"לצוד פילים": על גמלאים ואקדחים
חבורת קשישים הכוללת איש לח"י לשעבר ושחקן שייקספירי מתוסכל נשלחת לבצע שוד בנק. סרטו החדש של רשף לוי מחבר בין זִקנה לבין אקשן, רץ עם הפנטזיה ובעיקר מספק הרבה הומור
האוקסימורון הזה - חיבור תודעתי לא טבעי בין זִקנה לבין אקשן, או זקנה ופשע במקרה שלנו – זכה לפרנס כמה וכמה יצירות ספרותיות, טלוויזיוניות וקולנועיות בנות זמננו, וגם הספיק להוכיח את עצמו. הסרט השלישי שכתב וביים הקומיקאי והיוצר הקדחתני רשף לוי בנוי בדיוק על ההתנגשות הקומית הזו.
במרכז העלילה נשלחת חבורת קשישים המורכבת מאיש לח"י לשעבר (ששון גבאי), סב המתנכר לילד מחונן ודחוי (גיל ברנק), חברו הנאמן למחתרת (מוני מושונוב) ושחקן שייקספירי אנגלי מתוסכל (פטריק סטיוארט) לתכנן ולבצע שוד בנק.
ברמת המוטיב הסרט מתכתב עם רומן כמו "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם" של יונס יונסון - השתלשלות מוטרפת של קשיש בן מאה שברח מבית האבות; עם "נבלות", מיני סידרה טלויזיונית המבוססת על סיפור של יורם קניוק ובה יוצאים יהורם גאון ויוסי פולק, פלמ"חניקים לשעבר, למסע רצח ברחובות תל אביב; או עם סרטי קולנוע דוגמת RED של הבמאי רוברט שוונטקה, שמשדך גם הוא בין חבורת גימלאים ואקדחים.
הדיסוננס כולו בנוי על מוסכמה חברתית רווחת - אנחנו מצפים מהזקנים שלנו לשתות תה עם ביסקוויט של פפושדו ולהשתתף בערבי בינגו, ולא להסתובב בינינו עם נשק טעון. על כן, כשמושונוב כקשיש עב משקפיים מציע "לטפל" בדוד האנגלי אבל "לא לפני כולם, נתפור אותו בחנייה", האפקט הקומי שנוצר מיידי.
יצירות מסוג "לצוד פילים" הן ביסודן נגטיביות ליצירות דוגמת "אהבה" של הנקה ו"עמק תפארת" של הדר פרידלי, או לרומן דוגמת "הפרדס של רגינה" של דביר צור, שדנים בדעיכה, בבגידת הגוף ובקרבה למוות. לוי לא מתעלם מהאספקטים האלה, מיטיבי ראות לא יתקשו למצוא אותם בין השיטין, אבל יותר משהוא מתעכב עליהם הוא משתמש בהם כפלטפורמה לייצור הומור - מצד אחד, ניק (מושונוב) מדבר על העיוורון ועל הניתוח בעיניים שהוא לא מסוגל לממן, באחד מכמה רגעים נוגים בסרט; מצד שני, כשהוא מוזמן לבדיקה ומתבקש לקרוא את האותיות שעל הקיר, הוא שואל: "יש כאן קיר?".
בזמן שבארץ עולם האמנות לוקח את עצמו ברצינות תהומית והיצירות המוערכות משתדלות לנפק מניפסט פוליטי-חברתי סדור ומדכא, חשוב וחיוני שיהיה יוצר שלא לוקח את היצירות שלו יותר מדי ברצינות. לוי, אחד מהיוצרים והסטנדאפיסטים האינטיליגנטים שפעילים כיום בארץ, נהנה בהחלט מהחירות המשחררת, והקהל שלו יוצא נשכר.
אגב, אין בקביעה הזאת כדי לומר שהסרט "לצוד פילים" לא מושקע - הקאסט מושלם (גם אם לא אחיד), הדיאלוגים עשויים בקפידה, הבחירה בירושלים עושה חסד עם העיר שהפכה בעל כורחה לתפאורה ל"סרטי סכסוך" מקומיים, והצילום וההפקה ברמה גבוהה. לוי מעז, כשם שעשה ב"הבורר" או ב"אהבה קולומביאנית", לרוץ עם הפנטזיה, לזרום עם המופרכות, וכשהקומיות מחייבת – גם לא להיצמד בהכרח לדרישות המציאות. הוא מעדיף לסחרר את העלילה במקום להתמקד בצילום פוקוס איטי וחודרני שנהוג כל כך במקומותינו, ובעיקר מספק הרבה הומור.
השיפוט של "לצוד פילים" לא צריך לבוא מתוך הסתכלות אנינה וגבוהת מצח, אלא להימדד קודם כל בפרמטרים של הנאה, שהיא לגמרי לא עניין של מה בכך. עם זאת, גם בתוך יצירה שעשויה להפוך בקלות לקאלט, האינטלקט של לוי (שהוכיח את עצמו בין השאר בעבודתו המחזאית) מבליח לכל אורך הסרט, וכמנהגו הוא ממשיך להתעמת עם נושאים שנגע בהם גם בסרטים הקודמים: יחסים בתוך משפחה, אובדן (לוי עצמו חווה את אובדנו של אחיו רגב, ומאז הוא מקפיד להוסיף את שמו של האחרון לצידו ברשימת הקרדיטים), טעויות של הורים והכמיהה לתיקון.
מושקע, אך לא לוקח את עצמו ברצינות תהומית. הטריילר לסרט
לוי גם זוכה לומר משהו על דור הנפילים ההוא, לא פחות משהוא מתעכב על זה שחי כאן עכשיו. כך למשל, בתחילת הסרט מתווכחים האב (צביקה הדר) והאם (יעל אבקסיס) איך להעניש את הילד אחרי שהושעה מבית ספר. היא מבקשת שיסטור לו, הוא מבקש שהיא תזכה בַּתענוג. היא אומרת לו שהוא יסטור כדי שהיא תוכל לחבק אותו אחר כך "כי אלה הם התפקידים", הוא מצידו עונה: "אבל היום נשים עושות הכול", והנה עקיצה על חשבון השוויון ומערך הכוחות החדש בבית המודרני.
כשחבורת הקשישים מגיעה "לסגור חשבון" בביתו של אחד הילדים שאחראים להתעללות בכיתה, מאוזכרת הפרעת הקשב שלו. ניק שואל מהי הפרעת קשב, וכשהוא מקבל תשובה הוא משיב – "הפרעת קשב? בזמני קראו לזה מפגר. למה להמציא מילים חדשות?", והרי עקיצה כפולה לדור המאבחן ולזה שמתבוסס בחיים שלמים של הדחקות. איך אומר ששון גבאי? "אני כל החיים שלי בכיתי שלוש פעמים, אחת מהן היתה בלידה".
ואם בגבאי עסקינן, אי אפשר שלא להתייחס לסוללת השחקנים שבלעדיהם כל זה לא היה קורה. גבאי כאליהו הסב, מושונוב כקשיש רווי יצרים, תיקי דיין כמנהלת בית האבות, איבגי כמנהל הבנק הנכלולי (שמפליא במפגן תנועות נשיות) - כולם עושים עבודה נפלאה ומוכיחים שוב ששחקני דרמה טובים הם תמיד שחקנים קומיים בחסד.
המקרה של סר פטריק סטויארט מעניין במיוחד. בליהוק המקורי היה זה ג'ון קליז שנועד לשחק את הדוד האנגלי שמתנהל כאילו החיים הם הצגה שייקספירית אחת גדולה. קשה להתעלם מהעובדה שהתפקיד כנראה נתפר למידותיו של קליז, שבשל מצבו הבריאותי נבצר ממנו לקחת חלק. קשה לא פחות להתנער מהידיעה שקפטן ז'אן-לוק פיקארד אמון על התפקיד הקומי כל כך. מאידך גיסא, מאחר שקליז משמר את הגחלת הקליזית-קומית של ימי מונטי פייטון בכל מקום שאליו יפנה וממשיך להגיש למעריצי באזיל פולטי את המתכון הקבוע, סביר שהוורסטיליות של סטויארט - שחקן תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה בריטי מוערך - משרתת יותר את הדמות הצבעונית של הלורד השרמנטי.
דווקא בשל שלל המעלות של הסרט קשה לגלות סלחנות לפגמים שבקלות היה אפשר לפסוח עליהם. לוי, כאמור, עשה שימוש מוצלח במודל הזקנה האקטיבית-פארודית, ולכן ההצמדה של מיניות וזקנה צפויה ולגיטימית (כרוז אגבי בבית האבות שמכריז בקולה של תיקי דיין על "הרצאה בנושא מחלות מין - חשוב לבוא" עושה את פעולתו), אלא שכאן מתוח קו דק מאוד בין טעם טוב לוולגריזם זול בניחוח בורקס.
סיגי (רותם זיסמן-כהן), מי שתפקידה לרחוץ את השרויים בקומה, מעוררת את דמיונם הפרוע של קבוצת הקשישים המריירים בחלון, ואפילו צבי שיסל גוייס למשימה, אולי כמחווה לדוידקה מ"מציצים". הסצנה מספקת אתנחתא קומית טובה, בהנחה שהייתה נעצרת שם. עם הזמן מבין הצופה שכל הופעתה של זיסמן בסרט מנוצלת למקום הנמוך הזה, וכשהמרומז הופך לבוטה, בוטה מדי, התוצאה סקסיסטית, זולה ומחזירה אסוציאטיבית לסרטים גנריים שהיינו מעדיפים לשכוח.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם