"עצבניות אש": קלישאתי, צפוי ובעיקר מגעיל
הקונטרסט בין סנדרה בולוק המעודנת ומליסה מקארתי הוולגארית, שתיהן שוטרות שמצוותות למשימה משותפת, מזין את הקומדיה "עצבניות אש". התוצאה צפויה ונוסחתית אמנם, אך הבעיה הגדולה של הסרט טמונה דווקא בהומור הנמוך שבו, אשר מחריב כל סיכוי להנאה נטולת מבוכה
עכשיו הגיע למסכי הקולנוע עוד ייצוג לצמד פרטנריות נשות חוק, שונות זו מזו כמו שני קטבים, בהתאם לנוסחה השבלונית המקובלת במקרים אלה. בסרט "עצבניות אש", של הבמאי פול פייג' ("מסיבת רווקות") שרה אשבורן (סנדרה בולוק) היא סוכנת פדראלית בניו-יורק, מקצוענית קורקטית אמיתית. היא כל כך טובה במה שהיא עושה, שזה מתפתח אצלה ליוהרה והתנשאות כלפי פקודיה והפרטנרים שלה, מה שהופך אותה לאחת שאין לה צ'אנס לזכות במגן הפופולריות במחלקתה. עקב כך הבוס שלה מסרב לקדמה ושולח אותה לבוסטון כדי שתסייע שם באיתור ראש רשת הפצת סמים בשם לארקין.
אלא שבוסטון היא שטח השיפוט של שאנון מולינס (מליסה מקארתי), שוטרת מקומית עבת בשר וגסת הליכות, השולטת ללא מצרים בתחנה שלה כמו גם בטריטוריה הפלילית אותה היא מכסה. בדרכה הרומסת והברוטאלית היא מצליחה ללכוד פושעים, קטנים כגדולים, בחלק העיר עליו היא מופקדת והופכת להיות אימת הקרימינלים. אבל ברגע שהיא מצוותת למשימה עם שרה, ברור מלכתחילה שזה לא יכול לעבוד.כלומר, עד הרגע בו זה יתחיל לעבוד, כמקובל במקרים כאלה – על פי הפורמולה המוכרת והשחוקה – אחרי מספר התנגשויות וקונפליקטים ביניהן, תדענה השתיים איך לשתף פעולה זו עם זו ולעבוד יחד בהרמוניה.
"נשק קטלני" - גרסת הביציות. הטריילר לסרט
לבולוק לא זר תפקיד השוטרת בקומדיות. היא עשתה זאת בשני סרטי "איזו מן שוטרת" האיומים. מקארתי, לעומת זאת, שכבר הוכיחה את תכונותיה הוולגריות בסרטו הקודם של פייג' "מסיבת רווקות" בו הופיעה עדיין בתפקיד משנה, אולי מייצרת כאן גיבורת תרבות, או תת-תרבות, חדשה – שוטרת ג'בארית מנבלת פה, שלא לוקחת שבויים.
מי יודע, אולי יהיה ל"עצבניות אש" המשכון ומקארתי אולי תזכה בהמשך גם בסדרת סרטים עצמאית משלה. אתם יודעים, בהוליווד כמו בהוליווד. לרבים היא תזכיר כאן קצת את דבורה בקון עליה השלום, ששיחקה את הבריונית הגברית בקומדיות בורקס וסרטי מתיחות, בהם "סבבה", "עם ישראל חי" ו"חייך אכלת אותה".
החיבור הזוגי בין מקארתי ובין בולוק, העדינה והסופר-נשית לעומתה, עובד לא רע. יש לשתיים שורה של דאחקות, תחילה זו נגד זו ואחר כך יחד נגד היריבים מעולם הפשע, ובסך הכל יש להן בצוותא כמה וכמה סיטואציות מצחיקות. עם זאת, האופי הגס והוולגארי של דמות האישה-שוטרת שתפר פייג' למקארתי מוגזם, לא תמיד מצחיק ולעיתים אפילו דוחה. לא ברור אם הוא ספג השראה מהומור הביבים הפיזי בסרטיהם המופרעים של האחים פארלי, ניסה לספק קונטרה נשית לסדרת הקומדיות הפרועות-חתרניות של ג'אד אפאטו וחבורתו, או להתחרות בגועל של "ג'קאס".
איך שלא יהיה, ההומור ב"עצבניות אש", בעיקר בכל הקשור לדמותה של מקארתי, נמוך וירוד, ומצטיין בטעם רע במיוחד או בחוסר טעם בכלל. בוויזואליות שלו, הסכמתית והלא מוקפדת במיוחד, הסרט נראה כמו הפקה שנעשתה עבור הפריים-טיים הטלוויזיוני (ואולי פייג' ניסה להתכתב עם סדרות המשטרה בטלוויזיה), דבר המעורר רגשי נוסטלגיה וגעגועים לצמד השוטרות הדידקטיות מסדרת האייטיז "קגני ולייסי", שהוזכרו כאן. וכשסרט משנת 2013 גורם לך להתגעגע לסדרות טלוויזיה אייטיזיות נשכחת, הסימנים לא מעידים לטוב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם