"לזמן את הרוע": סך כל הפחדים כולם
בסרטו החדש "לזמן את הרוע", הבמאי ויוצר "המסור" ג'יימס וואן מתכתב דווקא עם סרטי בתים אפופי רוחות וטקסים לגירוש שדים, נוסח הסבנטיז. כיף לחזור לזה, גם אם לעיתים נדמה כי מדובר בשילוב של כל סרטי האימה שנוצרו אי פעם
גם "מגרש השדים", כמובן, הוא מודל אבן מכונן לפרדיגמה זו, שרואה השתלטות שטן/ רוח רעה על גוף נושא תמים, דבר המצריך ביצוע טקס קתולי-דתי שבו נשלף צלב ומושמעים מתוך ספר תפילה משפטי מפתח בלטינית אקזוטית ספרותית שמצלצלת נכון. אלו אמורים לגרום לאותו שטן שמצא גוף חמים לשכון בו, לשק-שק מפחד ולברוח כל עוד רוחו בו. מבחינה זו, "לזמן את הרוע" משמש בעיקר כהומאז' ליצירת האימה הגדולה ההיא, אבל כמובן לא רק לה.
מאז "פולטרגייסט" התפתח ז'אנר האימה עד מאוד וכיום הוא אף ניתן לסיווג לפי תתי-קטגוריות, בהן פאונד-פוטאג' הלוהט בשנים האחרונות, נוסח "קלוברפילד", ועד טורצ'ר-פורן הוותיק יותר, שלבמאי "לזמן את הרוע", ג'יימס וואן, חלק חשוב בהתהוותו, בהיותו יוצר "המסור" הסדיסטי. מבחינה זו מעניין שדווקא וואן בוחר להפליג לעבר, בהנאה צריך לומר, ומכנס ל"לזמן את הרוע" הרבה ממאפייני סרטי האקזורסיזם ובתים מקוללים של הסבנטיז. עם זאת, הוא גם יודע לתבלן את סרטו במתאבנים של דמויות שנוספו והתקבעו לז'אנר מאז, בהן בובות תמימות לכאורה אבל נוטפות רשע (נוסח צ'אקי מסדרת סרטי "משחק ילדים").
הסרט נפתח כשקרולין (לילי טיילור) ורוג'ר (רון ליווינגסטון) פרון משתקעים עם חמש בנותיהם בבית מבודד בקרחת יער ברוד איילנד. הם לא מספיקים להתאקלם במעונם החדש ונטול החימום וההסקה, (עובדה שמתבררת להם מיד) כשדברים יוצאי דופן מתחילים להתרחש בו. משעונים שנתקעים בשעה 3.07 בלילה ועד קולות מוזרים, חפצים זזים, תמונות מתרסקות ואפילו תחושות של אחת הילדות שמישהו מושך ברגליה בשנתה.
מגרש השדים פוגש כל סרט אימה שתחשבו עליו. הטריילר לסרט
והתופעות חוזרות ונשנות ואף מחריפות, כשכל אחד מבני הבית נתקל באיזו התרחשות על-טבעית, שהם מנסים שוב ושוב לייחס לדמיונם הפורה, להזיות רגעיות או לחלומות ביעותים ולסיוטי לילה. וכשם שברור שההטרדות הלא מובנות רק תופסות תאוצה, כך גם ברור שהן כאן כדי להישאר. קרולין ורוג'ר פוגשים בבעל ואישה מומחים בעלי מוניטין לטיפול בתופעות על טבעיות שכאלה, לוריין (ורה פרמיגה, אגב, מהשחקניות היותר חביבות בהוליווד), ואד (פטריק ווילסון) וורן, ומפצירים בהם להגיע לביתם ולנסות להתמודד עם היישות הדמונית שמערערת את חייהם.
אבל אם חשבתם שהרוח הזועמת תירגע או תיבהל מצמד החוקרים המנוסים , כנראה לא צפיתם במספיק אימה בחייכם. שכן אד הוא יותר איש מדע שמנסה למצוא היגיון בכל מקרה ולוריין היא יותר רוחנית ובעלת חושים המאפשרים לה לקלוט ולהבין מה מתרחש בזירות מסוג זה, והיו סמוכים ובטוחים שבבית אותו הם חוקרים קורה משהו רע מאוד. כמובן שמתברר שהמשפחה התמימה החרידה מרבצה רוח או רוחות של דיירים קודמים וששורה של טרגדיות אירעו בבית. וכעת, כל הנפשות הפועלות השוהות במקום תיאלצנה לשלם מחיר.
אפילו כשהוא לא מתעסק בעינויים מחרידים ומזעזעים נוסח "המסור", הבמאי וואן מקצוען בז'אנר ונראה כי הוא נהנה לחזור לסטייל האולד-סקול של סרטי האימה מהסבנטיז וכאמור ייצר להם כאן סוג של מחווה. ואולם, למרות שיש כאן אזכורים בקטנה אפילו להיצ'קוק ("הציפורים", "פסיכו"), לא מדובר בפארודיה והיוצר לוקח את העניין ברצינות מרובה ומכפיף את עצמו ואת יצירתו לחוקי הז'אנר.
לפיכך, כאמור, הסרטי מלא סצנות אפלוליות ומלאות רעשים, חפצים זזים ומוזיקה מייצרת מתח, לצד חושך שמסתיר דמות וירטואלית מאיימת, ארון בגדים הצופן הפתעות לא נעימות ומרתף המכיל מפגשים מהסוג האכזרי . כל אלו פשוט מתכתבים עם כל מה שנוצר כבר בז'אנר. "לזמן את הרוע" יכל לסיים תחת ההגדרה של "ההומאז' הארוך ביותר בעולם", אלא שלוואן יש ריספקט לחומר הזה והוא מצליח לייצר בסרט כמה מעמדים ושיאים היסטריים שאולי המאומנים והמיומנים שאכלו סרטי אימה בלי הכרה לא יתרגשו מהם יותר מדי, אבל כל האחרים עשויים לקפוץ בכיסאותיהם ולחוש דופק מוגבר בחלקים שונים של הסרט.
כיוצר שאמון על קטגוריה קולנועית שצריכה להזין את עצמה וגם לעורר אמון, וואן טורח להעצים את האימפקט המיתולוגי כשהוא מספר לצופה שאכן זוג החוקרים וורן קיים במציאות, כמו גם משפחת פרון - מה שנכון - ושהאירוע בו מדובר אכן התרחש. אשרי המאמין!
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם