"בית לחם": יצירה קולנועית כמעט מושלמת
"בית לחם", של הבמאי יובל אדלר, הוא לא סרט קונפליקט טיפוסי, אלא יצירה המתכתבת עם ז'אנר המותחן והאקשן. מדובר באחת מעבודות הקולנוע המעולות שנראו כאן, השנה ובכלל
את הסרט החל אדלר לבשל בניו-יורק, לאחר שרתם לסיוע בכתיבת התסריט את עלי ואקד, שהיה במשך כעשור כתב ynet בשטחים, אדם המצויד בידע רב על הקשר שבין השב"כ ומשתפי הפעולה שלהם מקרב האוכלוסייה הפלסטינית האזרחית, כמו גם במידע מהשטח אודות התנהלות ארגוני הטרור השונים. כתוצאה מכך, בעקבות עבודה רצינית של כארבע שנים, התוצאה היא סרט שמשדר דיוק, אמינות ומהימנות.
"בית לחם" עוסק במערכת היחסים העדינה והנפיצה שנרקמת בין רזי (צחי הלוי), רכז נפת בית לחם בשב"כ, והנער הפלסטיני בן ה-17 סנפור (שאדי מרעי), שאותו טיפח במשך תקופה ארוכה ויצר יחסי קרבה ואמון איתו. אחיו הגדול של סנפור, איברהים (הישאם סלימאן), משמש כמפקד חללי גדודי אל אקצא בבית לחם ומוציא פיגועים נגד ישראל, ולכן רזי חש שסנפור יכול לסייע לו ללכוד אותו. מבחינת סנפור, הקשר עם רזי, שגידל אותו והשקיע בו הרבה זמן ותשומת לב, מפצה אותו במעט על הניכור שהוא חש כלפי חלק מהחבר'ה בני גילו בבית לחם ולעיתים אף כלפי בני משפחתו, שלא ממש סופרים אותו. כך שהנאמנות שלו כפולה, פעם לרזי ופעם לאחיו.
בשלב מסוים לרזי נודע ממקור מודיעיני שאיברהים המבוקש נעזר בסנפור כדי להעביר כסף למימון פעילות הטרור, והעברה כזו אמורה להתבצע בקרוב. הוא הוגה תוכנית מתוחכמת להרחקת סנפור מרצונו מאזור בית לחם, על מנת שאיברהים ייאלץ לבצע את השליחות לבדו וכך יתאפשר לשב"כ ללכוד אותו.
לא מוצר קונפליקט טיפוסי. הטריילר לסרט
ולמרות כל אלו, "בית לחם" אינו מוצר קונפליקט טיפוסי. הוא עובד קודם כל כסרט מתח עוצר נשימה, האירועים בו מתנהלים כמו על שעון עצר של פצצה מתקתקת, כשכל התרחשות מובילה לתוצאות משנה ולאירוע מתגלגל. עם זאת, בתוך המבנה המסחרר הזה, מצליח אדלר לשרטט מערכות יחסים מורכבות, הן בין אנשי השב"כ עצמם והן בין אנשי הרשות הפלסטינית הפוליטיים והפעילים שלהם בשטח, ואפילו במרקם הטעון שבין ארגוני הטרור השונים ובין עצמם. כסרט אקשן בחלקו, התמונה בה סוגרים אנשי השב"כ על מבנה בו מתבצר המבוקש, כשמסביב מתגודדת האוכלוסייה המקומית העוינת ומתחילה ליידות אבנים בכוחות הצבא הדלילים שהתפרשו בשטח, היא סצנה מופתית, אולי אחת הטובות שנראו בכלל בקולנוע הישראלי, שכאילו לקוחה מצילומי חדשות של צוות טלוויזיה המלווה פעילות בשטח.
יצירת הקולנוע הזו נשענת לא רק על תסריט אמין ומוקפד, החף מסיסמאות פוליטיות ובכלל מניסיון לעגן את האירועים באג'נדת הסכסוך המקובלת, אלא גם על בחירה נכונה של שחקנים, נון-אקטורס בקולנוע בעיקרון, אבל בעלי ניסיון מסוים באמנויות במה שונות. צחי הלוי הוא איש "מיומנה" לשעבר, פיינליסט "דה וויס" ושחקן תיאטרון. שאדי מרעי למד בסדנת התיאטרון לנוער בנצרת של אחיו הישאם סלימאן (המגלם בסרט את אחיו, מבוקש גדודי חללי אל אקצה איברהים), שיחק בתיאטרון ילדים בעוספייה וכן במקומות אחרים.
היית'אם עומארי, המגלם את בדאווי, מפקד גדודי חללי אקצא בבית לחם, גר בכפר עקב שבאזור מזרח ירושלים ועובד לפרנסתו כצלם טלוויזיה. הוא אמנם עושה תפקיד משנה אבל מספק הופעה מרשימה ביותר, גונבת הצגה. הספק הימור, ספק החלטה מחושבת ומושכלת - ללכת על צוות שחקנים לא מיומן וחסר ניסיון בקולנוע - הוכיחה את עצמה במקרה זה, ותורמת לאמינות הסרט. היא גם מיישרת קו עם נקודת המוצא של הסרט, בה הבמאי עצמו והתסריטאי שסייע לו אף הם טירונים שעדיין לא התנסו בעבודה על סרט ארוך.
מי שמגבים אותם מאחור אלו אנשי צוות טכני מצוינים ומנוסים, שתורמים מאוד לגיבוש התמונה הכוללת של היצירה. והכוונה בין היתר היא לירון שרף, שהצילום הדחוס שלו מעניק לסרט את האווירה הטעונה והמחשמלת, בד בבד עם ממד הריאליזם הכל כך חשוב עבורו. ואילו העריכה הקצבית והמהודקת של רון עומר שומרת על מתח פנימי רציףשלא מתפוגג לרגע, דבר המאפשר להגדיר את "בית לחם" כסרט ז'אנר, לא פחות מאשר כדרמת מערכת יחסים הנעה במסלול של התנגשות מתמדת.
"בית לחם", המגיע לטקס חלוקת פרסי אופיר שייערך במוצאי שבת כשהוא מוביל עם מועמדויות ב-12 קטגוריות - הוא לא סרט מרצה קהל קלאסי, במובן שאמור לגרום לצופה לחזור לביתו שמח וטוב לבב. אבל כל מי שיצפה בו ייצא בתחושה שזכה בחוויה חד-פעמית אולי, טהורה ומזוככת, של קולנוע מושלם. זהו ללא ספק אחד הסרטים המעולים שנעשו כאן וצריך לאחל לו את מלא ההצלחה בזירה המקומית והבינלאומית. את פסטיבל חיפה הוא כבש בסערה, עכשיו רק נותר לראות כמה רחוק הוא עוד יגיע.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם