מלחמת המוחות שלי עם ג'סי אייזנברג
אחרי שהיה מועמד לאוסקר על משחקו ב"הרשת החברתית" חוזר ג'סי אייזנברג בסרט קיץ נוצץ וקליל בתור הקוסם הגדול בעולם. זה עוד לא אומר שמתחשק לו להפסיק להתנשא על המראיין שלו
תחילת מאי בניו אורלינס. מזג האוויר בחוץ נורא. ילדים מקומיים מצייצים בטוויטר על הוריקנים, ותיירים צועקים בבהלה למשמע רעם. אני פוגש את אייזנברג בשעות הבוקר המאוחרות, בבית מלון מחוץ לרובע הצרפתי ההומה של העיר. ברקע נשמע קול "באנג" לא מזוהה. "וואה", הוא פולט, לפני שהוא מתיישב ותוקע קיסם שיניים בפה. שיערו ארוך ומתולתל. הוא לובש ג' ינס וטי-שירט ארוכת שרוולים בירוק כהה, שרוול אחד מגולגל למעלה, האחר למטה.
אני מספר לו שטסתי לכאן מלונדון. "ברכות". אני אומר שראיתי את סרטו החדש "האשליה" בבוקר, ושאראה את "גטסבי הגדול" מאוחר יותר. "לפחות אתה נהנה מהעיר, ולא יושב בקולנוע כל היום", הוא משיב.
לדבר עם אייזנברג זה כמו לנהל קרב עם מישהו חד ששולף מהר בחיים בדיוק כמו שהוא מדבר בסרט. תוסיפו לכך את המועמדות שלו לאוסקר על תפקידו כמיליארדר הגמלוני מארק צוקרברג ("האם עניתי כהלכה לשאלה המתנשאת שלך? " הוא שואל) ואת הגישה שאימץ לו כקוסם בשביל תפקידו החדש (" הכלל הראשון בקוסמות: תמיד תהיה האיש הכי חכם בחדר"), והא לכם אייזנברג. הוא כמו זמזום שמנסה להדביק את קצב המחשבות. "יש לי בדיחה טובה, אבל אני לא מצליח למצוא לה הקשר טוב", הוא שולף כשאני מספר לו על נהג מונית מלואיזיאנה שהתבלבל וחשב שאני דניאל רדקליף. ואז אנחנו משוחחים על "תפיסה תרבותית", נמיביה והאלק הוגאן, שיחה שנמוגה כשהוא חושב שאיבדתי אותו.
"האשליה" הוא סרט כיפי. זה הסרט הכי נוצץ וחלקלק שהוא הופיע בו עד כה ("בטח"), סרט קיץ לאנשים שרוצים לראות אנסמבל שחקנים מרשים עושה קסמים על במה, בתסריט קליל. העלילה היא מעין סיפור רובין הוד, שמתרחש בימים שאחרי הוריקן קתרינה בניו אורלינס. בראש הפירמידה ניצב אייזנברג, בתור "הקוסם הגדול בעולם", ג' יי דניאל אטלס, חלק מצוות נוצץ שחברים בו גם קורא מחשבות (וודי הרלסון), מומחית להיחלצות (איילה פישר), ונער שמכופף כפיות (דייב פרנקו). את התמונה משלימים גם מארק רופאלו, מייקל קיין, מורגן פרימן ומלני לורן.
הסרט מגולל את סיפורה של יחידת אף-ביאיי המשחקת ב"חתול ועכבר" עם קבוצת אומני אשליות וקוסמים ששודדים בנקים במהלך ההופעות שלהם, ולאחר מכן, באופן בלתי צפוי, מחלקים לקהל את השלל שגנבו.
אייזנברג מגלה שהצוות הוא מה שמשך אותו לסרט, בבימוי של לואי לטרייר (הבמאי של "התנגשות הטיטאנים"). לדעתו הם מי שהפכו את הסרט למצליח. לפעמים, הוא אומר, המשחק יכול ללכת לאיבוד ב"כל אותם ימים ארוכים של תנועות מצלמה מסובכות". אבל לא כאן. בין השחקנים הראשיים יש כאלה עם 15 מועמדויות לאוסקר, ואפילו שחקני המשנה - כמו שחקן האופי מייקל קלי - מושכים תשומת לב. קלי שיחק ב"בבית הקלפים", הסדרה של דיויד פינצ'ר, שביים את "הרשת החברתית". אייזנברג נראה מעוניין כשאני מזכיר את זה. הוא נלהב. "איך הסדרה הזאת? " הוא שואל. נהדרת, אני עונה ומספר שראיתי אותה במלואה במהלך סופשבוע אחד. "נשמע כמו כמה שעות מרגשות".
אייזנברג נולד בניו יורק באוקטובר 1983, אח אמצעי בין שתי אחיות. אמו הייתה ליצנית ואביו פרופסור באוניברסיטה. הוא עדיין חי בעיר, יחד עם חברתו אנה, שאותה הכיר "עוד לפני שהופעתי באיזשהו סרט". שם המשפחה שלו מגיע ממזרח אירופה, שאותה עזבה משפחתו בזמן מלחמת העולם הראשונה כדי להצטרף לאבי סבו סם, שברח בשנת 1915 כדי להימנע מגיוס לצבא הפולני, ומצא את עצמו עובד במפעל המצות "סטרייט'ס" באיסט סייד של מנהטן.
"שם צילמנו חלק מהסרט", אומר הנין על המקום שבו נאפו המצות. "שזה די מוזר, כי הרגשתי שמשלמים לי המון כסף כדי לשחק בסרט באותו חדר שבו אבי סבי עבד מן הסתם תמורת שכר מזעזע, רק כדי להביא לכאן את משפחתו מפולין".
ההיסטוריה נותנת לו השראה. אני מספר לו על סבי היהודי שנמלט מווינה בשנת 1939. " אני מצטער לשמוע על זה, ג'יזס", הוא אומר, והשיחה ממשיכה לזרום סביב נושא המורשת, אל "הרביזיוניסט", מחזה אוף-ברודווי שכתב, והוא גם מככב בו. זהו מחזה על סופר מדע בדיוני שנוסע לפולין כדי לשהות אצל בת דודתו מדרגה שנייה (ונסה רדגרייב). אני אומר שעמיתה שלי ראתה את המחזה - "אוקיי, כן" - ואהבה אותו - "זה טוב" - ושהוא בטח הצליח כי הוא עובר לברודווי. "זה מחזה טוב", הוא אומר, ומרים אחת מרגליו אל הכיסא הפנוי מולו. "ידעתי שהוא יהיה טוב. כתבתי אותו לפני שש שנים וניסיתי לקדם אותו, וידענו שאנחנו בדרך הנכונה כשוונסה הסכימה להשתתף".
הוא חושב שהכתיבה שלו מתאימה יותר לבמה, צוחק על העבודה שלו ב"הרביזיוניסט" ועל איך שלדמויות "יש מטרות מנוגדות. . . שזה טוב לדרמה בסיסית". הוא מתכוון להעלות מחזה חדש בכל שנה. אני שואל אותו על אנשים שהוא מעריץ: וודי אלן, אולי? אייזנברג שיחק את הגרסה הצעירה של הבמאי ב"לרומא באהבה".
האם המשחק או הכתיבה או הבימוי של אלן הם מודל לחיקוי? "אולי בנקודה מסוימת", מודה אייזנברג. "אבל בכל פעם שאני מתיישב לכתוב, אני כותב סיפורים שמתרחשים בחדר אחד, עם שלוש וחצי כפיות, אז זה לא מספיק לסרט". אבל זה זול, אני מעיר. "אלא אם כן הכפיות עשויות מזהב", הוא עונה ומביט ברצפה, "ואז זה ממש אותו מחיר".
הכישרון הגדול של אייזנברג בא לידי ביטוי בגילום דמות האאוטסיידר, המעצבן או מעורר האנטגוניזם, חמור סבר ולעתים מאופק. בסרט שהעלה את נוח בומבך לגדולה, "התמנון והלוויתן" (2005), זה היה הוא נגד הגירושים של הוריו. אחר כך, ב-"Adventureland" המקסים (2009), הוא נאבק בבתולים שלו. בסרט "זומבילנד", שהוא ללא ספק טוב יותר ממה ששמו מרמז, הוא לחם בזומבים. זה לא שהוא מגלם את אותו תפקיד שוב ושוב. במקום זה יש לו הכישרון הזה, הקטע שלו, והוא מנופף בו בעדינות. הרמת גבה פה, משפט מהיר שם. כמו מייקל סרה אבל חד יותר, כמו רוברט דאוני ג'וניור אבל עם פחות ביטחון עצמי.
אני אומר לו שאני הולך להשתמש באחד הציטוטים הישנים שלו. "אחד הציטוטים המפורסמים שלי", הוא חוזר אחרי ביובש. "איזה מהם? " אחד על זה שהוא התחיל לשחק במחזות כבר בימי בית הספר, כדי שיוכל להתחבא מאחורי הדמות. "לא דייקת בציטוט", הוא מושך בכתפיו, "ואני אשלח לך את הטי-שירט. אבל כן, משחק נותן לך מרשם לסט של התנהגויות, וזה יכול להיות מנחם מאוד, כי שאר העולם הוא כאוטי ובלתי צפוי".
למרות התהילה, הוא היה צריך להגיע לאיזון. יש לדבריו את "החיים הפנימיים הרגשיים העשירים", כשהוא לא מופיע, ואז את הפעמים ש"זרים פונים אליך ברחוב. אבל אני מתאר לעצמי שיכול להיות גרוע יותר", הוא מודה.
אנחנו מדברים על דיויד בליין. אני אומר לו שבריטים רבים חושבים שהקוסם הזה הוא בלתי נסבל ויומרני. "אני לא חושב שמישהו חושב שהוא משהו מעבר למעניין מאוד", הוא מוחה.
אבל בלונדון הוא בסך הכל ישב בתוך קופסה.
"באמריקה אנחנו עדיין מתרגשים מדברים כאלה".
מלשבת בתוך קופסה?
"במיוחד מלשבת בתוך קופסה".
כמה שבועות אחרי פגישתנו, הבלוגרית רומינה פוגה העלתה לרשת וידאו קצר של הראיון שלה עם אייזנברג, ונזכרתי בשיחה שלנו על בליין. "ככה הושפלתי בידי ג'סי אייזנברג", היא כתבה, וסיפרה שהוא היה סרקסטי במשך כל הראיון. כשנתבקש לקרוא בשמה של פוגה כאילו שהוא מחפש אותה במקום הומה, הוא קורא בשמה בשקט-בשקט ואומר "הקטע זה שלא רציתי למצוא אותך". ואז , בשיחה בתוכנית של דיויד לטרמן, הוא מצטנע. כאילו שההתנשאות שלו קשורה ישירות לעובדה שהוא מכבד את האנשים האחרים בחדר.
הוא מודה שיש לו "בעיה להתחייב מבחינה רגשית אם אני לא חושב שזה הדבר הכי נהדר בעולם". בשנת 2011 הוא תבע את חברת הסרטים ליונסגייט אחרי שהאולפן השתמש בפניו - בעקבות ההצלחה של "הרשת החברתית" - כדי לקדם סרט אימה שהוא הופיע בו בתפקיד של דקות ספורות. זה היה, לדברי התביעה, "פרסום מטעה".
מדגים קסמים על דיוויד לטרמן. ונכשל.
נגמר הזמן. הגשם נפסק ויש עיר שלמה או סרט לראות אחר הצהריים. לגבי סרט האימה הוא אומר שהגיעו להסדר ושהוא "תרם את כל הכסף לצדקה". הגיוני שיעשה דבר כזה. אכפת לו ממה שהוא עושה ומאיך שהוא נתפס על המסך, והוא מכחיש שהוא עושה גם סרטים גדולים, כמו "ריו 1" ו "ריו 2" המצוירים , רק כדי לממן את המחזות שלו. הוא דיבב את דמותו של התוכי הכחול ביום חופש שהיה לו מ"הרביזיוניסט", הוא אומר בחיוך, כי זה היה "הדבר הכי כיפי לעשות ביום שני: ללכת לאלתר את הדמות של הציפור הזאת, שהיא דמות כל כך מתוקה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם