאדים לכדור הארץ), אבל זה לא מוריד מהאלבום החדש כהוא זה.
להפך, גם אם המוזיקה מורכבת מאותם חומרים מוכרים של ההרכב (קשת של צ'לו, השפם של סלבדור דאלי, הקופסה השחורה של האפולו 13 וקריפטונייט), גיבושם באלבום החדש הוא שהופך אותו למושלם. לעומת האלבום האחרון של ההרכב, Valtari, שהכיל שירים יפהפיים כרגיל אבל נכשל ביצירת רצף חוויתי מרגש מהסוג שהתרגלנו לקבל מההרכב המעופף, זה החדש מכיל תשע רצועות נהדרות, שיחד עולות בהרבה על סכום חלקיהן.
לצורך המחשה - מלאכת הכתיבה של המארז על האלבום נאלצה להפסק למשך מספר דקות, בשל הטירוף המהפנט של שיר הנושא שהתנגן ברקע. עד כדי כך. זה הרבה מעבר לעובדה שמדובר בלהקה הממסטלת, החולמנית והעב"מית ביותר שיש בגבולות המיינסטרים הרחב. סיגור רוס מוציאה אלבום מופת שלישי (או רביעי, תלוי את מי שואלים), מהסוג שמחליש הגדרות מוזיקליות ופשוט בורא יופי נדיר, בולט באיכותו ואינסופי בעומקו.
האזינו ל ל "Isjaki", הרצועה השלישית באלבום, שמכנסת בתוכה את כל מה שטוב בלהקה השמיימית הזו ובאלבום החדש שלה בפרט. חמש דקות מלאכיות וגסות בו זמנית, צלילים מעולמות שונים, שבדרך בלתי מובנת משיגים הרמוניה פלאית.
אלבום: יהוא ירון – "אמן השכנוע העצמי"
מי שהוזכר כבר פעמים רבות במארז בהקשרים שונים (ליאונל פרטיין, כלבי רוח, חלוק חד פעמי ועוד) הוציא סוף סוף את אלבומו השני, ובשלוש מילים – היה שווה לחכות.
יהוא ירון - אבא, גבוה, קירח, מתוק וחייכן, הוא למעשה דמות אפלה מעלילות האחים גרים. זאת אם לשפוט לפי "אמן השכנוע העצמי", אלבום שמבתר מתוך האמן את ילדותו, גבריותו וחוויותיו הרומנטיות, ומסדר את כולן כאיברים מדממים על שולחן הניתוחים שלאחר המוות.
הבחירה להכניס לאלבום את גרסת הכיסוי לשירו של טום ווייטס "עפר באדמה" (מתוך "שירים משומשים – פרשנויות בעברית לשירי טום ווייטס", עוד איזכור לירון במארז), חכמה ונכונה. מהאזנה מיידית לאלבום אין השוואה נכונה יותר כמו זו שבין ירון ובין ווייטס, עוף מוזר כשלעצמו בתרבות האמריקאית, וירון נשמע כמו חונך על ברכיו וינק מן הבללייקה השיכורה שלו מגיל אפס. עוד אמן מטיף, סרקסטי ואפל שירון מזכיר הוא ניק קייב, שגם אצלו כל אהבה מהולה בכאב, כל כינור מלווה בחריקה, כל קביעה מלווה בהתלבטות.
שנת 2013 היא שנה נהדרת למוזיקה, אבל לא רק בעולם כי אם גם כאן במדינתנו הקטנטונת. יהוא ירון הוא מהקודקודים האחראיים לקביעה זו - בין אם כמפיק רגיש, יצירתי ומדויק, ובין אם כאמן סולו שלא רק הולך עם הלב, אלא גם עושה ממנו מטעמי ציד פסיכוטים ויצריים.
במילים האחרונות שירון שר באלבום הוא גם מסכם את מהותו של אותו שד שיצר, אותו אמן שכנוע עצמי שמהלך כזומבי בין הצלילים החורקים, הנעימים והגסים באלבום ואומר: "הכעס הצורם הזה בכלל לא אמיתי/אני נראה מפחיד אבל אני הכי מפחיד אותי". ירון לא באמת מפחיד, הוא רק נשמע ככה. הוא לא באמת יצור מסתורי ואפל, כי אם נפש רגישה בגוף של קונטרבס חבוט.
בונוס: תום יורק, "Honey Pot"
מה נסגר עם מיסטר תום יורק? מי שפעם נחשב לגאון המודרני מספר אחת של המוזיקה בשביל החלב, היום מצטייר כאחד שמאס ביצירת אלבומים מושלמים, ומסתפק בהדבקת שירים נאים לכדי אלבומים נחמדים ותו לא. המוזר מכל? הבחור משחרר כבונוסים נטולי יח"צ או הקשר את מה שנדמה שוב ושוב כחומריו הטובים ביותר, שדווקא הם לא נכנסו לאלבום, כמו במפגיע.
יהיו סיבותיו של הגאון אשר יהיו, לא באנו להתלונן - באנו להנות. וזה בדיוק מה שקורה למי שמלקק מ"סיר הדבש".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם